אחת מנקודות השפל לאורך ההיסטוריה של עם ישראל הוא חטא העגל. מיד לאחר המעמד הנשגב שהתרחש בהר סיני במהלכו קיבלו עם ישראל את התורה, עם ישראל נקלע למצוקה כי משה לא חוזר. בתגובה לכך עם ישראל עובר על הצו ה-להי ובעזרת אהרון הכהן הם יוצרים את עגל הזהב.
אך דווקא על רקע הקריסה הרוחנית של העם, משה עצמו חווה את אחת מנקודות השיא שלו. בעקבות החטא העגל, התורה מתארת שמשה נוטע את האוהל שלו מחוץ למחנה והאוהל הפרטי שלו הופך להיות אוהל מועד, מקום ההתגלות של הקב"ה. משה גם מבקש מהקב"ה גילוי שכינה וה' מגלה לו את שלוש עשרה המידות – מידות ההתנהגות של הקב"ה בעולם. השיא של הדברים הוא בסוף הפרשה, אז אנחנו רואים כי לכל הדברים הללו יש משמעות פיזית, פניו של משה קורנות.
על מנת להבין מה מקום עלייתו של משה בפרשה זאת נידרש לשאלה מה הוביל לכך שיקרנו פניו של משה. רש"י מסביר שקרינת עור פניו של משה קשורה להתגלות המיוחדת שהייתה לו במערה בנקרת הצורה, במהלכה משה רואה את אחוריו של הקב"ה. כדי שמשה לא ימות בהתגלות זאת, ה' מגונן על משה, ומהגנה זאת פניו של משה קורנות.
אפשרות נוספת שעולה במפרשים היא שקרינת עור פניו של משה נוגעת ללוחות הברית. אפשר להסביר שהקשר הוא לקבלת לוחות הברית על ידו, או לשבירתם. כך או כך, יש כאן מפגש עם חפץ -לוהי המייצג את דבר ה', והחיכוך איתו מייצר אנרגיה שגורם למשה לזהור.
אולם השם משמואל מציע אפשרות אחרת. לטענתו משה זוכה בכך שעור פניו קורן עקב מסירות הנפש שהפגין. כאשר עם ישראל חטא בעגל ה' רצה לכלות אותם מעל פני האדמה. משה התחנן בפני ה' שלא יעשה את זה. הוא הציג בפני ה' שני טיעונים: ההבטחה שניתנה לאבות כי זרעם יירש את הארץ, וחילול ה' שייגרם עקב כך שייראה כאילו ה' לא מסוגל לשמור על עם ישראל במדבר.
אך בפעם הבאה שמשה עולה ה' מעלה את ההצעה כי הוא ישמיד את העם למעט משה, וממשה יוקם עם חדש במקום עם ישראל. בתגובה להצעה זאת משה לא מעלה טיעונים נוספים שבגינן יש לשמור על עם ישראל ולא לכלות אותם. משה דחה את ההצעה ואמר שאם העם יימחה – גם הוא אינו רוצה להמשיך להתקיים. בכך הוא למעשה הציל את עם ישראל.
הרעיון שמאחורי דבריו של משה הוא שאין אפשרות להפריד בינו לבין העם. משה אינו ישות נפרדת אלא חלק בלתי נפרד מעם ישראל. הוא שליחם ומייצגם, ולכן אם העם לא קיים – גם לו אין משמעות. הקב"ה טוען שמי שחטא ייענש, אך משה משיב שאין טעם להשאיר אותו לבדו. מעמדו תלוי בעם, ואם הם אינם – גם הוא אינו יכול להתקיים.
הדגש כאן אינו רק על מסירות הנפש של משה, אלא על הדרך שבה הוא תופס את עצמו. הוא לא מקריב את עצמו למען העם, אלא פשוט מסביר שהפרדתו מהם אינה אפשרית. הקב"ה מקבל את עמדתו, כי אם מדובר בענישה על חטא – מי שחטא נענש. אבל אם משה וציבור ישראל הם יחידה אחת, אזי אי אפשר לכלות את העם ולהותיר אותו לבדו.