בפרשת מצורע מוצגת התופעה המסתורית של צרעת הבית שתתרחש לאחר שיכנסו בני ישראל לארץ ישראל. תופעה זאת מתבטאת בכתמים ירוקים או אדומים המופיעים על קירות הבית. על מנת לאבחן את הצרעת הכהן נדרש לבון את הכתם ולהכריז על הכתם הזה כנגע צרעת. במידה והבית מוכרז כבית נגוע בצרעת, כל מה שבתוכו נטמא.
הטיפול בצרעת הבית כרוך בבדיקות שבועיות. במידה ואחרי השבוע הראשון הכתם נחלש מספיק לקלף אותו. אך אם הכתם נשאר בעינו הבית מוסגר לשבוע נוסף. בתום השבוע הזה נעשית עוד בדיקה לכתם. בשלב זה אם הכתם דוהה אז לא מספיק רק לקלף אותו אלא יש צורך בטקס טהרה שלם. אולם במידה והכתם נשאר בעינו יש להוציא את האבנים עליהם היה הכתם ומטייחים את הבית מחדש. אם בבדיקה שלפני הנגע התפשט מקדימים את הוצאת האבנים בשבוע. אם גם הוצאת האבנים לא חוזרת והנגע חוזר יש להרוס את הבית.
בדין צרעת הבית ישנן בעיות רבות. אך נראה שהגדולה שבהן היא על עצם העובדה שחפץ דומם כמו בית יכול לחלות במחלה רוחנית. בית הוא אובייקט חסר חיים ורגשות, הוא אוסף של עצים ואבנים. אם כן, כיצד הבית יכול להיענש ולקבל נגע צרעת?
לא זאת בלבד, אלא שנראה כי התורה לא מזכירה את בעל הבית כפקטור בתהליך. איזכורו היחיד הוא בקריאה הראשונית אל הכהן. מעבר לכך בעל הבית אינו נטמא מצרעת הבית, הוא לא מביא קורבן ולא מזים גם עליו מהדם.
מעבר לשאלה על עצם העובדה שבית לוקה בצרעת, יש להעלות תהיה על סדר הפרשיות. התורה פותחת בדיני אבחון צרעת המתפתחת על גופו של האדם. משם התורה ממשיכה לצרעת המופיעה בבגדו. בשלב זה התורה חוזרת לטהרת אדם מצורע, ורק לאחר מכן מוזכרים דיני צרעת הבית. סדר זה מעלה שאלה על ההפרדה שיש בפסוקים בין צרעות המופיעות על גוף האדם ועל בגדיו, לבין צרעת המופיעה על קירות ביתו.
תשובה אפשרית לשאלות אלו ניתן למצוא בתרגומו של התנא יונתן בן עוזיאל לתורה[1]. בתרגום זה מוסיף יונתן בן עוזיאל במקומות רבים פרשנויות ומדרשים. גם לגבי צרעת הבית הוא מוסיף לתרגום הפסוק הסבר לסיבה בגינה הבית לוקה בצרעת. לטענתו הדבר נובע מכך שהבית נבנה בגזל.
יוצא מדבריו כי העונש לא מגיע לבית אלא לבונה הבית. מי שבנה את הבית עשה זאת תוך מעבר על חוקי התורה והחברה, ועל כן מן השמיים מענישים אותו ולוקחים ממנו את הבית. כמו כן, ניתן להבין מדוע רק לאחר הכניסה לארץ יופיעו צרעות בבתים. כל עוד עם ישראל במדבר הם לא בונים בתים. רק לאחר שיישבו את ארץ ישראל יהיה ניתן לדבר על בתים שנבנו שלא כדין.
אולם בדבריו ישנה בעיה גדולה. הלכות צרעת הבית אינן מתאימות לדין גזל. מי שבנה את הבית בשום שלב לא נדרש להחזיר את הלבנים או את השטח למי שהוא גזל אותם ממנו. בדיני גזילה רגילה הדין מחייב את הגזלן להשיב את מה שגזל, וכאן אין השבה אלא הרס מוחלט של הבית בסופו של דבר, כך שכל הצדדים מפסידים.
לא רק פגם דיני ניתן למצוא בדברי רבי יונתן בן עוזיאל, אלא גם פגם היסטורי. בכניסת עם ישראל לארץ הם אינם בונים את בתיהם אלא הולכים ומתיישבים בבתי הכנענים אותם הניסו. אם כן, הכניסה לארץ לא תהיה מלווה בבניית בתים.
רש"י[2] מביא את המדרש שהולך לכיוון אחר. המדרש אומר שהסיבה לדין צרעת הבית הוא אוצרות שהאנשים שחיו בארץ הטמינו בקירות הבתים. רק על ידי ניפוץ הבית האדם יכול להגיע אל האוצרות הטמונים בקירותיו.
המוטיבציה של המדרש לפרשנות זאת, היא העובדה שנראה שדין צרעת הבית לא מתואר כעונש, אלא כדבר אלמנטרי שיקרה עם כניסת עם ישראל לארץ ישראל. על כן, המדרש הולך בכיוון בו מטרת צרעת הבית היא להיטיב עם בעל הבית. כך גם ניתן להסביר את החלוקה בין מצרעת הבית שמטרתה לגרום לאדם לרווח, לצרעת הגוף וצרעת הבגד.
אך גם על הדרך בה המדרש נוקט צריך להעלות כמה שאלות. ראשית, נראה שדין צרעת הבית הוא לא דין שנצרך לדורות אלא דין חולף. ברגע שכל בית בישראל יהיה נגוע פעם אחת בצרעת, ינתצו את קירותיו והאוצר יימצא.
כמו כן, קשה להבין מדוע אי אפשר להשתמש באבנים המצורעות לבניין הבית. אם כל העניין הוא הוצאת מה שבתוך הקיר, מרגע שהאוצר מחוץ לקיר אין יותר סיבה לצרעת ואין סיבה לא להשתמש שוב באותן האבנים. איסור השימוש באבנים מבטא פגם שהיה באבנים או בבית, כך שקשה לסכם את עניין צרעת הבית בחיפוש אוצרות.
נראה לומר שכוונת המדרש בפרשנות הזאת היא לתת מוטיבציה לאדם לקיים את הדין. דיני צרעת הבית גורמים לאדם לאבד את ביתו. על כן, חז"ל מנסים דרך המדרש לגרום לאדם לראות את הצד החיובי שיש בדיני צרעת הבית. הם מנסים להמתיק את הגלולה ולומר שה' ימצא דרך לגמול לשומרי מצוותיו. מי שיעמוד בניסיון יקבל מטמונים רבים.
ברגע שמתייחסים לאוצרות כפרס לאדם עקב שמירה על מצות ה', אפשר להעלות הצעות רבות לתוכן האוצר. אין חובה עוד לפרש שהאוצר המדובר הוא שווה כסף כלשהו, אלא האוצר יכול להיות כל דבר שהאדם מרוויח משמירה על ההלכה. חצי הכוס המלאה יכולה להיות כסף אותו האדם מקבל על אובדן ביתו, או תכונת נפש מסוימת הנרכשת עקב המצב החדש. כמובן, שהסטת משמעות האוצר מסיבת הצרעת לתשלומי פיצויים כלשהם למי שפונה מביתו, גורמת לכך ששאלת סיבת הגעת הנגע פתוחה.
על מנת להבין את אופי החטא הגורם להיווצרות נגעים בבית, נחקור את ההשלכות המעשיות של הצרעת. כאמור לעיל, צרעת הבית אינה מטמאת את האדם, ולא מכריחה אותו לצאת אל מחוץ למחנה. מה שצרעת הבית עושה הוא להפוך את הבית והשוהים בו לטמא ובכך היא מוציאה את האדם מהבית. אותו אדם מגיע אל הרחוב וצריך למצוא מקום ללון בו.
בניגוד כמעט מוחלט למצורע שנדרש להתרחק מהחברה, אדם שביתו נגוע בצרעת זקוק לקהילה. כך שאם את המצורע מרחיקים מהחברה עקב כך שהוא פגע בחברה, צרעת הבית שגורמת לאדם לצאת מביתו אל הקהילה כנראה מגיעה עקב מרחק מהקהילה[3]. בניגוד למדבר שם כל העם נמצאים יחד באותו המחנה. כאשר עם ישראל ייכנס לארץ הם יבנו לעצמם בתי קבע ויוכלו להחליט לברוח מהקהילה.
כדי לטהר את הבית מהצרעת, האדם חייב לשבור את מחיצות האבן שהוא בנה בינו לבין החברה. אם נחזור לפירושו של יונתן בן עוזיאל שאומר שצרעת הבית מגיעה בעקבות גזל, ניתן לומר שהבית "נענש" על כך שהוא גוזל את האדם מהחברה. בצורה זאת האדם שב אל החברה ואל הקהילה אשר היא האוצר שיתגלה כאשר ישבור את קירות ביתו.
[1] כתר יונתן ויקרא פרק יד פסוק לד
[2] רש"י ספר ויקרא פרק ד פסוק לד ד"ה ונתתי נגע צרעת
[3] כיוון מעין זה עולה בגמרא במסכת יומא (דף יא:) שמקשרת בין צרעת הבית להשאלת כלים לשכנים.
