פרשת תולדות גוללת את סיפור המאבק בין יעקב לעשיו. יצחק, בזקנתו, מבקש לברך את עשיו ברכה ייחודית לפני מותו. עשיו יוצא לשדה לצוד ציד עבור אביו, אך רבקה, ששומעת את התוכנית, מנחה את יעקב להתחזות לעשיו ולקבל את הברכה במרמה. יעקב מתחפש לעשיו ומצליח לגרום ליצחק אביו לברוך אותו. כאשר עשיו חוזר מן השדה ומגלה שיעקב לקח את ברכתו, הוא מתמלא כעס ומכריז שהוא יהרוג את אחיו לאחר מות יצחק אביו.
רבקה מבינה שזאת כוונתו של עשיו ופונה אל יעקב ואומרת לו שיברח לחרן. אך בעוד שזה מה שהיא אומרת ליעקב, ליצחק רבקה מספרת סיפור שונה. הסיפור שרבקה מספרת ליצחק היא שיעקב צריך ללכת לחרן כדי למצוא אישה. בנימוק זה יצחק אומר ליעקב שילך לחרן.
עשיו שומע את הציווי ליעקב ללכת ולמצוא אישה בחרן. נוכח הציווי הזה עשיו מבין שבנות כנען אינן ראויות לנישואין, והולך אל ישמעאל דודו. במהלך השהות אצל ישמעאל עשיו נושא את מחלת בת ישמעאל לאישה בנוסף לשתי הנשים שכבר יש לו.
מניעיו של עשיו במעשה זה אינם ברורים. אם עשיו אכן מבין שנשותיו מבנות כנען אינן ראויות בעיני אביו, מדוע אינו מגרש אותן? מדוע הוא בוחר להוסיף אישה נוספת במקום לנסות לתקן את מה שכבר נעשה?
יתר על כן, מה משמעותה של ההליכה לישמעאל? אם המטרה הייתה רק להינשא לבת ישמעאל כדי לרצות את אביו, היה ניתן לציין בפשטות כי נשא את מחלת בת ישמעאל לאישה. תיאור ההליכה עצמה מדגיש כי מדובר במהלך בעל משמעות מעבר לנישואין בלבד, ומזמין אותנו לבחון את הרקע והכוונה שמאחוריו.
הצעת השם משמואל
השם משמואל[1] מציע פרשנות ביקורתית למעשהו של עשיו בהליכתו לישמעאל ובנישואיו למחלת. לדברי השם משמואל, עשיו לא ראה את כשלונותיו כמחוברים למעשיו אלא בחר להטיל את האשמה על גורם חיצוני – נשותיו מבנות כנען. הוא סבר שהבעיה העיקרית טמונה בכך שנשותיו אינן מיוחסות דיין, ולכן החליט לקחת אישה מבית ישמעאל כדי להבטיח צאצאים "מיוחסים" יותר, מבלי לבחון את מקורות הבעיה בהתנהגותו האישית.
יותר מכך, השם משמואל מדגיש שעשיו, לכל אורך חייו, לא הפנה את מבטו פנימה ולא ראה כל פגם בהתנהגותו. גם כאשר השתנה מצבו באופן דרמטי – כאשר איבד את ברכתו ונעשה כפוף ליעקב – הוא לא טרח לבחון את מעשיו או להרהר בכך שייתכן שדרכיו ומעשיו הם שהובילו אותו לאובדן מעמדו. עשיו נשאר שקוע בתחושת השלמות העצמית שלו, סבור שכל מעשיו טובים ואם יש בעיה היא חיצונית לו.
המסר שמציע השם משמואל נוגע גם לחיי האדם המודרני: כאשר אדם מוצא עצמו במצב של כישלון או קושי, עליו לבחון בראש ובראשונה את מעשיו ולא להטיל את האשמה על נסיבות חיצוניות או "דברים צדדיים". חוסר נכונות לקבל אחריות אישית, כפי שמדגים עשיו, הוא מתכון להחמצת הזדמנות לתיקון אמיתי. רק מי שיש לו מספיק ענווה כדי לבחון את עצמו יצליח להתגבר על כישלונותיו ולהתקדם.
החיסרון בהצעתו של השם משמואל היא שהיא מתייחסת לתוצאה נישואי עשיו עם מחלת, אך לא לעצם ההליכה לישמעאל. התורה לא כותבת רק על נישואי עשיו, אלא אומרת שמלכתחילה עשיו הולך לישמעאל. על כן, נראה ללכת בכיוון אחר כדי להסביר את המעשה של עשיו.
טענת רבי יהושע בן לוי
בניגוד לפרשנות הביקורתית של השם משמואל, במדרש רבה[2] מובאים דברי רבי יהושע בן לוי, המציעים קריאה שונה בתכלית על מעשיו של עשיו. לפי המדרש, הליכתו של עשיו לישמעאל היא אקט של חזרה בתשובה. בניגוד לראייה השטחית, לפיה עשיו ניסה לתקן את מצבו החברתי או לשפר את מעמדו בעיני אביו, המדרש מציע שמדובר בתהליך פנימי של התבוננות עצמית ורצון כן לתקן את דרכיו ולשוב למורשת משפחתו.
ישמעאל הוא דמות מנטור אידיאלית לעשיו. ישמעאל התמודד עם דחייה דומה לזו שחווה עשיו: הוא הורחק מבית אברהם בשל מערכת היחסים העכורה בין הגר, אימו, לבין שרה, אימו החורגת. למרות הדחייה, ישמעאל הצליח לשוב לקשר עם אברהם ולהשתתף בקבורתו, דבר המעיד על יכולתו להגדיר מחדש את מקומו במשפחה ולהתמודד עם הקרע שנוצר.
מנקודת מבט זו, עשיו פונה לישמעאל לא רק כדי לקחת את בתו לאישה, אלא מתוך חיפוש אחר תשובה לשאלה עמוקה יותר: כיצד ניתן לשמור על נאמנות למשפחתו הנוכחית – נשותיו הכנעניות – ובו בזמן לרצות את אביו, יצחק, המאוכזב מהן. בעיני עשיו, ישמעאל מייצג את האדם שעבר חוויות דומות ומצא את דרכו מחדש בתוך המורכבות המשפחתית.
השם שניתן לבת ישמעאל, מחלת, משלים את המסר של המדרש. שם זה נדרש כרמז לכך ש"נמחלו עוונותיו של עשיו"[3]. מדרש זה מייצר תמונת מראה לפרשנות השם משמואל: בעוד השם משמואל מצביע על חוסר האחריות של עשיו ועל הכישלון שלו בלקיחת אחריות על מעשיו, המדרש רואה בהליכתו לישמעאל חיפוש כנה אחר פתרון, ניסיון להבין כיצד עליו להתמודד עם הכשלונות מבלי לפגוע באחרים הקרובים לו.
המגוון שבפרשנויות מלמד אותנו שני מסרים חשובים המשלימים זה את זה. ראשית, האחריות העצמית היא תנאי בסיסי לכל תהליך של תיקון. כפי שמלמד השם משמואל, הנטייה להאשים אחרים, כמו עשיו שהאשים את נשותיו, היא בריחה שמונעת שינוי אמיתי. רק כאשר אדם מתמודד עם מעשיו בכנות, מכיר בטעויותיו ומחפש תיקון פנימי, הוא יכול להביא לשינוי משמעותי.
שנית, גם כאשר אדם לוקח אחריות על מעשיו, ישנם מצבים שבהם המורכבות והקונפליקט הפנימי דורשים פנייה לעזרה חיצונית. המדרש מלמד אותנו שדווקא במצבים כאלה, פנייה לדמות מנחה או לדמות שחוותה חוויות דומות יכולה לספק כלים ותובנות המובילים להתמודדות אמיתית ולשיקום.
בסופו של דבר, סיפורו של עשיו מציע מודל להתמודדות עם קונפליקטים פנימיים ומשפחתיים: על האדם לשלב בין לקיחת אחריות אישית לבין חיפוש תמיכה חיצונית כשהקושי גדול מכדי להתמודד עמו לבד. האיזון בין שני ההיבטים הללו הוא המפתח לתהליך של תיקון וצמיחה.
[1] שם משמואל פרשת תולדות שנת תרעב ד"ה וירא עשו כי רעות
[2] בראשית רבה פרשה סז אות יג
[3] דרשת פסוקים זאת מופיעה גם בתלמוד הירושלמי, אלא ששם היא מוסבת לא רק לעשיו אלא לכל חתן.
