הלבנת פנים

רקע

לימוד העיון שונה מלימוד הבקיאות. בניגוד ללימוד הבקיאות בו האדם צריך לקרוא את הטקסט שמולו ולהבינו ובכך הוא קונה את הידע, בלימוד העיון הלומד נדרש לנתח את הטסקט ולפקוח עליו עין ביקורתית. לנתח את המשמעויות שיש לכל אחת מהדעות, להבין מה הביא את כל אחד מהצדדים בדיון לומר את מה שאמר, ולראות את הבעיות ואת הפתרונות האפשריים.

פרשני התורה שבכתב והתורה שבעל פה עשו זאת במשך כל הדורות. דנו בפירושים השונים, הקשו קושיות ותירצו תירוצים. בלימוד הבקיאות אנו עומדים בחלון מחוץ לבית המדרש ומציצים. רואים את השאלות והתשובות. אולם לימוד העיון מכריח אותנו להיכנס פנימה, להיות חלק מהתורה המתהווה.

משימה זאת דורשת אמונת חכמים אמתית. כזאת שמבינה שגדולי התורה היו גם הם בני אדם שישבו בבית המדרש ועמלו על לימודם. ולנו, הננסים הקטנים, יש אפשרות לטפס אט אט ולראות את גאונותם האדירה, ולהתעמת איתה, כמו שהם עשו עם קודמיהם. כמובן שבסוף גם כשהדבריהם לא מתיישבים אצלנו לא נשקוט עד ששיטת אותו ענק תבוא על מקומה.

בסוגיה זאת אנסה להדגים מתודה קטנה של ניתוח קושיה, ובכך לנסות לפתוח חריץ הצצה לעולמם של פרשני התלמוד, במטרה בעיקר להראות דרך לימודית. אקדים ואעמוד על ההבדל בין שאלה המבקשת מידע מסוים, לבין קושיה שמציגה בעיה בטענה עקב טענה או ערך אחרים. לדוגמא: באיזה שעה השיעור? זוהי שאלה. לא הגיוני שהשיעור בשעה הזאת כיוון שמעביר השיעור באותה השעה נמצא בביתו, זו קושיה.

הבחירה דווקא בסוגיית הלבנת פנים נובעת משתי סיבות: האחת, היא נוגעת באחת ההתמודדויות היומיומיות שלנו, וכדאי להתחזק בה בכל ימות השנה, ובעיקר בזמן בו אנו מתכוננים לימי הדין. הסיבה השנייה קשורה בכך שתשתיתה של הסוגיה הוא תוספות קטן, שקל מאוד לפספס את החידוש החשוב שיש בו להלכה אם לומדים את דבריו בלא עיון.

כולי תפילה שדברי יפלו על לבבות פתוחים, ולא יראו בהם חלילה שמץ של גאווה או זלזול.

מקורות

תוספות סוטה י: ד"ה נוח לו לאדם

מאירי סוטה י: ד"ה לעולם יזהר אדם, [ברכות מג: ד"ה לעולם יזהר אדם שלא ילבין]

בית אב הלכות יסודי התורה פרק ה הלכה ב ד"ה והנה בפ"ק דסוטה עד "כפשטא"

רבינו יונה שערי תשובה שער ג אות קלט

הסבר הסוגיה

ונראה האי דלא חשיב ליה בהדי ג' עבירות שאין עומדים בפני פקוח נפש עבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכות דמים

[תוספות סוטה י:]

הגמרא בכמה מקומות מביאה את ההנהגה הבאה: "נוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים". הלימוד שהגמרא מביאה להנהגה זאת הוא מתמר. תמר נשלחת בידי יהודה לכבשן האש על מנת להישרף. על אף שיש לה דרך לחלץ את עצמה ממצב זה, היא בוחרת לקבל את גזר דינה, כיוון שההיחלצות ממנו תגרום להלבנת פני חמיה, יהודה. הגמרא אומרת שכמו שתמר העדיפה ליפול לתוך כבשן האש ולא להלבין פנים, כך גם ראוי לנו לעשות.

התוספות מקשה את הקושיה הבאה על דברי הגמרא: "ונראה האי דלא חשיב ליה בהדי ג' עבירות שאין עומדים בפני פקוח נפש עבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכות דמים". על מנת לנתח את קושייתו ננסח אותה בלשוננו אנו. התבנית של קושיה בדרך כלל היא: "כיצד טענה מסוימת, הרי ישנה טענה סותרת".

במקרה שלנו הקושיה היא כיצד ניתן לומר שעדיף שאדם יהרוג את עצמו ולא ילבין פנים, הרי יש לנו רשימה סגורה של עבירות שעדיף להיהרג ולא לעשותן, והלבנת פנים איננה מופיעה בה.

לפני שנתחיל לנתח את הקושיה נשאל את עצמנו האם הקושיה הזאת עלתה לנו במהלך הלימוד? הרבה פעמים אנחנו נמנעים מהשאלה הזאת כיוון שהקושיה מבוססת על מקור אחר שאיננו מכירים. אולם על מנת להבין מה הפריע למקשן צריך לראות מדוע הדבר לא הפריע לנו[1].

עיקר הניתוח של הקושיה מבוסס על פירוקה להנחות ממנה היא מורכבת. שלילת כל אחת מהטענות תאפשר לנו לפרק את הקושיה ובכך לדחות או לתרץ אותה[2]:

1. הלבנת פנים היא עבירה חמורה שעדיף שהאדם ימות ולא יכשל בה.
2. ישנה רשימה סגורה המונה בתוכה את כל העבירות שדינן יהרג ואל יעבור.
3. הלבנת פנים אינה מופיעה בתוך הרשימה.

כמובן שכל אחת משלושת ההנחות הללו דורשת ניתוח עצמאי.

נתחיל בדרך בה התוספות מתרץ. התוספות אומר שהסיבה בגינה איסור הלבנת פנים לא נכלל ברשימת העבירות שמוטב שיהרג ולא יעבור עליהם, היא שהרשימה איננה מונה את כל העבירות שדינם כזה, אלא רק את העברות הללו המוזכרות בתורה.

יוצא מהתוספות חידוש גדול לפיו הלבנת פנים היא גם עבירה שהאדם צריך להיהרג על מנת שלא להיכשל בה. כמו כן, התוספות פותח את רשימת העבירות המחייבות את האדם למות על קידוש ה'.

לכאורה, דברי התוספות כלל לא מחודשים וכתובים בפירוש בגמרא[3]. הגמרא היא זאת שאומרת שנוח לו לאדם למות ולא להלבין את פני חברו. אמנם המאירי מציע קריאה אלגורית לדברי הגמרא. לטענתו הגמרא לא מתכוונת שבאמת הלבנת פנים היא בכלל העברות שיש להיהרג עליהן, אלא כוונתה להדגיש את חומרת הדין, והדין נאמר ב"דרך צחות" או ב"דרך הערה".

יש לשים לב שכמו שהמאירי הופך דין שכתוב בגמרא לכלל מנחה ולא להלכה, גם התוספות הופך את הרשימה המובאת בגמרא לרשימה ספרותית ולא הלכתית. ובעצם כל אחד מהם דוחה טענה אחרת. המאירי דוחה את הטענה הראשונה, והתוספות את הטענה השנייה. על כן צריך להבין מה הביא כל אחד מהם להעדיף טענה אחת ולא את חברתה.

בפשטות, ניתן לומר שהמאירי מבין את המימרה לגבי השלכת האדם את עצמו לכבשן כחלק מרצף אגדות המדגישות ערכים מסוימים[4]. בדיוק כמו שהאמירה הקודמת המופיעה בגמרא בסוטה לפיה ישנו שכר על צניעות הכלה בבית חמיה של זרע אנשים מלכים ונביאים באה להדגיש את ערך הצניעות כך גם באמירה בה אנו דנים הכוונה היא להדגיש את חומרת הלבנת הפנים.

התוספות בוודאי לא קרא את הגמרא כך, וצריך להבין מה גרם לו לתעדף את האמירה לפיה הלבנת פנים היא נכללת בעבירות שהאדם מחויב להיהרג עליהן, ולקרוא את הרשימה של העבירות בצורה ספרותית.

הכיוון הראשון ללכת בו הוא הכיוון אותו התוספות עצמו מעלה, הרשימה מאפיינת דווקא עבירות שכתובות בתורה. אם כך, יכול להיות שהמוטיבציה של התוספות לתרץ כך מבוססת על העובדה שישנו חילוק מהותי בין העבירות הרשומות בתורה, לאלו שאינן רשומות בה.

בספר בית אב עולה כיוון אחר למוטיבציה של התוספות. ראשית, הוא מתרץ את קושיית התוספות בדרך אחרת מהתוספות. גם הוא, בדומה למאירי מתרץ את הקושיה על ידי דחיית הטענה הראשונה לפיה אדם צריך למות על מנת שלא להלבין פנים. אבל בניגוד למאירי הוא לא אומר שאמירה זאת איננה להלכה, אלא ממציא מדרגה חדשה. ישנה רשימה בפסחים המונה את העבירות שחובה למות ולא לעבור עליהן, ובנוסף יש מצוות שהאדם אינו חייב למות למענן, ובכל זאת מותר וראוי שימות ולא יעבור עליהן.

התירוץ אותו מציע הבית אב מבוסס בתלמוד. הגמרא לא משתמשת בלשון חובה, אלא בלשון המלצה, "נוח לו לאדם", כך שמתבקש לחלק בין המדרגות השונות. תירוצו של הבית אב כל כך פשוט ומבוסס שהוא עצמו שואל מדוע התוספות לא תירץ כך. הוא מסביר שלפי התוספות אין מדרגה כזאת. מצוות קידוש ה' מתירה לאדם להיהרג כדי לא לעבור על אף מצווה. לכן לפי התוספות לא תיתכן אמירה שמצמצת את העברות שנוח לאדם שיהרג עליהן רק להלבנת פנים, וחייבים לומר שהיא חלק מהמצוות שחובה להיהרג עליהן[5].

לאחר שביארנו את המוטיבציה של התוספות נעבור לברר את סברתו. מדוע שהלבנת פנים נחשבת דבר כל כך חמור כך שצריך למות ולא לעבור עליו? נראה שהמפתח לשאלה זאת מופיע בתירוצו של התוספות. התוספות טוענים מצד אחד שהלבנת פנים היא עבירה חמורה מספיק כדי למות בשבילה ומצד שני שאיננה כתובה בתורה. צמד הטענות הללו במבט ראשון תמוה, אבל הכיוון בו צריך ללכת הוא לומר שעבירת הלבנת פנים היא כל כך ברורה כך שלא צריך לכתוב אותה בתורה[6]. הלבנת פנים היא פגיעה בלא כל תועלת כך שמובן וברור לכל בר דעת שבשום מצב אין להשתמש בה[7]. התוספות מחדש שחיים בהם אדם פוגע כך בחברו הם לא חיים, ולכן התורה מצווה על האדם למות ולא לעשות זאת.

רבינו יונה הולך בכיוון השלישי ומתרץ את הקושיה על ידי דחיית הטענה השלישית. הוא מסביר שהלבנת פנים כלולה בתוך איסור רצח. אם כן, יוצא שהלבנת פנים כן מופיעה ברשימת העבירות שיהרג ולא יעבור. היתרון המרכזי בתירוץ שלו הוא ששתי הגמרות נשארות על תילן ולא יוצאות מפשטן. בנוסף, קל להבין כיצד ניתן להגיע לדבריו. הסברה שלו גם יחסית פשוטה. הלבנת פנים היא סוג של פגיעה חמורה באחר, כך שהיא חלק מרצח, הפגיעה החמורה ביותר[8].

ישנם שני הבדלים תפיסתיים בין התוספות לרבנו יונה. ההבדל הראשון הוא עצם השיוך של הלבנת פנים לרצח. רבינו יונה שמגדיר את הלבנת פנים כחלק מאיסור רצח, לא מן הנמנע שכל מיני הלכות שיש ברצח יחולו גם בהלבנת פנים. לדוגמא לכהן שרצח אסור לשאת כפיים, האם ישנו דין מקביל לכהן שהלבין את פני חברו ברבים[9]?

ההבדל השני נוגע לרמת החומרה. מרבנו יונה מוכח שרצח יותר חמור מהלבנת פנים, והלבנת פנים היא רק אבק של רצח. לעומת זאת לפי התוספות אין הכרח לומר כך, ואפשר שהלבנת פנים היא שוות ערך לרצח. נפקא מינה אפשרית היא כאשר תוטל ביד בית דין אפשרות להטיל את אחת הסנקציות לצורך מסוים, האם התעדוף יהיה להרוג אותו, או להלבין את פניו.

סיכום

הגמרא מביאה דין לפיו עדיף לאדם למות ולא להלבין את פני חברו ברבים. התוספות מקשה על הדין הזה מרשימת העבירות שהאדם צריך להיהרג ולא לעבור. לאחר שאיתרנו את הקושיה הכנסנו אותה לתבנית של כיצד טענה אחת אפשרית הרי יש טענה סותרת. תבנית זאת מקלה על הפירוק של הקושיה להנחות היסוד שלה.

הנחות היסוד של קושיית התוספות הן:

1. הלבנת פנים היא עבירה שהאדם צריך למות ולא לעבור עליה.
2. ישנה רשימה סגורה של עבירות שהאדם צריך למות ולא לעשותן.
3. הלבנת פנים איננה מופיעה ברשימה.

המאירי והבית אב דחו את ההנחה הראשונה על מנת לתרץ את הקושיה. המאירי עושה זאת בכך שהוא הופך את האמירה מאמירה הלכתית להטפת מוסר. הבית אב מחלק על פי לשון הגמרא בין עבירות שחובה על האדם למות ולא לעשותן, לבין עבירות שיש לאדם רשות לא לעשות.

התוספות עצמו מתרץ בכך שהוא דוחה את ההנחה השנייה ואומר שהרשימה איננה סגורה. יוצא שהלבנת פנים היא כן עבירה שהאדם צריך להיהרג ולא לעבור עליה, ויכול להיות שישנן עבירות נוספות שנמצאות ברשימה הזאת. הרשימה שהמובאת במסכת פסחים היא רשימה ספרותית המסכמת את העבירות המופיעות בתורה שצריך להיהרג עליהן. רבינו יונה מטיל ספק בהנחה השלישית ומכניס את הלבנת פנים לתוך גדרי רצח.

השלבים של מתודת ניתוח הקושייה: איתור הקושייה, ניסוח הקושיה במילים שלנו בתבנית "כיצד… הרי", כתיבת הנחות היסוד של הקושיה, מציאת דרכים יצירתיות לדחות כל אחת מהטענות.

השאלות בהן נגענו תוך כדי הלימוד הן: מה קושיית התוספות? מה הנחות היסוד שלה? כיצד התוספות תירץ את הקושיה? מה המוטיבציה שלו להעדיף תירוץ זה על פני תירוצים אחרים? מה ההבדל התפיסתי והדיני בין התירוצים השונים? מה הסברה שעומדת מאחורי תירוץ זה?

---

[1] כמובן ששכלם של הפרשנים הקודמים לנו היה מחודד יותר ורגיל יותר בלימוד ולכן יכול להיות שעל אף שנתוני הפתיחה שלנו בסוגיה שווים הם הקשו קושיה שלא חשבנו עליה. אמנם על מנת לקנות את יכולות הניתוח צריך לדעת להיות בעלי היכולת לשאול את השאלה בעצמנו.

[2] הקושיה כוללת בתוכה גם הנחה רביעית והיא שמי שאמר את המימרה מחויב לרשימה, ולא חולק עליו.

[3] על אף שנראה שגם התוספות תופס את דבריו כחידוש ולכן פותח בהבאת סימוכין לחומרת איסור הלבנת פנים.

[4] מיותר לציין שהכלי בו המאירי משתמש מסוכן מאוד, שכן שימוש מופרז בו יכול לעקר את ההלכה ואף את כל היהדות.

[5] הבית אב עצמו מציע את הדברים בצורה מסויגת יותר, ואומר שהאמירה הזאת לפי התוספות היא חסרת משמעות כיוון שכל העברות הן ברמה בה מותר לאדם למות כדי לא לעבור עליהן.

[6] בשו"ת בנין ציון (סימן קעב) מביא זרם בראשונים (רמב"ם, סמ"ג וספר החינוך) שלומד את איסור הלבנת פנים מהלאו "ולא תשא עליו חטא". הוא אומר שגם התוספות מודה שזה המקור לאיסור להלבין פנים, ומה שכתב התוספות שאיסור הלבנת פנים לא כתוב בתורה, הכוונה לא כתוב בפירוש. לפי דרכו צריך למצוא סברה אחרת לכך שהאדם יהיה מחויב למות ולא להלבין את פני חברו ברבים.

[7] כמובן שהנחה זאת מחייבת התמודדות עם הסיבה בגינן נכתבו עבירות אחרות שהן פשוטות כמו רצח גילוי עריות ועבודה זרה. הכיוון בו ניתן ללכת על מנת להסביר הוא שכלפי גילוי עריות ועבודה זרה עצם האיסור אכן ברור, אבל צריך להסביר מתי הוא חל, איזה סוג קשר נחשב ערווה, מה נכלל בתוך עבודה זרה. רצח זה דבר שאמנם ברור שלאדם הפרטי אסור לעשות אבל כן נעשה במסגרות אחרות. סנהדרין הורגת, חייל במלחמה הורג וכו'. לפי זה, יכול להיות שאם התורה הייתה נכתבת בימינו, בהם הלבנת פנים נהייתה רווחת הרבה יותר לצערנו, ואף הותרה לצרכים מסוימים (שיימינג כסנקציה לעיכוב גט) התורה הייתה צריכה להתייחס גם לאיסור הלבנת פנים. ניתן ללכת בכיוון אחר ולומר ששאר העבירות נאמרו בשל פירוט עונשן, בניגוד להלבנת פנים שהיא סובייקטיבית ולכן אין דרך להעניש עליה ואין סיבה לכתוב אותה.

[8] התוספות שחולק עליו מבין שהעניין איננו חומרת הפגיעה, אלא זאת שהיא פגיעה בלא שום רווח אפשרי, אולי אפילו "פגיעה לשמה".

[9] ועיין בשו"ת שבט הלוי חלק ח סימן קעב שדן בזה.