פרשת פקודי חותמת את ספר שמות בשיא רוחני – השראת השכינה במשכן. אבל רגע לפני שהענן שוכן על האוהל וכבוד ה' ממלא אותו, התורה עוצרת כדי לפרט את הדו"ח הכספי[1]. אנו נחשפים לחשבון מדויק של החומרים המרכזיים שנתרמו למלאכת המשכן: זהב, כסף ונחושת. מדובר בפירוט חשבונאי כמעט טכני, שכולל לא רק את הכמות שנמסרה אלא גם את פירוט השימושים שנעשו בכסף ובזהב – עד השקל האחרון.
אלא שעיון נוסף מגלה אנומליה מסקרנת: התורה מציינת את הזהב ואת הנחושת אותם תרמו בני ישראל למשכן "זהב התנופה" ו"נחושת התנופה", אך איננה מזכירה כלל את הכסף אותו תרמו בני ישראל. על אף שבפרשת תרומה כן ישנה בקשה מבני ישראל לתרום למשנה כסף[2], ובפרשת ויקהל נראה שבני ישראל נענו גם לצו זה ותרמו כסף[3], כשאנחנו מגיעים לפרשת פקודי אין אזכור של הכסף שנתרם.
במקום לדבר על כסף התרומה התורה מתייחסת לכסף אחר – "כסף פקודי העדה". כסף זה איננו חלק מהכסף שבני ישראל תרמו מרצון, אלא כספי מחצית השקל שנגבו מכל אדם כחובה. אם כן צריך לשאול מדוע הוחלף כסף התנופה בכסף הפקודים?
והתמיהה רק מתגברת כששמים לב שעד כה אנחנו בכלל לא יודעים שהתרחש מפקד. בשום שלב בספר שמות לא נראה שה' מצווה את משה למנות את בני ישראל. אילולא היה מוקם המשכן והיינו שומעים על השימוש בכסף הפקודים בכלל לא היינו יודעים שהתרחש המפקד הזה.
גם מהדרך בה התורה מודיעה על תוצאות המפקד, נראה כי המפקד במקרה זה הוא שולי. התורה מזכירה את מספר הפקודים בדרך אגב לכמות הכסף שהתקבלה. דהיינו, לאחר שהתורה מציינת את מספר הכסף המדויק, ואומרת כמה כל אחד תרם היא מגיעה גם לכמות האנשים שנפקדו.
מספר הפקודים בפרשת פקודי – 603,550 – מופיע במקום נוסף. זהו בדיוק מספר הפקודים במפקד הפותח את ספר במדבר[4]. אך השוואה זאת דווקא מעלה פליאה גדולה. בספר במדבר שבט לוי לא נמנה בכלל המפקד[5]. אם גם אצלנו בפרשת פקודי מופיע בדיוק אותו מספר, משמע שגם כאן שבט לוי לא נכלל במניין[6].
מכאן עולה השאלה המתבקשת מדוע שבט לוי אינו לוקח חלק במפקד התרומה למשכן? המפקד בספר במדבר נועד להכין את צבא העם לקראת כיבוש הארץ, והלוויים אינם חלק מהמערך הצבאי. הם אחראים על עבודת המשכן ועל שמירתו, ולא על יציאה למלחמה. ממילא מובן כי אין סיבה למנות אותם כחלק מהצבא. ברם, מה הסיבה שאצלנו הלויים לא נמנו? למה כשאוספים כסף מכל אחד מישראל להקים את המשכן, לא לוקחים כסף גם מהלווים[7]?
חשוב לזכור שבזמן מפקד מחצית השקל שבט לוי עדיין לא הובדל רשמית לשאת בתפקיד ייחודי במשכן. ההבדל המהותי היחיד בשלב הזה בין שבט לוי ליתר שבטי ישראל הוא חטא העגל. כאשר משה יורד מן ההר ורואה את העם חוגג סביב העגל, הוא קורא "מי לה' אלי", והיחידים שמתייצבים הם בני שבט לוי. מכאן עולה בבירור שהם לא השתתפו בחטא.
אם כן, מסתבר לומר הוא שהסיבה לכך ששבט לוי לא נדרש להשתתף בתרומת מחצית השקל נעוצה בעובדה שהם לא חטאו בחטא העגל. כאן צריך לשאול, מדוע דווקא הבדל זה מוביל לכך שהם אינם נדרשים להשתתף במגבית של מחצית השקל?
נראה שהמקום הנכון להתחיל הבין את התשובה לשאלה זאת יהיה בהבנת עצם המצווה לתת מחצית השקל. מצווה זו איננה דורשת ממשה או מעם ישראל לערוך מפקד, אלא עוסקת בתרחיש שבו מתבצע מפקד. כאשר ישנו צורך למנות את עם ישראל, כל אחד מהפקודים צריך לתת מחצית השקל. בתיאור המופיע בפסוקים, התורה אינה מתארת תהליך של ספירת הכסף, אלא ספירת בני האדם עצמם. "כי תשא את ראש בני ישראל".
מחצית השקל איננה מוצגת כאמצעי טכני למניעת מניין ישיר, אלא כחובה נלווית לעצם הפעולה של ספירת בני ישראל. כל אדם שנספר מחויב לתת מחצית השקל. הנימוק שמופיע בתורה לכך שצריך לתת מחצי השקל הוא לא כדי לספור את העם, כי אם לצורכי כפרה. אם כל אחד מאנשים הנמנים ייתן מחצית השקל לא יהיה בהם נגף[8].
לפנינו מופיעה מתודה של כפרה: כאשר העם מצוי בסכנת נגף, ניתן לעצור את הפורענות באמצעות נתינת מחצית השקל – "כופר נפשו", פדיון סמלי לנפש. אמנם ההקשר הישיר שבו מציגה התורה את המתודה הזו הוא מפקד העם, אך אין הכרח להגביל אותה למצב של מניין בלבד. ייתכן שזוהי תבנית כללית: במצב שבו העם חשוף לעונש או סכנה כללית, ניתן להפעיל את מנגנון הכפרה של מחצית השקל גם ללא מפקד. הכפרה איננה מותנית בעצם הספירה, אלא בצורך לעצור את הנגף.
והנה, באותה פרשה עצמה, עוד בטרם בוצע מפקד כלשהו, מתרחש חטא העגל. משה יורד מן ההר, רואה את העם חוגג סביב העגל, ושובר את הלוחות. לאחר מכן הוא פונה אל ה' ומבקש: "אולי אכפרה בעד חטאתכם", בניסיון לבטל את העונש הצפוי. ה' דוחה את הבקשה ומודיע כי העונש יגיע בבוא העת, ומיד לאחר מכן פורץ נגף.
משה מבין שהעם מצוי לאחר חטא העגל במצב של פקידה – של עמידה לדין – גם אם לא נערך מפקד בפועל. הוא מזהה שהתנאים שתיאר הקב"ה ליישום מחצית השקל התקיימו: מצב של סכנה, של עוון לאומי, של צורך בכפרה קולקטיבית.
לפיכך, משה פונה אל בני ישראל ומגייס מהם מחצית השקל, כדי לשמש ככפרה על החטא וכאמצעי לעצירת הפורענות. הוא לוקח את הכסף הזה – מחצית השקל שכל אחד מישראל נתן לכפר על נפשו בעקבות חטא העגל – ומשתמש בו כדי ליצור את האדנים, היסודות שעליהם יעמוד המשכן כולו.
יש כאן תנועה רעיונית נועזת: המשכן, שעתיד להיבנות לאחר החטא, יעמוד על יסודות העשויים דווקא מן הכפרה על אותו חטא. אם חטא העגל ביטל את ציווי המשכן, והקב"ה חזר וציווה על בנייתו לאחר הסליחה, הרי שכעת משה קובע – לא רק שהמשכן לא מבטל את הקשר עם העם, אלא שהוא עומד על הכפרה של העם.
משה מייסד את המשכן על יסוד התשובה של העם. המשכן אינו רק מיזם שמתאפשר למרות חטאם של ישראל, אלא תוצאה ישירה של ההתמודדות שלהם עם אותו חטא. הוא נבנה מתוך הכישלון, ובעיקר מתוך היכולת להתגבר עליו. התשובה הופכת לחומר הבניין של המשכן – לא רק רעיונית, אלא בפועל.
ייתכן שמשה אף נמנע מלקבל תרומת כסף רגילה מבני ישראל, דווקא משום שהוא מבקש לבסס את המשכן על יסוד מוסרי חד וברור: לא נדיבות היא שתעמיד את מקום המקדש, אלא היכולת לשוב, להכיר בטעות, ולבקש תיקון.
[1] ספר שמות פרק לח פסוק כד עד פרק לט פסוק א
[2] ספר שמות פרק כה פסוק ג
[3] ספר שמות פרק לה פסוק כד
[4] ספר במדבר פרק א פסוק מו
[5] ספר במדבר פרק א פסוק מז, וכן בהמשך הפרק בפסוקים מח-נד.
[6] אם כי ישנו הפרש של לפחות חודש בין המפקדים, כך שהפרשנים דנו בשאלה איך יכול להיות שמספר בני ישראל לא השתנה במהלך הזמן הזה.
[7] בשאלה זאת עסקנו גם בשיעור תפקידם הכפול של הלוויים
[8] יש לתת את הדעת למה מניין העם עלול להכניס את העם למצב של סכנה. אך לא כאן המקום לעשות את זה
