לאורך כל סיפור יציאת מצרים ישנו משא ומתן מתמשך בין פרעה ובין משה ואהרון. משה ואהרון מבקשים מפרעה שייתן לעם ישראל לצאת לעבוד את ה' במדבר ופרעה מסרב. הסיפור מתפתח סביב מכות מצרים. משה ואהרון מעלים את הבקשה, פרעה משיב בשלילה, ה' מעניש וחוזרים לשולחן הדיונים.
במהלך המשא ומתן אנחנו עדים לשלוש נקודות מפנה בהן פרעה מוכן להתגמש. לאחר מכת ערוב פרעה מציע כי עם ישראל יעבדו את ה' בתוך מצרים[1]. מכת ברד גוררת גם היא התקדמות, במהלכה פרעה מסכים באופן עקרוני, אך מבקש רשימה של ההולכים לעבוד את ה'[2]. כשמשה ואהרון דורשים שכולם ישתתפו, פרעה טוען שאין סיבה לכלול מי שאינו גבר. הנקודה השלישית היא אחרי מכת חושך אז פרעה מאשר את הבקשה שכולם ילכו, אלא שהוא דורש את השארת המקנה[3].
אנחנו יודעים שמטרתו של משה לא מסתכמת בארגון טקס פולחני במדבר. הוא רוצה לשחרר את עם ישראל מעבדות לחירות. על רקע זה, הדו-שיח הממושך עם פרעה מעורר שאלה: אם מדובר ב"סיפור כיסוי" בלבד, מדוע התורה מתארת את הפשרות שמציע פרעה ואת תשובותיו של משה? לכאורה, די היה לכתוב שפרעה סירב להוציא את העם.
הכיוון בו נרצה ללכת הוא להסביר כיצד דיונים אלו חושפים מאבק עמוק יותר[4]. הנחת המוצא היא שיש באמירות של פרעה ניסיון לעצב את עבודת ה' במונחים המוכרים לו מתוך התרבות האלילית המצרית. אם כן, דרך העימות בין פרעה למשה, התורה מבהירה את ההבדלים העמוקים בין האלילות המצרית לעבודת ה'. על כן, יהיה מוטל עלינו לעבור על כל אחת מהצעותיו של פרעה ולהבין מה התפיסה האלילית המסתתרת מאחוריה, ומה האלטרנטיבה.
הפשרה הראשונה היא לאפשר לעם ישראל לעבוד את ה' כקולקטיב, אבל בארץ מצרים. המלבי"ם[5] טוען שמה שמוביל להצעה זאת היא הבנת פרעה כי ה' נמצא במצרים. מכות מצרים מביאות את פרעה לכדי הבנה שה' נוכח במצרים, ולכן אין מניעה מלעבוד אותו שם.
משה דוחה את הצעתו של פרעה לעבוד את ה' במצרים. הוא טוען שלא ראוי לבצע עבודה דתית שתכלול שחיטה של צאן, הנחשב בעיני המצרים לקדוש. שנית, הוא מדגיש את הסכנה הממשית שבדבר – אם בני ישראל יזבחו את הצאן, הדבר עלול לעורר אלימות מצד העם המצרי.
מה שעומד בבסיס דבריו של משה הוא שעצם האפשרות הטכנית לעבוד את ה' במקום מסוים אינה מספיקה. עבודת ה' לא אמורה להיעשות בהיחבא, אלא מתוך כבוד. פולחן שאמור להתקיים בסתר מסמל כזה שאמור לענות על צרכיו השפלים של האדם. טענת משה שלא זאת העבודה מול הקב"ה.
ההצעה הבאה של פרעה היא לצמצם את מעגל המשתתפים בעבודת ה', ולאפשר רק לגברים לצאת לפולחן, בעוד הנשים והטף יישארו מאחור. נראה שההבנה העומדת בבסיס דבריו של פרעה, היא שעבודת ה' אמורה להתבצע רק על ידי בעלי עניין. ה' מטיב לאנשים ונותן להם פרנסה, לכן מי שעובד אותו הוא רק ראשי העם או בעלי הרכוש.
מול גישה זו, משה מציב תפיסה שונה לחלוטין: עבודת ה' אינה תולדה של צרכים אנושיים, אלא חובה מוחלטת שמקורה בציווי -לוהי. הנשים והטף אינם מצטרפים לפולחן משום שיש להם אינטרס, אלא מפני שעבודת ה' מחייבת את כולם – ללא הבדל בגיל, מעמד או צורך אישי.
בדבריו משה לא דורש רק את יציאת הנשים הילדים והזקנים, אלא גם הצאן והבקר. אזכור הצאן והבקר בהקשר ההולכים לעבוד את ה' נראה מעט תמוה. אך למעשה הוא חושף את העיקרון שעבודת ה' אינה תלויה באינטרסים או ברצון של המשתתפים. אפילו הצאן והבקר, שאינם בעלי תודעה או אינטרס, נכללים בעבודת ה'.
מכאן אנחנו מגיעים לנקודת המפנה השלישית – דרך עבודת ה'. פרעה מציע להשאיר את הבהמות בארץ מצרים. כלומר, הוא מנסה לשלוט בדרך העבודה של עם ישראל, ולומר להם שלא יקריבו קורבנות. כמו שראינו בכל הנקודות הקודמות, גם כאן, פרעה מגיע מתפיסה בה האדם מכתיב את עבודת ה'. אל מול הצעה זו, משה מדגיש עקרון יסודי: לא האדם קובע כיצד לעבוד את ה'.
המשא ומתן בין משה לפרעה, שמתואר בהרחבה בתורה, אינו רק "סיפור כיסוי" למטרת יציאת מצרים, אלא נועד לחשוף את המתח הרעיוני העמוק בין האלילות המצרית למהותה של עבודת ה'. פרעה מנסה לעצב את עבודת ה' במונחים מוכרים של עבודה אלילית – פעולה טכנית, תלויה בצרכים אישיים ונשלטת על ידי האדם.
מנגד, משה מציב אלטרנטיבה: עבודת ה' היא טוטאלית ונובעת מציווי -לוהי מוחלט, שמקיף את כל תחומי החיים ואינו תלוי ברצון האנושי. הדבר מתבטא בתשובותיו של משה, שמבהירות שעבודת ה' אינה נועדה לספק את צרכיו השפלים של האדם, שהיא חובה כללית החלה על כולם, ושאפילו אופן העבודה מוכתב בלעדית על ידי רצון ה'.
[1] ספר שמות פרק ח פסוק כא
[2] ספר שמות פרק י פסוקים ח-יא
[3] ספר שמות פרק י פסוק כד
[4] הרבנית עדינה שטרנברג מציעה כיוון כללי כזה באתר מתן
[5] מלבי"ם ספר שמות פרק ח פסוק כא ד"ה לכו זבחו לאלהיכם בארץ
