הדמות של נח, כפי שהיא מוצגת בתורה, נראית לכאורה ללא רבב. הוא מתואר כמי שמצא חן בעיני ה'[1], ואיש "צדיק תמים" אשר מתהלך את ה-לוהים[2]. כאשר ה' מחליט להרוס את העולם עקב חטאי האדם, הוא בוחר בנח להיות הניצול היחיד[3]. הפסוקים משקפים את דמותו של נח כצדיק מובהק, ומבססים את מעמדו כמי שהוביל לשימור האנושות לאחר המבול.
על אף התיאור החיובי בתורה, חז"ל מסתכלים על נח בפרספקטיבה ביקורתית. כך למשל יש מי[4] ששם סימן שאלה לגבי תיאורו של נח כ"צדיק תמים" בדורו. הייחוס של נוח לדורו מעלה את האפשרות כי נח איננו צדיק באופן אובייקטיבי אלא יחסית לדורו הוא היה צדיק. במידה והיו משווים בין נח לצדיקים אחרים כמו אברהם, הוא לא היה נחשב צדיק גדול כל כך. על גבי אמירה זאת חז"ל מעלים כמה הקבלות הגורמות להשוואה בין נח לאברהם[5].
ההשוואה לאברהם ממשיכה במדרש אשר מעביר ביקורת נוקבת על נח. המדרש[6] מתייחס לשיחה שהייתה בין אברהם לה', בה ה' מודיע לאברהם כי הוא הולך להשמיד את סדום ועמורה. בשיחה זאת אברהם מנהל משא ומתן עם הקב"ה על האפשרות להציל את הערים עקב כמות מסוימת של צדיקים שגרים שם. המדרש שואל למה ה' מודיע לאברהם על תיכנונו להשמיד את סדום ועמורה. תשובתו המפתיעה של המדרש טוענת שאברהם היה תוהה על השאלה האם היה ניתן להציל את דור המבול. על כן, ה' מספר לו על תכנונו להשמיד את סדום ועמורה כדי שלא יתהה גם על חורבן זה. מדרש זה מעלה ביקורת נסתרת על נח שלא ניהל משא ומתן מקביל עם הקב"ה על מנת להציל את בני דורו.
מעבר לערעור מעמדו של נח כצדיק, ישנה מגמה בפרשנות לחפש חטאים של נח. כך למשל רש"י[7] מביא את המדרש שמתייחס לנסיבות כניסתו של נח לתיבה. בניגוד למעשים אחרים של נח המתוארים שנעשו עקב צו -לוהי, המניע לכניסה לתיבה הוא מי המבול. המדרש טוען כי נח לא האמין בכל ליבו שהמבול יגיע ולכן רק כאשר המים דחקו בו להיכנס הוא נכנס לתיבה כפי שצווה. גם כאן ניתן לראות הצגה של נח כמי שאינו מאמין בדברים שנאמרו לו מפי ה'.
דוגמה נוספת אפשר למצוא אצל האברבנאל[8]. האברבנאל מתייחס להפרש בין הציווי של ה' אל נוח לצאת מהתיבה לבין הביצוע. בעוד בציווי ה' אומר לנח לצאת עם אשתו, ושבניו יצאו עם נשותיהם, כאשר התורה מתארת את היציאה היא מפרידה בין נח ובניו, לנשים שלהם. האברבנאל מסביר את ההבדל וטוען כי אחרי המבול נח לא רוצה יותר להתרבות, ועל כן פורש מאשתו.
אם כן, עולה השאלה: מדוע ישנה אסכולה בחז"ל ובפרשנים שמציירת את נח כאדם שצדיקותו מוטלת בספק, בניגוד לפשט הפסוקים? על פי התורה, נח נבחר להינצל בגלל צדקותו, ולכאורה היה ניתן לצפות מהמדרשים להאדיר את דמותו. עם זאת, אנו מוצאים גישות שמעמידות את דמותו באור ביקורתי, תוך התמקדות בחולשותיו. מה עומד מאחורי מגמה זו?
מסתבר לומר שהמניע לביקורת שיש בחז"ל על נח נובע מאירוע השכרות שלו לאחר המבול[9]. בסוף המבול, ולאחר היציאה מהתיבה, נח נוטע כרם. מענבי הכרם הוא מכין יין, שותה עד כדי שיכרון ומתעלף באוהלו שם אחד מצאצאיו מבצע בו מעשה שפל[10]. התגלגלות האירועים הזאת מעט תמוהה. כיצד ניתן להסביר איך הדמות שהוגדרה כצדיקה מתנהגת באופן כזה? על כן נראה כי חז"ל מבינים שמעשה זה אינו מגיע בסתירה לדמות שהוצגה, אלא מעיד על פגם בצדיקותה.
בשלב זה עלינו לנסות להבין את דמותו של נח כפי שהיא מתוארת במקרא. איך ייתכן שאדם המתואר כ"צדיק תמים", שנבחר להינצל מהמבול ולהיות אבי העולם החדש, מגיע למצב של שכרון המוביל אותו לאובדן שליטה והשפלה? מה ניתן ללמוד מהפער בין תיאורו של נח כצדיק לבין ההתנהגות אותה אנחנו רואים אחרי המבול?
הסבא מנוברדהוק[11] משתמש בדמותו של נח כדי להמחיש את המודל שלו לעבודת ה' מתוך אילוצים חיצוניים. התמודדות האדם מתחלקת לשלושה חלקים[12]: מול החברה, מול ה', ומול עצמו. בתחום הראשון, ההתמודדות מול החברה, נח מצליח לשמור על צדקותו כשהוא חי בתוך דור מושחת – הוא נותר נאמן לדרכו ולא נכנע להשפעות השליליות. בתחום השני, ההתמודדות מול ה', אנחנו מוצאים את נח כמי שהקריב קורבנות לקב"ה ונכרתה עימו ברית. אך ההתמודדות הקשה ביותר, כפי שמציין הסבא מנוברדהוק, היא ההתמודדות של האדם מול עצמו – כאן נח כושל. ברגע שאין לו לחצים חיצוניים מהחברה או צורך לפעול מול ה', נח מתגלה במערומיו.
חז"ל מלמדים שכאשר אדם נופל בהתמודדות מול עצמו, הדבר מעורר תהיות לגבי צדקותו גם בתחומים האחרים. במקרה של נח, הכישלון בשכרות מעלה ספקות לגבי יכולתו לשמור על יציבות רוחנית פנימית. מי שאינו מצליח לעמוד מול עצמו כשהוא ללא לחצים חיצוניים, סביר להניח שגם עמידתו מול ה' לא הייתה מושלמת. כך, התגלו פגמים באמונתו ובצייתנותו של נח. באופן דומה גם היחס לחברה של אותו הצדיק כנראה לא הייתה מיטבית כפי שהיא נראית בתחילה.
בסופו של דבר, ככל הנראה מטרתם של חז"ל בביקורתם על נח אינה לעודד חיטוט במעשיהם של אחרים, אלא להציע קריאה לבחינה עצמית. כוונתם היא להדגיש שהצדיקות האמיתית היא הרמונית, ואדם העובד את ה' בצורה נכונה אמור לנהוג בצורה ראויה גם מול עצמו ומול סביבתו. כאשר אדם מזהה פערים בין התנהלותו בתחומים השונים – בין יחסו לעצמו, לאחרים, ולה' – ייתכן שהדבר מעיד על הצורך בבחינה מחודשת של דרכיו. הצדיקות, כפי שהיא מוצגת על ידי חז"ל, צריכה להתבטא בכל היבט של החיים.
[1] ספר בראשית פרק ו פסוק ח
[2] ספר בראשית פרק ו פסוק ט
[3] ספר בראשית פרק ז פסוק א
[4] מובא ברש"י בראשית פרק ו פסוק ט ד"ה בדורותיו
[5] השוואה זאת אינה שלילית בהכרח, וצריך לבחון גם את הצד החיובי שלה. כך למשל בבראשית רבה פרשה לט אות ו רואים שנח בונה קומה שאברהם אחר כך צריך להישען עליה כדי להתווכח עם ה' בעניין סדום.
[6] מדרש תנחומא פרשת וירא סימן ה
[7] רש"י בראשית פרק ז פסוק ז ד"ה מפני מי המבול
[8] אברבנאל בראשית פרק ח ד"ה ככה היה ביציאה
[9] ספר בראשית פרק ט פסוקים כ-כט
[10] ישנה מחלוקת בין רב ושמואל בשאלה מה בדיוק המעשה שנעשה לנח. כמו כן, לא ברור מי עשה את המעשה. המעשה מיוחס לבנו הקטן של נח, נראה שמי שעושה אותו הוא חם, ומי שנח מקלל על מעשה זה הוא את כנען בנו של חם.
[11] כמתואר בספר מדרגת האדם מאמר תקופות העולם סימן ב תקופת נח ודור המבול
[12] מובא בשמו על ידי הרב דב כץ בספר תנועת המוסר חלק ג עמוד 249
