"ויעש את הכיור נחשת ואת כנו נחשת במראת הצבאת אשר צבאו פתח אהל מועד"
[שמות לח ח]
התורה אומרת שמשה מכין את הכיור הנמצא במשכן מ"המראות הצובאות". מה הן אותן מראות צובאות, ולמה הן מתייחדות ומוזכר מה הכינו מהן בניגוד לשאר התרומה?
רש"י[1] מסביר שהמראות הללו הן אותן המראות שנשות ישראל השתמשו בהן כדי להתייפות במצרים. אלא שרש"י לא עוצר פה ומספר כי משה לא רצה לקבל את המראות הללו כתרומה למשכן. טענתו הייתה שהמראות עוררו יצרים בהמיים באדם ולכן אינן ראויות לתרומת המשכן. הקב"ה דוחה את דבריו של משה ואומר שהמראות הללו הן שגרמו לנשות ישראל להצליח לפרות ולרבות גם בזמן שיעבוד מצרים, על כן ראויות הן למשכן. מכאן גם שמן המראות הצובאות על שם צבאות הילדים שהעמידו נשות ישראל במצרים.
הראב"ע [2] מציע פירוש אחר ואומר שנשות ישראל תרמו את המראות שלהן כי הן מאסו ביופי החיצוני. על כן במקום להתקשט ולהתייפות הן הלכו ללמוד תורה ולהתפלל בפתח אוהל מועד. בניגוד לרש"י שמפרש את המילה צבאות ככמות של אנשים, הראב"ע מתייחס לצבא כהתקהלות.
הבעיה בפירושו של רש"י היא שקשה להסביר לפיו את סוף הפסוק ומה הכוונה "אשר צבאו פתח אוהל מועד"[3]. באופן דומה, לפי הראב"ע התחלת הפסוק קשה ולא כל כך מובן מדוע המראות מכונות צובאות אם הנשים הן אלו שהתקהלו על פתח אוהל מועד[4].
על אף שהפירושים מציגים דעות שונות ביחס לעיסוק בגוף וליופי הם לא סותרים אחד את השני, וניתן לאחד אותם. במצרים, תחת שעבודם של הנוגשים המצריים, היה צורך לאומי להצליח לפרות ולרבות תחת התנאים הקשים, ולשם כך נשות ישראל השתמשו במראות הצובאות. אך כאשר הקב"ה ברחמיו הרבים הוציא את עם ישראל מעבדות לחירות, הנסיבות השתנו ואיתן הצרכים של עם ישראל. כך שהנשים כבר לא היו צריכות את המראות והיו יכולות לתרום אותן למשכן, ולמלא בעצמן תפקידים אחרים בעם ישראל – תפילה ותלמוד תורה.
הספורנו[5] שואל מדוע הכיור לא מוזכר יחד עם שאר הכלים, אלא מופיע לאחר הציווי על מחצית השקל. תשובתו היא שיש הבדל בין כלי המשכן שמטרתן להשכין את שכינת הבורא בעולם, לכיור שתפקידו הוא להכין את הכוהנים לעבודתם.
לפי מה שהסברנו השימוש במראות הצובאות לכיור מקבל משנה משמעות. כאשר הכוהנים נכנסים למשכן עליהם להתנקות ממה שעשו אתמול. הם צריכים להסתכל במראה ולשאול את עצמם מה התפקיד שהם צריכים לבצע היום? מה הצורך הלאומי מהם עכשיו? איך הם יכולים לבצע אותו על הצד הטוב ביותר?
[1] שמות פרק לח פסוק ח ד"ה במראת הצובאת
[2] שמות פרק לח פסוק ח ד"ה וטעם הצובאות
[3] הרמב"ן (שמות פרק לח פסוק ח ד"ה והטעם במדרש) שואל את השאלה הזאת, ומציע הסבר לפיו הנשים התקהלו כדי לתרום את המראות הללו.
[4] צריך לקרוא את הפסוק לפי דבריו "במראת של הנשים הצבאות אשר צבאו".
[5] שמות פרק ל פסוק יח ד"ה ועשית כיור. דיון דומה בנוגע למקומו הייחודי של מזבח הקטורת ביחס לשאר כלי המשכן ניתן למצוא בשיעור מזבח הקטורת.
