ביום חנוכת המשכן, בתוך השמחה הגדולה של העם, התורה מספרת על כך שנדב ואביהו מקריבים אש זרה אשר לא צוו מה שמביא למותם. סיפור מותם של נדב ואביהו נזכר בתורה עוד שלוש פעמים, תוך הדגשת רכיבים שונים בסיפור. פעם אחת לפני הציווי על עבודת כהן גדול ביום הכיפורים, שם נזכר רק שמותם היה "בקרבתם לפני ה'", ועוד פעמיים במהלך המפקדים של עם ישראל, ובשניהם הדגש הוא על כך שהם הקריבו אש זרה.
התמונה שעולה מפסוקי התורה היא שנדב ואביהו הקטירו קטורת שלא לפי הציווי ה-לוהי ולכן מתו. אשר על כן, לא מובן מדוע חז"ל התקשו כל כך בשאלת חטאם של נדב ואביהו. המדרשים מתארים שלל מעשים אפשריים שהיו יכולים להוביל לעונש המוות שנגזר על נדב ואביהו. צריך לשאול מה מניע את חז"ל לזנוח את הפרשנות הפשוטה של הסיפור וללכת למצוא כיווני חקירה אחרים?
האמירה כי החטא הגדול של נדב ואביהו הוא הקרבת אש זרה, אשר המאפיין שלה היא דבר אשר נדב ואביהו לא צוו עליו, מעט מפחידה. מעשה של הקרבת אש הוא מעשה שמבטא רצון להתקרב לריבונו של עולם, ומדוע העובדה כי לא היה ציווי על מעשה זה גוררת עונש מוות? האם גם כשאנחנו עושים מעשה שלא צוונו עליו אנחנו מתחייבים מיתה למרות שכל רצוננו הוא לעשות את רצון ה'? האם אין ביהדות מקום ליוזמה אישית של האדם, והדבר היחיד שמותר לעשות הוא את הציווי ה-לוהי?
ניתן לענות על השאלה הזאת על ידי מרכיב נוסף שיש בתיאור מעשיהם של נדב ואביהו. התורה מדגישה כי המעשה שעשו נדב ואביהו נעשה "לפני ה'". בדרך כלל האדם יכול לעשות מעשה אשר הוא לא קיבל לגביו ציווי מפורש, אלא שכאשר האדם נמצא לפני ה' חוקי המשחק משתנים. קדושת המשכן היא בכך שכולו מנוהל על פי הרצון ה-לוהי ואין שם מקום ליוזמה האנושית "והזר הקרב יומת".
יוצא כי ביהדות יש מקום לאדם הפרטי לבטא את התקרבותו לקב"ה. אך הרמח"ל[1] מעלה נקודה חשובה בעניין זה. כשהאדם מקיים את הצו ה-לוהי, הוא יכול להניח כי מעשהו רצוי לפני ה-ל. אך במצב בו האדם עושה דבר מיוזמתו שלו, לא בטוח כי זהו המעשה הנכון, ועל האדם מוטל לשקול את המעשה ואת השפעותיו לפני שהוא עושה אותו.
חז"ל שרוצים לעודד את האדם לעשייה דתית משמעותית ולמעורבות מעמיסים חטאים על מעשה נדב ואביהו ומרוויחים בכך שני דברים. האחד, החוסר בציווי כשלעצמו הוא לא הגורם הבעייתי, כך שהאדם יכול ליזום וליצור ביהדות. אך מעבר לכך, המעשים שחז"ל מייחסים לנדב ואביהו מבטאים שיקולים שהאדם צריך להתחשב בהם לפני שהוא מחליט לפעול בלא צו -לוהי.
לא נדון בכל ההצעות שמובאות בחז"ל לחטא נדב ואביהו במסגרת זאת, אלא רק על ההצעות שמובאות בשמו של רבי לוי. המדרש[2] מביא את דבריו של רבי לוי אשר מייחס את מות נדב ואביהו לארבעה חטאים, אשר על כל אחד מהם בפני עצמו יש עונש מיתה.
החטא הראשון המוזכר הוא עבודה במשכן במצב של שיכרות. רש"י[3] מביא גם הוא את האפשרות הזאת, אשר נסמכת על פשט הכתובים. לאחר סיפור נדב ואביהו התורה מביאה את האיסור לשתות יין כך שניתן להסיק שמותם של נדב ואביהו קשור לאיסור לשתיית יין. בהקשר שלנו מעשה שנעשה על ידי אדם שיכור נעשה בלי מחשבה רחוקה. האדם השיכור לא מצליח לראות רחוק. חז"ל אומרים לנו שאדם שרוצה ליזום חייב להסתכל קדימה על ההשפעות של המעשים שלו.
כך למשל, אדם שרוצה לקבל על עצמו תענית דיבור, חייב לחשוב האם הוא יצליח לנהל כך את יומו בצורה שלא תפגע בו או בסובבים אותו. אם בסופו של דבר תענית הדיבור תוביל לכך שהוא יסתכסך עם אחד משכניו או חבריו, יש בכך פגם שאמור למנוע ממנו לקבל על עצמו את התענית.
החטא השני שרבי לוי מייחס לנדב ואביהו הוא עבודה במשכן ללא בגדי הכהונה. בגדי הכהונה בהקשר הזה מסמלים את תפקידם ומעמדם של נדב ואביהו. עבודה בלא בגדי הכהונה, המשמשים כמדים, מעידה על חוסר הבנה של המעמד והתפקיד. אדם שרוצה ליזום ולעשות צריך להבין שיש חשיבות לשאלה מי הוא. לא דומה המעשה אותו יכול לעשות תלמיד ישיבה לזה שיכול לעשות אדם שהוא שכיר, לזה של נבחר ציבור. לדוגמה, אדם שרוצה לקבוע צום אך דבר זה יפגע בעבודתו כשכיר ובכך יפסיד את המעסיק שלו כסף, לא יכול לעשות זאת, על אף ששכנו העצמאי יכול להחליט לצום.
החטא השלישי הוא עבודה במשכן ללא רחיצת ידיים ורגליים. רחצת הידיים והרגליים מעידה על סילוק הלכלוך שנדבק לידיים ולרגליים של האדם. כפי שהכהן צריך לשטוף את עצמו מהלכלוכים, כך גם האדם שרוצה להתקרב לה' צריך לנקות את עצמו מכל מחשבות הפסול. למשל, אדם שמציעים לו משרה ציבורית, אם יסכים לקבל אותה בשביל השררה ומשכורת המתלוות אליה, לא יוכל לומר שמטרתו היא עזרה לקהילה. באותו האופן גם בעבודת ה'. אדם שמחליט למשל להתנועע בתפילה כדי להצליח לכוון יותר, אך בליבו חושב שכך יראו ויחשבו אותו לצדיק יותר, עושה מעשה פסול.
החטא הרביעי והאחרון שמובא במדרש זה הוא עבודה במשכן בלא בנים. את הצורך בבנים לעבודה במשכן ניתן להסביר בכמה דרכים. במסגרת זאת נציע כי אדם בעל ילדים הוא אדם עם אחריות על מישהו אחר. אחריות זאת מאפשרת לו לצאת מעצמו ולראות את הדברים בראיה רחבה יותר. מי ששקוע בעצמו לא יצליח בכלל לכוון לרצונו של ה'.
