"ככל אשר צוה ה' את משה כן עשו בני ישראל את כל העבדה:
וירא משה את כל המלאכה והנה עשו אתה כאשר צוה ה' כן עשו ויברך אתם משה:"
[שמות פרק לט פסוקים מב-מג]
פסוקים אלו, החותמים את תיאור עבודת המשכן של פרשיות ויקהל פקודי, קשים במבט ראשוני, ונראה שיש בהם חזרתיות. אנו מוצאים שלוש אמירות כי בני ישראל עשו את העבודה וחזרה פעמיים על כך שהדברים נעשו על פי הצו ה-לוהי. דווקא על רקע נקודות הדמיון הללו בולט השוני שיש בין הפסוק הראשון המדבר על עבודת המשכן, לבין הפסוק השני שמדבר על מלאכת המשכן.
הרמב"ן[1] נדרש לשאלה הזאת ומעלה הצעה כי עבודת המשכן מתייחסת לבניית כלי המשכן, ומלאכת המשכן מתייחסת לבניית הבית עצמו. הצעתו של הרמב"ן מגובה על ידי פסוק אחר המכנה את כלי המשכן כ"כלי עבודת המשכן".
הכלי יקר[2] מוסיף נדבך על פרשנותו של הרמב"ן. הוא טוען כי עבודה מסמלת עבדות, בניגוד למלאכה שבדרך כלל מתייחסת לעבודתו של אדם בין חורין, האמון על החלטתו לעשות מלאכה. אם נצרף את דברי הכלי יקר עם דברי הרמב"ן נקבל כי כלי המשכן מורים על העבדות, והמשכן עצמו מסמל את עבודת ה' האישית של האדם.
כלי המשכן הם כלי ביצוע לעבודה אשר ציווה ה' את האדם לעשות. המנורה נעשית כדי שהכהן הגדול יוכל להעלות נר תמיד מידי בוקר, על המזבח מקריבים הכוהנים פעמיים כל יום את קרבן התמיד, כלים להקטרת קטורת, ושולחן הפנים עליו היה מונח תמיד לחם הפנים. זוהי עבודת המשכן שהכתובים מתארים.
אך מעבר לציווי ה' המתקיימים במשכן, המשכן הוא גם מקום השראת השכינה. מקום בו האדם יוכל להתקרב לבוראו, ולהגיע הכי קרוב שאפשר לקשר בלתי אמצעי עם מי שאמר והיה העולם. מקום זה הוא מבנה האוהל – מלאכת המשכן.
בניגוד לצו ה-להי המפורט על העבודה היומיומית שצריכה להיעשות במשכן, אין שום התייחסות לשאלה איך האדם הפרטי משתמש במשכן כדי להתדבק בקב"ה. הסיבה לכך היא פשוטה. בני ישראל הם שונים, כך שלכל אחד מהם יש דרך אחרת לעשות את המלאכה הזאת. האדם אמור ליזום את עבודת ה' שלו.
ראיה לכך נעוצה בהבדל נוסף שיש בין הפסוקים. בעוד הפסוק הראשון העוסק בעבודת המשכן מביא תיאור אובייקטיבי של התורה לכך שהעבודה אכן נעשתה כאשר ציווה ה', הפסוק השני מתאר כי משה בוחן את המלאכה ומובא אשרור נוסף לכך שהמלאכה נעשתה על פי ציווי ה', אלא שהפעם זה אישורו הסובייקטיבי של משה.
נקודה זאת היא נקודה חשובה. בניגוד לצו ה-להי אותו לא צריך לבחון, על רצון הקרבה לה' תמיד צריך להיות בפיקוח. כאשר דבר הוא הלכה צריך לעשותו ויהיה מה. אך כאשר האדם רוצה להוסיף משלו על ההלכה הוא צריך להיות בטוח שמעשיו אכן יהיו לרצון. ואכן אנו רואים כי התפתחו כל מיני חסידויות שוטות אשר שמו על נס כל מיני מעשים חיצוניים דוגמת גלגולים בשלג. כבר בחנוכת המשכן עצמו אנו עדים לתופעה הזאת ולמחיר הכבד אשר היא גובה, כאשר נדב ואביהוא מקריבים אש זרה אשר לא ציווה אותם ה'[3].
על כן התורה כופלת ואומרת פעמיים כן עשו. פעם אחת כדי לציין את עשייתם של עם ישראל מיוזמתם, ופעם שנייה כדי לומר שעשייתם אכן תאמה את רצון ה' והייתה כאילו ציווה אותם ה' על אותו העניין. נתינת המקום ליוזמה איננה הכשרת כאוס, כי אם נתינת מקום לכל אדם לבטא את רצונו הפנימי להתקרב לה'.
דווקא נקודה זאת היא שגורמת למשה לברך את העם. בתיאור האובייקטיבי לא מופיעה ברכה, אבל תיאורו של משה מסתיים בברכה. דווקא הרצון המציף את האדם להתקרב ולעשות יותר ממה שצווה, על אף סכנותיו, הוא ההופך את האדם לחסיד, וככזה ראוי לברכה. נראה שכך גם ניתן להסביר את הקישור שחז"ל[4] עושים בין ברכתו של משה כאן לפסוק האחרון של המזמור "תפילה למשה"[5].
"ויהי נעם ה' -להינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו ומעשה ידינו כוננהו"
משה מברך את עם ישראל גם שנעם ה' יהיה עליהם, וגם שנעם ה' יהיה על מעשה ידיהם. שנעם ה' יהיה עליהם, שהם עצמם יצליחו לעשות ולהתמיד. אך זה לא מספיק, צריך עזרה שמיימית גם לכך שהמעשים שעושים יצליחו, ולא רק שהאדם העושה אותם יצליח, ולכן משה ממשיך ומברך גם את מעשיהם.
למרות חשיבותם של שני הצדדים הכלים והמשכן, הגמרא במסכת ברכות[6] מספרת כי נושא הסדר איננו פשוט. רבי שמואל בר נחמני טוען שמשה שינה מהסדר שנאמר לו על ידי ריבונו של עולם. הקב"ה ציווה את משה לבנות משכן ואחר כך כלים, אך משה החליט לאזכר את הכלים לפני הבית. על אף שינויו של משה, בצלאל, קבלן בניית המשכן חוזר לסדר שנאמר למשה על ידי ה-ל, עקב נוהג שבעולם. אדם בונה את ביתו לפני שהוא משיג את כליו.
מדרש זה איננו פשוט. לא מובן מדוע משה משנה מהסדר שנאמר לו בפירוש על ידי ריבונו של עולם? בנוסף, אם משה החליט לשנות, למה בצלאל ממרה את פיו? גם תגובתו של משה במדרש עלומה. שמא בצל -ל היית וידעת. למה מתכוון משה באמירתו כי בצלאל היה בצילו של ה-ל? אם הוא מצליח לכוון לדעת עליון הוא לא צריך להיות דווקא באורו של ה-ל?
לפי דברינו שאלת הסדר בין בניית המשכן לבניית כליו מבטאת שאלה לגבי עבודת ה'. מה היחס בין הצו ה-להי ליוזמה האנושית. הקדמתו של הקב"ה את המשכן לכלים מעידה על כך שהיוזמה האנושית היא החשובה יותר. הפיכתו של משה אם כן, משקפת אמירה כי למרות שהיוזמה האנושית חשובה, בפועל כדי להגיע אליה יש צורך בהבנת רצון ה-ל ולשם כך בצו ה-להי.
טיעונו של בצלאל אם כן הוא שלמרות הפרקטיקה של משה אם האדם יתחיל רק עם הציווי, עם עבודת העבד, יהיה לו אוסף של דברים מפוזרים. כדי להצליח להגיע אל הדבקות, יש צורך במסגרת המקבצת אותם.
[1] שמות פרק לט פסוק מב ד"ה וטעם כן עשו בני ישראל את כל העבודה
[2] שמות פרק לט פסוק מג ד"ה וירא משה את כל המלאכה
[3] ראה למשל שמונה פרקים פרק ד, מסילת ישרים פרק יח המזכירים את החסידויות שהתפתחו. בשיעור אש זרה אשר לא צוה אותם העלנו כמה אפשרויות שעולות מהמדרשים איך לבחון את המעשה ולהחליט עם ראוי לעשותו או לא.
[4] במדבר רבה פרשה יב אות ט. אם כי ישנם מקורות דוגמת תוספתא מנחות פרק ז הלכה ג שם נראה שפסוק זה מציין את תגובת העם לברכתו של משה
