כשעם ישראל מגיע להר סיני, ה' כורת איתו ברית. ברית זו מבטאת את בחירתו של ה' בעם ישראל כעם סגולה מכל העמים. במסגרת הברית, עם ישראל מקבל תפקיד ומתחייב לקיים את מצוות ה', ובתמורה ה' ינהיג אותו וישגיח עליו. העם מקבל על עצמו את הברית ונענה לה בחיוב.
אנחנו מוצאים בתורה תיאורים שונים לתגובה המדויקת של עם ישראל לברית המוצעת לו. בפרשת יתרו תגובת העם היא "נעשה". ישנו תיאור דומה בפרשת משפטים בו גם העם עונה "נעשה", אך מספר פסוקים לאחר מכן התורה אומרת שתשובתו היא "נעשה ונשמע". תיאור אחר מופיע בספר דברים, אז משה משנה את סדר הפעלים ואומר שתגובת העם הייתה "ושמענו ועשינו".
הבדלים אלו מצריכים בירור. מה מסמל ההבדל בין שלושת התיאורים השונים? מדוע בתחילה העם אומר רק "נעשה", ורק מאוחר יותר מוסיף גם "נשמע"? מה גורם לשינוי הזה בפרשת משפטים? ומדוע בספר דברים משנה משה את הסדר ואומר "שמענו ועשינו"? כדי לענות על השאלות הללו ננסה להבין מה המשמעות של הפעלים נעשה ונשמע.
הראב"ע מסביר ש"נעשה" מתייחס למצוות שכבר ניתנו לעם ישראל, ואילו "נשמע" מתייחס למצוות שיינתנו בעתיד. בהכרזה "נעשה ונשמע" עם ישראל מצהיר כי למרות שהוא קיבל על עצמו כבר מצוות הוא פתוח לשמוע ולקבל מצוות נוספות.
הגר"א מסביר ש"נעשה" מתייחס לקיום המעשי של המצוות, ואילו "נשמע" מתייחס ללימוד התורה. המצוות הן פעולות נקודתיות שכל אחת מהן מתקיימת בהקשר מסוים, אך התורה היא השפה המאחדת את כל המצוות ומעניקה להן מסגרת כוללת.
האדם מחויב לקיים את המצוות כמות שהן. אולם מעבר לעצם קיומן, יש צורך בשלב נוסף – לימוד התורה, שהוא זה שמאפשר לאדם להבין את פרטי ההלכות ולדעת כיצד ליישם את המצוות באופן נכון.
מעבר לכך, התורה אינה רק כלי להבנת פרטי המצוות, אלא היא מה שמחבר ביניהן לכדי מכלול אחד. כל מצווה בפני עצמה היא מעשה בודד, אך התורה מגלה כיצד כולן נובעות ממקור אחד ומשקפות מערכת ערכים שלמה.
המלבי"ם מפרש ש"נשמע" אינו רק מחויבות ללימוד התורה, אלא התעמקות בטעמי המצוות ובהבנת הרעיונות שמאחוריהן. לדעתו, ההבדל בין "נעשה" ל"נשמע" הוא ההכרה בכך שהמצוות אינן רק פעולות שיש לבצע, אלא שיש להן משמעות פנימית ועקרונות מנחים. האדם אינו נדרש רק לדעת כיצד לקיים את המצווה, אלא גם לשאול מדוע היא קיימת ומה היא באה ללמד.
בשלב הבא, ההבנה של טעמי המצוות מוליכה לתפיסה רחבה יותר: התורה אינה רק מערכת חוקים מחייבת, אלא גם מקור לערכים. כאשר אדם מפנים את הרעיונות שמאחורי המצוות, הוא מחויב לא רק להלכה הכתובה אלא גם לרוח התורה.
לפי המלבי"ם, קיום התורה בשלמותו אינו מסתכם בציות טכני, אלא בהליכה בדרכיה גם במקרים שבהם אין הוראה מפורשת. על רקע הדברים הללו ננסה להבין את תגובותיהם השונות של עם ישראל.
בתחילה, כאשר עם ישראל שומע את המצוות, הוא מגיב ב"נעשה". עבורם, קיום המצוות הוא הכול – ציות להוראות הברורות שנמסרו להם. התורה, בשלב זה, נתפסת כאוסף של חוקים מעשיים המחייבים אותם, וכל מה שנדרש מהם הוא לבצע את מה שנאמר להם. אך כאשר משה מקריא בפניהם את ספר הברית, תגובתם משתנה.
ספר הברית אינו רק רשימת חוקים, אלא סיפור רחב על הקשר שבין ה' לעמו, על ההיסטוריה של ההשגחה, הברירה ה-לוהית והתהליך שעברו האבות ועם ישראל עד כה. מתוך ההקשבה לסיפור הזה, העם מבין שהתורה אינה רק מערכת חוקים לביצוע אלא דרך חיים, מערכת של רעיונות וערכים שמעצבים את קיומם. בעקבות זאת, הם מוסיפים "נשמע", כלומר, הם מבינים שהתורה דורשת מהם יותר מאשר ציות – היא מחייבת אותם לשמוע, להעמיק, להרחיב את הבנתם ולפעול ברוח המצוות גם במקומות שבהם אין הוראה מפורשת.
המעבר מ"נעשה" ל"נעשה ונשמע" משקף שינוי משמעותי: לא עוד ציות לחוקים מבודדים, אלא נכונות לחיות חיי תורה שלמים, להבין את הרעיונות שמאחורי המצוות ולהחיל אותם על כל תחומי החיים.כדי להבין את המעבר מ"נעשה ונשמע" ל"שמענו ועשינו", יש לשים לב לקשר שחז"ל יוצרים בין נעשה ונשמע לבין חטא העגל. במדרש נאמר שבני ישראל קיבלו שני כתרים על אמירתם "נעשה ונשמע", אך לאחר שחטאו בעגל – הכתרים ניטלו מהם. הקשר הזה מלמד שחטא העגל אינו אירוע מקרי, אלא שורשיו נעוצים בתפיסה שהובילה את העם לקבלת התורה.כפי שראינו, אמירת "נעשה ונשמע" מבטאת הבנה שהתורה אינה רק מערכת של חוקים, אלא אורח חיים שלם המחייב לימוד והעמקה. אך למרות ההכרזה הגדולה הזו, חטא העגל הראה שבפועל, הברית עדיין הייתה מבוססת על חוקים מבודדים. כאשר משה מתעכב בהר, העם אינו מצליח לראות את התורה כמערכת רעיונית כוללת אלא מחפש סמלים מוחשיים לעבודת ה'. הברית, שבשלב זה נשענה על מחויבות מעשית לצד הבנה רעיונית ראשונית, מתבררת כלא יציבה דיה.
התיקון לחטא אינו דחיית התורה, אלא שינוי הדגש בסדר קבלתה. לאחר החטא, העם אינו יכול עוד לומר "נעשה ונשמע", כלומר, לקבל עליו ציות מוחלט לפני הבנה. במקום זאת, נדרש מהם תהליך הפוך: קודם "שמענו", ורק לאחר מכן "עשינו". כעת, ההתחייבות למעשים מבוססת על הבנה מקדימה של המשמעות והערכים שבתורה.
המעבר מ"נעשה ונשמע" ל"שמענו ועשינו" מסמן שלב חדש: לא עוד ציות מתוך מחויבות עיוורת, אלא מחויבות הנובעת מהפנמה והבנה עמוקה, מחתירה להגעה לרצון ה’ בכל רגע ורגע.
