בפרשות תרומה, תצווה וכי תישא התורה מאריכה בציוויים על הקמת המשכן. ה' נותן הוראות מדויקות ומפורטות כיצד בדיוק יש לבנות את המשכן יחד עם כל אחד מכליו, מה יהיו הבגדים של העובדים במשכן, כיצד יש להכשירם, ואיך הם יכינו את הקטורת שיקטירו במשכן.
אשר על כן, כאשר בסוף הפרשות הללו מתבצעת פתיחה חגיגית בה משה מקהיל את כל עדת ישראל ואומר להם את הדברים אשר ציווה אותו ה', היינו מצפים שהוא יתייחס למשכן. למרות זאת בפועל אנחנו רואים כי הקדמה זאת פותחת דווקא ציווי קצר על איסור מלאכה בשבת. רק לאחר הציווי הזה ישנה פתיחה נוספת לדברי משה, שם הוא באמת מעביר לעם את הדינים הרבים של בניית המשכן.
חשוב לציין כי זוהי אינה הפעם הראשונה שבה מצוות השבת מופיעה בהקשר של ציווי המשכן. גם בפרשת כי תישא[1], מיד עם תום ההוראות שניתנו למשה על בניית המשכן, ה' מציין את האיסור לעשות מלאכה ביום השבת.
בכדי להבין את פרשיית השבת הזאת ואת מטרתה יש להעלות כמה שאלות. הראשונה היא עצם אמירת דיני השבת כאן שוב. התורה כבר ציינה את דיני השבת מספר פעמים קודם לכן—לראשונה במרה[2], ולאחר מכן שוב במעמד הר סיני[3]. לאור זאת, מתעוררת השאלה: מדוע יש צורך לחזור עליהם כאן פעם נוספת בתוך רצף הציוויים על המשכן?
שנית, אם אכן יש סיבה להתייחס לציווי על השבת כחלק בציוויי המשכן מדוע ישנו היפוך של הסדר? למה כאשר ה' מצווה את משה על המשכן השבת מופיעה רק לאחר שנגמרים כל שאר הציוויים, בעוד שמשה פותח עם האיסור לעשות מלאכה בשבת לפני שהוא ניגש לדבר עם העם על ענייני המשכן?
חז"ל מתייחסים לשאלה הראשונה. הם מסבירים שחזרת התורה על מצוות השבת בתוך ציוויי המשכן נועדה להבהיר כי בניית המשכן אינה דוחה את איסור המלאכה בשבת. למרות שיש מצווה להקים את המשכן, אין היתר לבצע מלאכה בשבת לצורך בנייתו[4]. על כן, צריך לציין את מצוות השבת ולומר שהיא לא בטלה למרות החובה לבנות משכן. טענה זאת של חז"ל עולה הן בפרשת כי תישא והן בפרשת ויקהל[5].
לכאורה, טענה זאת של חז"ל אמורה בפירוש בציווי השבת בפרשת כי תישא. אחרי שה' מצווה את משה לבנות את המשכן, כתוב[6] "אך את שבתותי תשמרו". המילה "אך" בדרך כלל מציינת מיעוט. למרות כל מה שה' אמר למשה על זה שצריך לבנות משכן, עדיין איסור עשיית מלאכה בשבת עומד וקיים.
נראה שמקומה של הלכה זאת בסוף הציוויים על המשכן בא לומר כי ישנן שתי קדושות: קדושת הזמן וקדושת המקום. רצונם של עם ישראל לקדש מקום מסוים ולבנות משכן, לא יכול לבוא על חשבון קדושת הזמן שקיימת. רק לאחר שהמשכן יבנה וה' ישרה שם את שכינתו יהיה ניתן לדבר על מקרים בהם קדושת המקום דוחה את קדושת הזמן, כך שעבודת המשכן מתירה גם לעשות מלאכה.
אבל זה לא הסיפור אצלנו. אצלנו הסדר הפוך. אין כאן הגבלה של הציווי לבנות את המשכן אלא הקדמה של איסור מלאכה בשבת לציווי המשכן. כדי להבין זאת נפנה לפסוק הפתיחה של איסור המלאכה בשבת[7]: "אלה הדברים אשר צוה ה' לעשת אתם". בפסוק זה מדובר על דברים, כלומר יותר מדבר אחד. כמו כן, אף על פי שלאחר הפתיחה הזאת מופיע איסור, הפסוק מדבר על דברים אשר אותם צריך לעשות, ולא על דברים מהם צריך להימנע[8].
הפרשנים[9] מבינים כי הדברים אליהם הפסוק מתייחס הם שמירת השבת ובניין המשכן. כך גם ניתן להבין את לשון העשייה. את המשכן יש לעשות בפועל, בניגוד לשבת בה צריך רק להימנע מלעשות מלאכה. יוצא, שציווי המשכן לא רק נדחה מפני ציווי השבת, אלא גם נכלל בתוכו.
בניגוד לקשר בין השבת למשכן בפרשת כי תישא ממנו עולה ההפרדה בין שתי הקדושות, בפרשת ויקהל הקשר ביניהם מורה על חיבור. אולם למרות שיש חיבור בין השבת למשכן, חז"ל עדיין לומדים ממנו כי לא ניתן לעשות מלאכה כדי להקים את המשכן בשבת.
כאן ניתן להציע את דרכי הלימוד השונות של חז"ל. אם בפרשת כי תישא הלימוד שאסור לבנות את המשכן בשבת יוסד על המילה "אך" המנגידה בין השבת למשכן, בפרשת ויקהל הלימוד מבוסס על הקדמה. הציווי על שבת נאמר לפני הציווי על המשכן, ולכן בניית המשכן אינה דוחה את השבת.
מה המשמעות של ההקדמה הזאת? השאלה הזאת מתעצמת על רקע העובדה שכפי שראינו בפרשת כי תישא הדברים מובאים בספר הפוך. על כן, קשה לומר כי ההקדמה הזאת מייצגת חשיבות. להפך, העובדה שפעם ציווי המשכן קודם, ופעם איסור שבת קודם מראה על שקילות מסוימת בין שתי המצוות. מצד הקדושה אין הבדל בין קדושת המשכן לקדושת השבת אלא שקדושת המשכן היא במרחב המקום, וקדושת השבת היא במרחב הזמן.
נראה כי ההקדמה של השבת למלאכת המשכן מהווה הקדמה מעשית. למרות שהמצוות שקולות ביניהן מבחינת קדושתן, מבחינת הציווי על בני ישראל צריך לומר קודם את הציווי על השבת. בלי השבת עם ישראל לא יכול לבנות את המשכן. על כן צריך לצוות על השבת לפני המשכן. ממילא, אם שמירת השבת היא המאפשרת את בניית המשכן, ברור כי לא ניתן לבנות את המשכן בשבת. מי שהלך בכיוון הזה הוא אור החיים.
אור החיים[10] מבסס את תשובתו על חטא העגל, האירוע שנמצא בין ציוויי המשכן לבין קיומם. לאחר חטא העגל, עם ישראל עמד בפני בעיה רוחנית עמוקה: מכיוון שעבודה זרה שקולה לכפירה בכל התורה כולה, נמצא שבחטא זה פגמו ישראל בכל תרי"ג המצוות. אם כן, כיצד יוכלו לתקן את הפגם ולהיות ראויים לכך שהשכינה תשרה בתוכם במשכן? לשם כך יש צורך במצוות השבת שגם היא שקולה כנגד כל המצוות, ומאפשרת לתקן את הפגם שבחטא העגל[11].
מכאן ניתן להבין מדוע ציווי השבת מופיע לפני ציווי המשכן. לא רק שהשבת גוברת על מלאכת המשכן, במובן שאין לחלל את השבת לצורך בנייתו, אלא שהיא אף מאפשרת את עצם הקמת המשכן. רק לאחר שלישראל יש את המצוות השבת בעזרתה האם יוכלו לתקן את הפגם ניתן לתת להם לבנות את המשכן. לכן, השבת אינה רק יום בו אסור לבנות את המשכן, אלא היא תנאי מקדים לבנייתו.
אולם נראה כי אפשר להציע הצעה נוספת בכיוון הזה. הבעיה בגינה עם ישראל לא יכול לבנות משכן אינה חטא העגל, אלא עצם היותם אנשים. אדם קרוץ חומר לא יכול לבנות את בית ה'. אם זאת אכן הבעיה איך מצוות השבת פותרת את הבעיה ומאפשרת לעם ישראל לבנות את המשכן?
בפרשיית השבת בפרשת כי תישא ה' מביא את הנימוק הבא למצוות השבת: "כי אות הוא ביני וביניכם לדרתיכם לדעת כי אני ה' מקדשכם". השבת היא סימן לכך שה' מקדש את עם ישראל. השבת היא הסמל של הברית הזאת. היא זאת שמעניקה לעם ישראל את הקדושה. כפי שמופיע בפרשת ויקהל "וביום השביעי יהיה לכם קדש". ביום השביעי יש לנו, לעם, קדושה. וממילא האיסור שמופיע שם הוא "בכל מושבותיכם". איסור הפועל על כל יהודי בכל מקום בו הוא נמצא.
אכן, בן תמותה אינו יכול לבנות בית לקב"ה לא משנה כמה צדיק הוא יהיה[12]. אבל ה' כרת ברית עם עם ישראל, במסגרתה הוא קידש את עם ישראל. מכוח הקדושה הזאת עם ישראל מקבל מעמד שונה בו הוא יכול לפנות מקום לה' בעולם ולבנות לו בית.
עם ישראל מדמה את עצמו לבורא שבתום ששת ימי המעשה נח ושבת ביום השביעי. מכוח הברית והקדושה הזאת עם ישראל יכול למלא את תפקידו כממלכת כהנים וגוי קדוש, וממילא גם לבנות את בית ה'.
[1] ספר שמות פרק לא פסוקים יב – יז
[2] ספר שמות פרק טז פסוקים כב – ל
[3] ספר שמות פרק כ פסוקים ז – י ובפרק כג פסוק יב
[4] רש"י מביא את הדרשה הזאת גם בשמות פרק לא פסוק יג ד"ה אך את שבתתי תשמרו וגם בשמות פרק לה פסוק ב ד"ה ששת ימים
[5] טענה מקבילה מופיעה גם על הפסוק "את שבתתי תשמרו ומקדשי תיראו" (ספר ויקרא פרק יט פסוק ל)
[6] ספר שמות פרק לא פסוק יג
[7] ספר שמות פרק לה פסוק א
[8] נקודות אלו מתחדדות על רקע השוואת הפסוק הזה לפסוק ד שפותח את ציוויי המשכן
[9] מי שאומר זאת בפירוש הוא הכלי יקר (שמות פרק לה פסוק א ד"ה אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות אותם). כבר לפניו ישנם פרשנים (למשל רשב"ם, ראב"ע ועוד) רבים שאומרים שהדברים בפסוק מתייחסים גם למשכן, אך הם לא מציינים גם את השבת.
[10] אור החיים שמות פרק לה פסוק א ד"ה אלה הדברים
[11] לפי זה הוא מפרש את המילה "לעשות" כ"לתקן"
[12] אפילו דוד המלך נדחה כאשר ביקש לבנות בית לה', כפי שמתואר בשמואל ב פרק ז
