רקע
בסוגיה זאת נחקור את יכולתו של מקבל הקרקע לשלם לבעלים פחות ממה שסוכם עקב טענת אונס. ראשית נעסוק בהיקף הדין ובגדריו, ולאחר מכן נברר מקרים בהם משתמשים באותו העיקרון על אף שהגדרים לא מתקיימים, ומקרים בהם על אף שהגדרים מתקיימים הדין אינו חל.
מקורות
א. בבא מציעא קה:-קו. מהמשנה עד "משתייר לך מדנפשך"
ב. רש"י בבא מציעא קה: ד"ה משנה, קד. ד"ה משכחת לה
רמב"ם הלכות שכירות פרק ח הלכה ה
[מגיד משנה הלכות שכירות פרק ח הלכה ה ד"ה השוכר או המקבל
לחם משנה הלכות שכירות פרק ח הלכה ה ד"ה השוכר או המקבל]
ג. כוס הישועות בבא מציעא קה: ד"ה בגמ'
ד. רמ"ך בבא מציעא שטמ"ק קו. ד"ה מסתברא
ה. בבא מציעא קג:-קד. מהמשנה עד "בדוולא"
תוספות בבא מציעא קד. ד"ה דאפשר לאתויי בדוולא
הסבר הסוגיה
המקבל שדה מחבירו ואכלה חגב או נשדפה, אם מכת מדינה היא – מנכה לו מן חכורו, אם אינה מכת מדינה – אין מנכה לו מן חכורו.
[בבא מציעא קה:]
המשנה מנגידה בין מצב בו תבואת הקרקע נפחתת על ידי מזיקים חיצוניים באופן נקודתי, לבין מצב של מכת מדינה. דין המשנה הוא שרק מכת מדינה מהווה עילה מספקת כדי שמקבל השדה יפחית משכר השדה.
רש"י מגביל את דין מכת מדינה רק למצב בו העסקה מסוג חכירות, אז מקבל השדה צריך להעלות סכום קבוע של תבואה. כשהשדה עושה פחות עקב בעיה קולקטיבית ניתן להפחית את התשלום מהחוכר. אולם במצב בו דמי השדה אינם קבועים, ותלויים בכמות התבואה אין סיבה שההסכם ישנה כי ממילא שני הצדדים נפגעים ממכת המדינה בכל שיש פחות תבואה[1].
הטעם שרש"י נותן לדבריו הוא שבאריס לא שייך לדבר על ניכוי הדמים, שכן בעצם עסקת האריסות מתנכים אוטומטית דמי מכת המדינה כי התוצר שיוצא מאותה השדה הוא פחות. בנוסף, דבריו מסתייעים מאמירתו של רב פפא שרק שני הדינים המופיעים בשתי המשניות הראשונות של הפרק משותפים לאריסות ולחכירות, ואם כך, כשהמשנה מדברת על חוכר היא בוודאי לא מדברת על אריס.
אלא שהדברים אינם כל כך פשוטים, ולראיה, נראה שהרמב"ם חולק על רש"י. הרמב"ם פותח את ההלכה העוסקת בדין מכת מדינה בשוכר או במקבל, כך שנראה שהוא לא מקבל את הגבלתו של רש"י. המגיד משנה אכן מקשה עליו, בשתי הדרכים שאמרנו כדי לבאר את רש"י ולבסוף דוחק בלשונו של הרמב"ם, לומר שהוא נקט המקבל, כי זאת המילה בה משתמשת המשנה, אבל כוונתו היא קבלה בשכירות ובחכירות. הלחם משנה מדייק את קושיותיו של הרב המגיד, ואומר שגם המגיד משנה מודה שדברי רב פפא אינם מוחלטים כל כך[2], ועל כן עיקר קושייתו של המגיד משנה היא מסברתו של רש"י, שהניכוי באריס הוא אוטומטי.
לא רק שהרמב"ם חולק על רש"י, אלא רש"י בעצמו בפירושו למשנה השניה בפרק מדבר על ניכוי בהקשר של אריס. הוא אומר שיש מקרה בו קציצת האילן או התייבשות המעיין שבשדה, מהווים עילה לניכוי סכום החכירות המוסכם. כך שבוודאי שגם לפי רש"י יש מושג של ניכוי באריסות, אף על פי ששניהם חולקים את תבואת השדה.
אם כן, נראה לפרש שטענתו של רש"י היא לא שאי אפשר לדבר על ניכוי באריסות, אלא שכל העניין של אריס זאת שותפות גורל שנכרתת בין האריס לבעל השדה. אם מסבירים כך, אז אפשר להבין שההסכם עומד בלא תלות בשאלה מהי תפוקת השדה ומה הגורם לכך, אבל כאשר הדברים בהם ההסכם תלוי משתנים, האריס יכול לומר שהוא לא התחייב להסכם כזה, ולכן בעל השדה צריך להפחית לו את דמי האריסות.
הרמב"ם חולק וטוען שההבדל בין אריס לחוכר הוא רק בצורת התשלום, אבל מהותית העסקה היא אותה העסקה. לכן, הדין של חוכר ושל אריס זהה בדברים שאינם קשורים לדרך התשלום.
בביאור גדרי מכת מדינה נחלקו האמוראים[3]. רב יהודה אומר שהגדר תלוי ברוב אנשי אותו המקום. כשישנה מחלוקת ראשונים בדבריו האם מדובר על אנשי אותה הבקעה כפי שמביא רש"י, או שמדובר על אנשי אותה העיר כפי שפוסק הרמב"ם[4]. עולא תולה את הגדר בשדות הסמוכות.
כוס הישועות מבאר שמחלוקתם תלויה בשאלה האם מכת מדינה תלויה באנשים או במקום. הוא מדבר על החלוקה כחלוקה בגזירה ה-לוהית, אולם ניתן לפרש את חלוקתו באופן אחר. הנחת היסוד של רב יהודה היא שכאשר המכה מגיעה למקום היא איננה פוגעת באופן פרטני, ולכן אין צורך באינדיקציה של השדות הקרובים. אלא שרוב אנשי אותו האיזור נותנים אינדיקציה ליכולת ההתמודדות עם אותו מפגע טבעי, ורק מפגע איתו אנשי המקום לא מצליחים להתמודד נחשב מכת מדינה.
הגמרא מביאה רצף של ספקות הנוגעים לגדר שהתווה עולא. כאמור, עולא טוען שמכת מדינה זה מה שפוגע בכל הסביבה הסמוכה לאותה שדה חכורה, אלא שצריך לברר גדר זה ולשאול כמה מהשדות הסמוכים צריכים להיפגע? האם כשיש הפסק קטן בין השדה החכורה לשדות המקיפים אותה הדבר נחשב עדיין מכת מדינה?
הגמרא מסיימת בשני סוגי ספקות שאינם תלויים דווקא בהנחה שהשדות סמוכים. הספק הראשון הוא לגבי השאלה האם צריך שמכת המדינה תהיה דווקא לשדות עם אותו סוג תבואה, או שגם סוג תבואה אחר הדבר נחשב מכת מדינה. הספק השני הוא לגבי מפגעי טבע שונים. לפי הביאור השמימי הספקות הם בשאלה כמה ספצפית הגזרה. לפי הביאור השני שהצענו, הספקות הם בשאלה האם דרך ההתגוננות מפני המפגעים משתנות לפי סוג תבואה ולפי מפגע. למרות שהספקות האחרונים הם לאו דווקא לשיטתו של עולא, ואינם תלויים בהיות השדות הנפגעים סמוכים, הרי"ף והרמב"ם לא מביאים אותם להלכה.
הגמרא מכריעה את כל הספקות שהובאו בהקשר לשיטתו של עולא בתיקו, ומתחילה ברצף חדש של ספקות. ספקות אלו אינם נוגעים לגדר של מכת מדינה כמו קודמיהם, אלא בביטול דין מכת מדינה או החלתו שלא לפי הגדרים הרגילים.
הספק הראשון בחטיבת ספקות זאת הוא במקרה בו מקבל השדה פושע וזורע את השדה שעורים במקום חיטים וישנה מכת מדינה, האם דין מכת מדינה מתבטל עקב פשיעתו. טענת המקבל במקרה זה היא מאוד ברורה. בסוף מעשיו הם לא מה שמנע מבעל השדה לקבל את יבולו אלא מכת המדינה, וגם אם לא היה משנה השדה היה נפגע, ואם כן מדוע שלא ינכה? כדי להסביר את הצד השני הגמרא אומרת שלולא פשיעתו של המקבל, השדה הייתה ניצלת עקב תפילת בעל השדה שלא התקבלה במציאות כי הייתה על סוג תבואה אחר.
טענה זאת מעט קשה, שכן מניין הביטחון שתפילת בעל השדה הייתה מתקבלת ושדהו הייתה ניצלת, ורק שינוי התבואה בשדה הוא שגרם לתפילה לא להגיע לכסא הכבוד? זאת כשרואים ששאר התפילות של בעלי השדות אינן מתקבלות ושדותיהם מוכים גם כן. אלא שעל אף קשיים אלו הגמרא אומרת שצד ספק זה יותר מסתבר ומכריעה כמותו.
הרמ"ך פותח דלת על מנת להבין את הדין הזה בכך שהוא אומר שסיבת התשלום היא היות המקבל פושע. לאחר שהמקבל מתחייב לשלם עקב פשיעתו, הגמרא מחדשת שמכת מדינה אינה גורמת לניכוי כשהמקבל פשע. כלומר בניגוד להבנה הראשונית בגמרא ממנה עולה שהשינוי מבטל את דין מכת מדינה כיוון שמציאותית השינוי הוא זה שגרם לפגיעה בשדה, הרמ"ך נוקט בדרך אחרת לפיה לא נפתרים מתשלומי פשיעה מדין מכת מדינה. לפי פירוש זה התפקיד של תפילת בעל השדה הוא שולי, ונועד רק להסביר איך הפשיעה פגעה בבעל השדה למרות מכת המדינה.
הספק השני הוא בדין ההפוך, האם מחילים את דין מכת מדינה, גם כשגדרי מכת מדינה אינם חלים, אבל כל שדותיו של בעל השדה נפגעים. במקרה זה טענתו של מקבל השדה היא שהוא אמור להיפטר כי הפגיעה נובעת מהאדון, ולראיה כל שדותיו נפגעים. כך שמצד אחד בעל השדה טוען שאין גדר של מכת מדינה ולכן אין סיבה לניכוי, ומהצד השני מקבל הקרקע טוען שהפגיעה איננה באשמתו ומדוע שישא בתוצאות.
גם בספק זה הגמרא מכריעה לטובת בעל הקרקע, ואומרת שהוא זוכה, כיוון שאם באמת המכה הייתה באשמתו לא כל שדותיו היו צריכים להיפגע, אלא היה אמור להישאר לו מעט שדות שלא נפגעות כי ככה פועלות הגזרות ה-לוהיות. אולם במקרה ההפוך, בו נפגעים כל שדותיו של המקבל וגם יש דין של מכת מדינה הגמרא איננה נוקטת באותו אופן ואומרת שהגזירה ה-לוהית על המקבל איננה עילה לפגיעה בבעל השדה, ולכן מתבטל דין מכת מדינה. הגמרא מתמודדת עם חוסר הסימטריה ואומרת שהגזירה ה-לוהית על המקבל ודאי תשפיע על בעל השדה, כיוון שגם אם היה ניצל שדה אחד זה לא היה שדה שהוא אינו של המקבל אלא שדה שהוא רק חכור לו[5].
נראה להסביר את חוסר הסימטריות באמירה פרקטית. קשה יותר לדבר על גורם המאחד את כל שדותיו של בעל הקרקע, כיוון שמסתבר שהמאפיינים שלהם הם שונים, ולכן חוסר הצלחה בכולם יכול להיות מוסבר רק על ידי גזירה -לוהית, שהיא אינה סיבה לניכוי. לעומת זאת אם כל שדותיו של המקבל נפגעים, לא מן הנמנע שהדבר קשור לכך שטיפולו של המקבל בקרקעות איננו מספק, ולכן הוא צריך לשלם כפי שהתחייב.
התפיסה שעולה מההכרעה של הגמרא בספקות אלו היא שהמקבל התחייב לשלם לבעל הקרקע הדרך מסוימת, והחוב הזה עומד בעינו, אלא אם כן המקבל יוכיח שדבר שהוא אינו מזלו מנע מהקרקע להעלות את רמת היבול הנדרשת.
המשנה שלנו מנתה שני מפגעים כ"מכת מדינה" – מתקפת ארבה על היבול, ורוח חזקה. האיפיון של שני מפגעים אלו הוא שהם הורסים את התבואה רק אחרי צמיחתה. אולם הגמרא בתחילת הפרק מרחיבה את ההגדרה הזאת ומניחה כדבר פשוט שגם התייבשות הנהר הגדול נכנס תחת גדרי מכת מדינה.
הגמרא שם מגיעה בעקבות המשנה שאומרת שאם יבש המעיין בשדה, אין זה מהווה עילה לניכוי מדמי החכירות. הגמרא שם שואלת למה אירוע בו הנהר הגדול מתייבש לא נכנס תחת גדרי מכת מדינה כך שבעל הקרקע אמור להפחית את גמי השכירות, ומכוח קושיה זאת מעמידה את המשנה רק במקרה בו יבש המעיין הספציפי, ואז כיוון שאפשר להביא מים בדלי לא חל דין המחייב את הפחתת דמי השכירות.
התוספות שואל למה הגמרא נדרשת לומר שניתן להביא מים בדלי, הרי גם אם לא ניתן להביא מים בדלי, עדיין יובשו של מעיין ספציפי אינו נחשב למכת מדינה, כי המפגע הוא פרטני ולא כללי. ההצעה שהתוספות מציע היא שאפילו אם מקרה זה לא יהיה ספציפי אלא כללי, ולכל בעלי השדות באיזור יתייבשו המעיינות, עדיין לא יהיה פה דין מכת מדינה, כיוון שישנה דרך התמודדות אפשרית.
התוספות בעצם מסביר שהכלליות של מכת מדינה היא רק סימן לחוסר יכולת התמודדות מפני המפגע, ולא הסיבה להפחתה. כלומר, מפגע טבע לא פוגע רק באדם אחד, אלא גם בסביבתו, ואם רק השדה הספציפית ניזוקה, סימן שמקבל השדה הוא זה שעשה משהו לא תקין ופשע, ובעוון זה בעל השדה לא אמור להפסיד.
אם מקבלים את התפיסה הזאת במלואה, ניתן להעלות השלכה הלכתית לפיה אם באמת ישנו מפגע נקודתי, דוגמת ברק שפוגע באחד השדות, דמי השכירות יופחתו כיוון שלא הייתה דרך התמודדות סבירה המאפשרת התמודדות מראש עם מפגע זה.
סיכום
רק אונס שאיננו נקודתי ומוגדר כמכת מדינה יכול להוות עילה לניכוי מהדמים שסיכמו עליהם בעל הקרקע והמקבל. הסברה לכך היא שהמקבל התייחב לשלם לבעל הקרקע, ואונס אינו מפקיע את החיוב הזה, אלא אם כן הוא גלובלי, כך שגם בעל הקרקע היה אמור להיפגע ממנו. תפיסה זאת עולה מרצף של דינים לפיהם שכמסתפקים האם לבטל את דין מכת מדינה, או להשתמש בו במקרה של עקרונות דומים, הגמרא מכריעה לטובתו של בעל הקרקע.
ישנם שני מפגעים שהמשנה מביאה כדוגמה למכת מדינה, ארבה ושידפון. הגמרא מוסיפה שגם התייבשות קו המים המרכזי נכלל בגדרי מכת מדינה, והתוספות מסביר שהעניין הוא לא ההמוניות אלא חוסר היכולת של מקבל השדה להתמודד עם מכת המדינה.
רש"י מבין שדין ניכוי של מכת מדינה נכון רק בהסכמי חכירות, בהם דמי השדה הם קבועים, כיוון שבהסכמי אריסות, מלכתחילה בעל הקרקע והאריס חותמים ביניהם ברית גורל, כך שמלכתחילה מכת המדינה משוקללת. הרמב"ם לעומתו טוען שאין הבדל מהוי בין אריס לחוכר ושניהם מנכים במקרה של מכת מדינה.
[1] הגידולי שמואל (קה: ד"ה המקבל שדה מחברו) טוען שכוונתו של רש"י היא לא להגביל את הדין, אלא רק לומר שלשון המשנה מתאימה לאריס ולא לחוכר.
[2] מרכבת המשנה (פרק ח הלכה ג ד"ה וך מתני שבדף קה) מציע להסביר שהחידוש במשנה שלנו הוא רק מחלוקת רבי יהודה וחכמים לגבי שוכר, אבל המשנה לא עוסקת בדינו של חוכר כך שהמימרה של רב פפא לא נוגעת לדין זה. לפי דברים אלו מתורצת גם הסתירה שיש ברמב"ם שבפירוש המשנה נראה שהוא כותב כרש"י, ומגביל את הדין לחוכר. אלא שלפי מרכבת המשנה המשנה באמת מדברת רק בחוכר. אבן האזל (פרק ח הלכה יב סוד"ה איברא) הולך בכיוון אחר ומסביר שהמשנה הזאת היא מעין המשך למשנה השניה שעוסקת גם היא בניכויים.
[3] הראב"ד () מציע שהאמוראים לא חולקים אחד על השני אלא נותנים שתי אפשרויות שונות לגדר של מכת מדינה.
[4] המגיד משנה (פרק ח הלכה ה ד"ה אם אירע) אומר שהמחלוקת מבוססת על מחלוקת גרסאות, אולם הנימוקי יוסף (סג. ד"ה באגא) כותב את גרסת רש"י ואת פירושו של הרמב"ם.
[5] התורת חיים (קו. ד"ה נשתדפו כל שדותיו של חוכר) אומר שבמידה ושדה אחד משדותיו של המקבל אינו נפגע, לא אומרים שהפגיעה בשדות הייתה מגזירה שמיימית, וניכוי מכת המדינה עומד בעינו.