רקע
לאחר שביררנו בסוגיות הקודמות מה קורה בתהליך ההעדאה, בסוגיה זאת נברר למה התהליך גורם, ובכך נשלים את דיני המועדות.
מקורות
א. גמרא לז.-: מהמשנה עד המשנה בעמוד הבא
ב. רי"ף יח:-יט. "מתני' שור שהוא מועד… ונעשה מועד לסירוגין לכל"
נמוקי יוסף יח: ד"ה מתני'
מאירי לז. ד"ה ולענין פסק
[רא"ה שטמ"ק ד"ה רב פפא אמר]
[תוספות רי"ד ד"ה ורב זביד]
ג. גמרא ב: "דתניא פתח בנגיפה וסיים בנגיחה… ומועד לבהמה לא הוי מועד לאדם"
תוספות ב: ד"ה ומלתא
ראב"ד ב: ד"ה פתח "ונפק"מ…"
נמוקי יוסף יח: ד"ה גמ' "… ומשמע אפילו לאדם וצ"ע"
ד. רמב"ם הלכות נזקי ממון פרק ו מהלכה ט עד סוף הפרק השגת הראב"ד על הלכה יב ומגיד משנה על הלכה ט
הסבר הסוגיה
שור שהוא מועד למינו ואינו מועד לשאינו מינו, מועד לאדם ואינו מועד לבהמה, מועד לקטנים ואינו מועד לגדולים, את שהוא מועד לו – משלם נזק שלם, ואת שאינו מועד לו – משלם חצי נזק
[משנה לז.]
המשנה אומרת שיש מציאות בה שור מועד למין אחד ולא מועד למין אחר. ההנחה הזאת היא חידוש, שכן היה ניתן להניח שמועדות השור תלויה אך ורק בשור עצמו, ולא במושאי הנגיחה או בשאר הגורמים החיצוניים.
כדי להדגים את ההנחה הזאת המשנה מביאה שתי דוגמאות אחת חמורה ואחת קלה. היא אומרת ששור יכול להיות מועד לאדם ולא מועד לבהמה, כלומר, למרות שהשור מועד לאדם שהוא חמור הוא אינו מועד לבהמה שהיא קלה יותר. בנוסף, המשנה אומרת ששור יכול להיות מועד לקטנים ואינו מועד לגדולים, או במילים אחרות, הגדרת הבהמה כמועדת לבעלי חיים קטנים אינה מכריחה שהיא תהיה מועדת כלפי בעלי חיים גדולים אפילו מאותו המין.
הנחת היסוד שהשור יכול להיות מועד למין אחד ולא למין אחר מעלה שאלה בה נחלקו רב זביד ורב פפא – מהי הנחת היסוד? האם הנחת היסוד היא שהעדת השור מעידה אותו כלפי כל המינים, או שמא הוא נעשה מועד רק כלפי המין הספציפי?
מחלוקת אמוראים זאת מתבטאת בשאלה איך קוראים את המשנה. האם המשנה אומרת כדין ששור שמועד למינו הוא אינו מועד למין אחר, או שהיא מתארת מצב של שור שמועד למינו ולא למין אחר אבל במקרה הרגיל השור מועד לכל המינים? או כמו שהגמרא מתנסחת האם שור מועד למינו אינו מועד לשאינו מינו או שור מועד למינו ואינו מועד לשאינו מינו?
רב זביד, שתופס ששור מועד לכל המינים, מביא ראיה לכך מסוף המשנה שאומרת שמועד לדבר קל אינו מועד לדבר חמור. אם הנחת היסוד היא שהעדת השור משפיעה על כלל המינים אז מובן למה צריך לומר שלמרות ששור נהיה מועד על ידי שלוש נגיחות לכל הדברים, אם הועד לנגוח רק עגלים, אין בכך כדי לפטור שוורים. אלא שאם הנחת היסוד הפוכה, ושלוש נגיחות מעידות את השור רק למין הספציפי, למה המשנה צריכה לומר שהעדת השור לדבר קל איננה מעידה אותו לחמור, הרי אפילו לדבר קל היא לא מעידה אותו? רב פפא דוחה את הראיה ואומר שגם לשיטתו צריך לחלק בין קטן לגדול. הוא אומר שאף אם תופסים שתהליך ההעדה הוא רק כלפי מין ספציפי, יש סברה לומר שההעדה היא כלפי מין שלם בלי תלות בשאלה האם מושא הנגיחה קטן או גדול, ועל כן מחדשת לנו המשנה, שגם בתוך המין יש חלוקה בין קטנים לגדולים.
רב פפא מביא גם הוא ראיה מהמשנה. המשנה אומרת שמועד לאדם אינו מועד לבהמה, כלומר העדה לאדם שהוא חמור איננה משפיעה על מועדותו של השור כלפי בהמה שהיא פחות חמורה. אם מבינים שהעדה היא כלפי מין ספציפי מובן למה ניתן היה לחשוב שיש קל וחומר מהעדה למין אחד למועדותו של השור כלפי המין הפחות חמור, אלא שאם מבינים ששלוש הנגיחות הופכות את השור למועד כלפי כל המינים למה המשנה צריכה לומר שהעדה למין חמור יכולה לתפוס גם למין פחות חמור הרי הדבר פשוט?
רב זביד דוחה את ראייתו של רב פפא, ואומר שחידושה של המשנה הוא כלפי תהליך החזרה לתמות. אם אומרים שמועד לאדם מועד גם לבהמה, כדי שיווצר מצב בו השור מועד לאדם ולא מועד לבהמה הוא צריך באופן אקטיבי לא לנגוח שלוש בהמות. ועל כן משמיעה לנו המשנה שתהליך חזרתו לתמות כלפי בהמה, אינו משפיע על מועדותו כלפי אדם, על אף שבתהליך ההעדה נגיחת בהמות מחילה שם מועד על השור גם כלפני אדם.
הגמרא ממשיכה ומקשה על רב זביד מדברי סומכוס במשנה. סומכוס אומר שמועד לאדם מועד לבהמה. ניתן להסיק מכך שתנא קמא שחולק על סומכוס סובר שמועד לאדם אינו מועד לבהמה, כלומר ההעדה היא רק למין הספציפי. אלא שהגמרא מעמידה בשם רב זביד גם את סומכוס על חזרת השור לתמות. סומכוס חולק על תנא קמא ואומר שחזרה של חוסר נגיחת בהמות לא מועילה אפילו לבהמה כיוון שאותו השור מועד לאדם ועל כן קל וחומר שהוא מועד עדיין לבהמה. לפי זה, רב זביד, שלא פוסק כסומכוס, יאמר שיש שחזרה לבהמה מועילה, על אף שהשור מועד לאדם.
לאחר כמה קושיות שעולות על שיטתו של רב פפא, הגמרא עוברת לעסוק בשיטתו, ומכך מסיקים הרי"ף והרמב"ם והרבה ראשונים שהלכה כמותו. המאירי חולק ואומר שהלכה כרב זביד.
למרות שרב פפא מעיד את השור רק כלפי המין הספציפי, כאשר שור נוגח שלושה מינים שונים הוא נהיה מועד. אלא שיש לשאול האם הוא נהיה מועד רק למינים שהוא נגח או שמא כאשר השור נגח כמה מינים יודה רב פפא לרב זביד שהוא נעשה מועד לכל?
הרמב"ם פוסק שאם שור נגח שלושה שוורים ולאחר מכן חמור וגמל, יש ספק האם הוא מועד רק לשוורים ושלושת הנגיחות האחרונות לא מצטרפות כיוון שהראשונה בהן לא הייתה תמה, או שמא השור מועד לשלושת המינים שננגחו. הראב"ד משיג עליו וכותב שאם מחשיבים את נגיחת השור האחרונה להחשבת הנוגח מועד לשאר בעלי החיים, אז הוא צריך להיות מועד לכל המינים, ולא רק למינים שננגחו[1]. לתוספות בתחילת המסכת יש שיטת ביניים על פיה על אף שהשור מועד לכלל בעלי החיים הוא אינו מועד לבני אדם כיוון שדינם שונה.
אפשר להסביר ולומר שלפי התוספות שיטת רב פפא היא שהולכים אחר המכנה המשותף של כלל הננגחים, וכמו שכאשר שור נוגח שלושה שוורים הוא נהיה מועד לשוורים ולא מעידים את השור לנגוח רק את שלושת השוורים הספציפיים, כך כשהשור נוגח שלושה מינים שונים מחפשים את המכנה המשותף של שלושתם. הראב"ד לעומתו יסביר שהשור הראה שהוא לא מחלק ובטבעו לנגוח בלא תלות למין הננגח, ולכן נגיחת שלושה מינים שונים גורמים לו להיות מועד לכלל המינים ואף לאדם. הרמב"ם חולק ואומר שיש חידוש גדול באמירה שלפי רב פפא השור נהיה מועד על ידי נגיחת מינים שונים, ועל כן אין לך אלא החידוש שהשור רגיל לנגוח אלא את אותם המינים הספציפיים אותם אנחנו יודעים שהוא נגח.
מחלוקת נוספת שיש בעניין היא האם כאשר שור נוגח אדם ושני בעלי חיים שונים הוא נהיה מועד גם לאדם וגם לשאר בעלי החיים השונים? על פי התוספות כן, כאשר האדם נכלל בננגחים יודה רב פפא שהוא חלק מהמכנה המשותף אליו השור מורגל לנגוח ועל כן יהיה מועד גם כלפיו. הנימוקי יוסף חולק עליו ואומר שדינו המיוחד של האדם הוא שהוא אפילו אינו מצטרף עם שאר בעלי החיים.
הגמרא בדף ב: מסבירה את הלשונות השונים בהם התורה משתמשת לשור שמזיק שור ולשור שמזיק אדם. ההסבר המובא שם הוא שכיוון שלאדם יש מזל התורה משתמשת כלפיו בלשון נגיחה ולשור שאין לו מזל התורה משתמשת בלשון נגיפה. הגמרא אומרת שם בדרך אגב שמועד לאדם הוא מועד לבהמה ומועד לבהמה אינו מועד לאדם. הראב"ד במקום אומר שהגמרא הזאת היא רק לשיטת רב זביד ולא לשיטת רב פפא.
כדי ליישב את דברי הגמרא שם עם דברי רב פפא התוספות מציע לומר, כמו שהזכרנו לעיל, שבנגיחת שלוש בהמות שונות השור נהיה מועד לבהמות ולא לאנשים, ואם נוגח שתי בהמות שונות ואדם הוא נהיה מועד גם לאנשים.
התוספות מביא עוד דרך ליישב את דברי הגמרא עם דברי רב פפא בשם הרב מנחם. הרב מנחם אומר שהגמרא מדברת על חזרת השור לתמות. ופירושה הוא שאם השור היה מועד לכל וחזר בו מנגיחות בהמה ונשאר לכאורה מועד רק לאדם, חזרתו לבהמה אינה מועילה בכלל, בעוד אם חזר בו מנגיחות אדם השור הופך לתם כלפי אדם ובהמה.
יוצא מהרב מנחם שבנוסף למחלוקתם לגבי העדת השור, נחלקו רב פפא ורב זביד גם על חזרת השור, כשלפי רב פפא חזרה לבהמה איננה חזרה אף לבהמה כאשר השור מועד לאדם, בעוד לרב זביד חזרה מבהמה יכולה להפוך את השור למועד לאדם ולא מועד לבהמה.
רב זביד מחיל שם מועד על השור לכשהשור נוגח שלושה בעלי חיים מכל סוג שהוא. ברם, כדי להסיר את המועדות ולהחזיר את השור לתמות השור צריך להוכיח את תמותו כלפי כל מין ומין. בדבריו יש חוסר סימטריה בין תהליך המעבר למועדות אל מול החזרה לתמות. כדי ששור יהפוך להיות מועד הוא צריך לנגוח שלוש פעמים ומאז הוא מועד לכל, בעוד חזרה לתמו היא ספציפית כלפי כל מין. התפיסה העקרונית העולה מדבריו היא שמרגע שהשור נגח שלוש פעמים הוא נגחן, וכל נגיחה נוספת תהיה גם באחריותם של הבעלים.
רב פפא חולק ואומר שהשור תמיד יישאר במצבו הקודם[2]. על כן כששור נוגח שלוש חיות ממין מסוים אין בכך עדות על כך שחיות אחרות מעוררות אותו לנגוח. לעומת זאת שור שכבר הוכח נגחן, על אף שהוא חוזר בו מבהמות, כיוון שהוא עדיין מועד לבני אדם, אין בכך ראיה מוחצת שהוא חזר בו מנגחנותו ויישאר מועד לכל.
ניתן לשלב את דברי הרב מנחם עם שיטת הרמב"ם שכבר ראינו לגבי דרך החזרה לתמות כדי להסביר את מחלוקת האמוראים. הדרך היחידה לחזור לתמות היא על ידי כך שתינוקות ימשמשו בשור והוא לא ינגח. על כן, רב זביד שאומר שבנגיחת שלוש בהמות השור נהיה מועד לכל, יש אפשרות על ידי ראיית מין מסוים שלוש פעמים למחוק את אותו המין מהרשימה, כי בכך מתגלה שמלכתחילה השור לא היה מועד אליו. לעומת זאת לפי רב פפא ששור נהיה מועד רק למינים אותם הוא נוגח, חידוש כזה הוא בלתי אפשרי.
סיכום
רב פפא ורב זביד חלוקים בשאלה האם העדת השור היא כללית, או שמא השור נהיה מועד לכל מין ספציפי. רב פפא אומר שהשור מוגדר מועד רק למין אותו הוא נגח, בעוד רב זביד חולק ואומר שכל המינים כלולים בהעדת השור.
רבי מנחם אומר שהאמרואים חלוקים על חזרת השור. לפי רב פפא שור המועד לאדם ולבהמה שחוזר ממועדותו לבהמה נשאר מועד גם לאדם וגם לבהמה, בעוד רב זביד אומר שחזרתו מועילה כדי לבטל את העדתו לבהמה.
לאחר שנראה שהגמרא פוסקת כרב פפא שהמועדות היא כלפי מין ספציפי הראשונים חלוקים בשאלה האם נגיחת שלושה מינים שונים מעידה את השור רק למינים הספציפיים כמו שנראה מהרמב"ם או לכל בעלי החיים כמו שאומר התוספות או לכל המינים כמו שאומר הראב"ד.
[1] מרכבת המשנה (בהלכה י) אומר שהרמב"ם מודה לראב"ד כאשר השור נוגח שלושה מינים שהוא מועד לכל. אולם המגיד משנה מסיק מכאן כמו שננקוט אנחנו, שלפי הרמב"ם נגיחת שלוש בהמות הופכת את השור מועד דווקא אליהן.
[2] יכול להיות שהסימטריה הזאת היא הדרך לתרץ את קושיית רבי עקיבא איגר. רבי עקיבא איגר (פרק ד משנה ב אות מא) מקשה כיצד לפי רב פפא שההעדאה היא ספציפית ניתן לומר שהחזרה היא לא ספציפית אלא כללית הרי סברה זאת הפוכה מסברת רב פפא? אולם לפי דברנו הספציפיות של ההעדאה היא לא כיוון שכל מין נבחן בפני עצמו, אלא עקב כך שפרוצדורת ההעדאה היא מסורבלת. לא בנקל שור תם יהפוך למועד, ולכן הרב מנחם מסיק שלא בנקל שור מועד יחזור לתמותו. ועיין ברכת אברהם (ב: ד"ה תוד"ה ומלתא) שזכינו לכוון למעין דבריו.