רקע
חרש שוטה וקטן הן דמויות חסרות דעת ועל כן לא חייבות בדיני נזקים. המשנה פוטרת אותם, אבל המשנה לא מסיימת כאן ואומרת שמעמידים להם אפוטרופוס. צריך לחקור מהו תפקידו של האפוטרופוס במקרה זה.
מקורות
א. גמרא לט.-: מהמשנה עד "אינה משנה"
ב. רש"י לט. ד"ה שור של חרש
תוספות לט. ד"ה אין, אלמא, ואם
[רא"ה שטמ"ק לט. ד"ה וכן פירש הרא"ה, מ. ד"ה ואין משלמין כופר וכו' עד לאו בני כפרה נינהו]
ג. שו"ת הב"ח סימן סב "וכן ההיא… כנ"ל בדעת הרמב"ם"
ד. רש"י לט: ד"ה מעליית אפוטרופוס
רמב"ן גיטין נב: ד"ה הלכה כאבא שאול "ואפילו ר' יוסי… מן הדין"
ה. רמב"ם הלכות נזקי ממון פרק ו הלכות ג-ד
הסבר הסוגיה
שור של פקח שנגח שור של חרש שוטה וקטן – חייב, ושל חרש שוטה וקטן שנגח שור של פקח – פטור. שור של חרש שוטה וקטן שנגח, בית דין מעמידין להן אפוטרופוס ומעידין להן בפני אפוטרופוס
[משנה לט.]
המשנה אומרת ששור של חרש שוטה וקטן שנגח פטור. דין זה מקביל לכאורה לדין חבלה שנעשתה על ידי חרש שוטה וקטן גם שם הם פטורים[1]. בהשקפה ראשונית נראה שכמו שלחרש שוטה וקטן אין דעת לשמור על עצמם מלהזיק כך נראה שאין להם את הדעת לשמור על השור שלהם ולכן הם פטורים. אולי אפילו יש קל וחומר, אם את עצמם הם לא יכולים לשמור קל וחומר שאין להם את היכולת לשמור על ממונם.
אלא שהמשנה לא מסיימת פה ואומרת שבית דין מעמידים לחרש שוטה והקטן אפוטרופוס ומעידים להם בפני האפוטרופוס. ישנן שתי אפשרויות להבין את העמדת האפוטרופוס. האפשרות הראשונה היא להבין את העמדת האפוטרופוס כהיכי תימצי להעדה בפני אפוטרופוס. כלומר, אם בית דין לא היו מעמידים אפוטרופוס לא היה בפני מי להעיד. האפשרות השנייה היא להבין שיש כאן שתי פעולות שונות. מעמידים לקטן אפוטרופוס כדי שיהיה ניתן לגבות מהקטן, והאפוטרופוס משמש גם כבעלים לעניין העדאת השור במקרה הצורך.
הגמרא מבינה את המשנה כאפשרות השנייה, ומדייקת מהרישא שקטן פטור על נזקי שורו התם, ומהסיפא שחייב על נזקי שורו התם. בעקבות סתירה זאת רבא מסביר את המשנה על פי האפשרות הראשונה. קטן פטור על נזקי שורו התם, ומעמידים לו אפוטרופוס כדי שהשור יהפוך למועד וכאשר השור יהיה מועד נוכל לחייב. בהמשך הגמרא מביאה ברייתא שאומרת שדין קטן הוא כדין מי שהלך למדינת הים.
עולה מדברי רבא שקטן שהועמד לו אפוטרופוס פטור בנזקי שור תם וחייב בנזקי שור מועד, וצריך להבין מה גורם לשינוי הזה. רש"י מתרץ שבשור תם גובים מגופו, כך שהגבייה מתבצעת מטלטלים, ומטלטלים של יתומים לא משתעבדים. לכן בשור מועד שגובים מקרקעות ניתן לגבות מהקטן, כי הקרקעות של היתומים כן משועבדות. תוספות מקשה על רש"י שכל מה שאמרו שנכסי יתומים אינם משתעבדים הכוונה לפירעון חוב אביהם, ולא מדובר על חוב שהם התחייבו?
קושיה זאת מעוררת אפשרות להסב את כל הדיון בסוגיה מהקטן לאפוטרופוס. כשהאדם מת והוריש את השור שלו לבנו הקטן הוא בעצם השאיר את השור שלו בלא שמירה, בדיוק כמו שאדם שנסע למדינת הים השאיר את שורו בלא שמירה ראויה. תפקיד האפוטרופוס הוא להיות שומר בשביל האב ולא בשביל היתום, ולמשימה זאת הוקצו לו רק קרקעות האב ולא המטלטלים שלו. הקטן פטור על נזקי השור שלו מצד עצמו[2], אבל כיוון שאין לשור אף שומר בר דעת הקטן יורש את החיוב של אביו לשמור על השור[3].
התוספות מתרץ את הקושיה באופן אחר. הוא כותב שהתורה חסה על המזיק בנזקי שור תם, ועל כן ביתום לא נחייב כלל. בנזקי שור מועד התורה לא חסה על המזיק ולכן ביתום החיוב נשאר עומד על כנו. דברי התוספות מעט קשים. מדוע זה שראינו שהתורה אינה מחייבת בשור תם את מלוא הנזק גורם לכך שנפטור את היתום מלשלם?
נראה שהתוספות מבין שהתורה מחייבת את היתומים בנזקי הממון שלהם[4]. כיוון שהמצב של החרש שוטה וקטן הוא סבוך וקשה אנחנו מרחיבים את העיקרון של התורה להקל בנזקי שור תם, ופוטרים את היתום לגמרי. וצריך לשאול כיצד ניתן לומר שהקטן חייב בנזקי ממונו על אף שהוא פטור מנזקי גופו[5]?
הב"ח מעלה אפשרות מעניינת לפיה ישנה אחריות יותר גדולה של הקטן על ממונו מאשר על עצמו. הקטן אינו אחראי על מעשי עצמו ולכן הוא לא משלם. לעומת זאת השור אחראי על מעשה עצמו, והחיוב עובר מהשור אל הקטן. בנזקי השור החיוב עדיין מוטל על השור, ולכשימצא בן דעת שיהיה אחראי עליו החיוב יעבור אליו[6].
המחלוקת הזאת בהסבר הפטור משפיעה גם על הבנת תפקידו של האפוטרופוס, ומדוע הוא משלם על נזקי שור מועד[7]. רבי יוחנן ורבי יוסי בר חנינא נחלקו בשאלה כיצד משלם האפוטרופוס את נזקי השור המועד. רבי יוחנן אומר שהאפוטרופוס משלם מכספי היתומים, ורבי יוסי בר חנינא חולק ואומר שהאפוטרופוס משלם מנכסי עצמו.
מהגמרא נראה שהאפוטרופוס צריך לשלם מעצמו וכל טענתו של רבי יוחנן מבוססת על פחד מציאותי שאנשים לא ירצו להיות אפוטרופוסים במידה ויגבו מהם כסף. רבי יוסי בר חנינא גם הוא נדרש לנקודה הזאת ואומר שאפוטרופוס יכול לגבות את הכסף מהקטן לכשיגדיל[8].
במידה והקטן פטור מהנזקים מובן מדוע הגביה היא מנכסי האפוטרופוס. הקטן לא עשה כל רע, אבל האפוטרופוס הוא השומר, כמו שעולה מרש"י. אלא שאם הקטן חייב בנזקי ממונו צריך להסביר מדוע האפוטרופוס לא משלם מנכסי הקטן? הרמב"ן מסביר שטענתו של רבי יוסי ברבי חנינא איננה כי אם תקנה. מעיקר הדין היו צריכים לגבות מנכסי היתומים, אבל כיוון שלא ניתן לעשות זאת רבי יוסי בר חנינא אומר שיגבו מעליית האפוטרופוס.
פסיקתו של הרמב"ם בסוגיה דורשת עיון. הרמב"ם פוסק שהחרש שוטה והקטן פטורים על נזקי השור שלהם, אבל מעמידים להם אפוטרופוס. בפני האפוטרופוס הזה מעידים את השור, ובפעם הבאה שהוא נוגח האפוטרופוס צריך לשלם על נזקי השור. חצי נזק במידה והשור תם, ונזק שלם מעליית האפוטרופוס במידה והעידו בפני האפוטרופוס שלושה ימים.
החידוש הגדול שעולה מדברי הרמב"ם הוא שגביית השור התם היא לאחר ההעדאה באפוטרופוס. ההיגיון שיש בהלכה הזאת מובן. עד כה השור היה נטול יכולת שמירה כי מי שהיו אחראיים עליו היו חסרי דעת. רק מרגע שהאפוטרופוס מקבל על עצמו את האחריות לשמור את הבהמה ניתן לחייב אותו בנזקים.
אולי גם כך אפשר להסביר את לשונו המשונה של הרמב"ם. הרמב"ם לא כותב שאם תם משלם חצי נזק ואם מועד משלם נזק שלם, אלא אם הועד שלושה ימים משלם נזק שלם. אם נוסיף לזה את המיקום של ההלכה באמצע הלכות שור מועד, נקבל שהרמב"ם מחשיב את השור הזה מלכתחילה כמועד כלפי האפוטרופוס. אדם רגיל אחראי על השור מצד היותו בעלי הבהמה. אפילו שומר עושה הסכם אם הבעלים. לעומת זאת האפוטרופוס מתחייב לשמור על השור כי הוא מודע לנגחנותו של השור[9].
הראב"ד משיג כנגד הרמב"ם כי הוא פוסק שמעמידים אפוטרופוס לתם כדי לגבות מגופו כנגד פירושו של רבא למשנה. אולם נראה שהרמב"ם מבין את תירוצו של רבא אחרת. לא מעמידים אפוטרופוס כדי לגבות מגופו, הכוונה באותו הדין בו מעמידים את האפוטרופוס לא ניתן לגבות ממנו. רק לאחר שמחזיקים אותו נגחן כדי להעמיד אפוטרופוס גובים בין מתם ובין ממועד[10]. לפי פירוש זה הרמב"ם פוסק הדיוק את דבריו של רבא[11].
סיכום
כאשר יש שור שאין לו שמירה מצד זה שאין לו בעלים בני דעת או שבעליו ברח למדינת הים, בית דין מעמידים לשור אפוטרופוס. המשנה אומרת שחרש שוטה וקטן פטורים ומעמידים להם אפוטרופוס, ורבא מפרש שהכוונה היא שהעמדת האפוטרופוס היא לצורך העדאת השור.
הבעיה בדברי רבא היא שיוצא שהקטן בתוספת האפוטרופוס פטור מנזקי תם וחייב בנזקי מועד. הראשונים נדרשים לשאלה הזאת ומעלים מגוון אפשרויות. רש"י מסביר שאין חיוב על הקטן, וכל החיוב הוא מצד ירושת האב, על כן השור שהוא מטלטל לא משתעבד לפריעת החוב, בניגוד לקרקעות שמשועבדות. התוספות מציגים גישה הפוכה לפיה האפוטרופוס חייב, אלא שהקלו בנזקי תם.
ישנה מחלוקת אמוראים בשאלה מאיפה גובים כשהשור מועד. רבי יוחנן טוען שגובים מעליית היתומים כיוון שיש חשש שאנשים לא יהיו מוכנים לשמש כאפוטרופוסים. רבי יוסי בר חנינא חולק עליו ואומר שגובים מעליית האפוטרופוס אבל הם גובים לאחר מכן מהיתומים. הרמב"ם פוסק שהגבייה מהאפוטרופוס היא גם בשור תם. פסק הרמב"ם מבוסס על גבי ההנחה שמה שמשעבד את האפוטרופוס לנזק הוא הידיעה שהשור נגחן. לאחר שהאפוטרופוס מועד הוא נהפך להיות מעין בעלים וחייב כמותם, חצי נזק בתם ונזק שלם לאחר העדאת השור.
[1] משנה בדף פז.
[2] כך גם עולה מרצף המשניות של הפרק. פטור הקדש, פטור גוי ופטור קטן.
[3] עיין במנחת שלמה (לט. ד"ה רש"י ד"ה שור) מפרש פירוש כעין זה וכותב שהתורה לא הטילה את החיוב "אקרקפתא דגברא", כלומר על היתום עצמו, ורק הטילה חיוב על הנכסים.
[4] הרא"ה (לט. שטמ"ק ד"ה והרא"ה ז"ל כתב) כותב כמו התוספות רק מוסיף את הנקודה הזאת: "וכיון שמן הדין לפי מה שהוא עכשיו פטור אין בנו כח לחייבו". דברים אלו לכאורה הופכים את כל התפיסה. מן הדין היתום לא חייב ולכן אין לבית דין את היכולת לחייב את האפוטרופוס בנזקים. אולם אם כך לא מובן מדוע האפוטרופוס חייב בנזקי שור מועד. מדוע במקום בו התורה לא הקלה יש לבית דין את היכולת לחייב את האפוטרופוס כשהיתום איננו חייב? היה אפשר לומר ששם החיוב מתבצע באופן ישיר על האפוטרופוס ולא עובר דרך היתומים, והחילוק בין שור תם לשור מועד נובע מכך שחיוב שור מועד נובע מפשיעת הבעלים ולא מאחריות. אלא שהרא"ה (מ. שטמ"ק ד"ה ואין משלמין כופר וכו' עד לאו בני כפרה נינהו) סותר את האפשרות הזאת במפורש עקב חוסר חיובם של האפוטרופוסים בכופר כי היתומים אינם בני כפרה. וצע"ג.
[5] האפשרות הפשוטה היא לומר שהקטן לבדו פטור, אבל קטן עם אפוטרופוס אמור להיות חייב. וכך גם עולה מהתוספות בד"ה אלמא. הגמרא מדברת רק על שור שנגח על אף האפוטרופוס.
[6] אפשר להציע שהסברה מאחורי החילוק של הב"ח מבוססת על השוואת קטן למי שעזב למדינת הים. בשני המקרים אין שומר בר דעת על השור, ולכן השור איננו שמור. במקרה של שור שבעליו הלכו למדינת הים הפטור איננו מהותי. כרגע אין מי שישמור על השור, אבל יכול להיות שבעתיד יהיה מי שישמור עליו. הב"ח מבין שגם חוסר יכולת השמירה של הקטן איננה מהותית. הקטן עדיין חייב בנזקי השור, אבל כיוון שהוא לא בן דעת אי אפשר לתבוע אותו ולקיים את החיוב.
[7] המנחת חינוך (נא, י) מעלה נפקא מינה נוספת והיא האם הקטן יכול להודות בנזקי השור. אם הוא היה פטור מלכתחילה ודאי שלא, אבל אם הוא חייב ומעביר את החיוב הזה לאפוטרופוס יש סברה לפיה הקטן יוכל להודות כדי להיפטר.
[8] עיין פני יהושע (לט. ד"ה בגמרא מעליית מאן) שכותב שכל המחלוקת בין האמוראים היא רק בקטן שברור שיגדיל. אבל בחרש ושוטה יכול להיות שלא יתפקחו, ומודה רבי יוסי ברבי חנינא שגובים מעלייתם.
[9] ייתכן שלכן הרמב"ם מכריע באפוטרופוס ששלושה ימים של השור הם לייעודי גברא, בניגוד לאדם רגיל שם הוא נשאר בספק (עיין בהלכה א'). האפוטרופוס חייב בנזקי השור רק כי הוא מועד ולכן חייבים להעיד דווקא אותו ולא את השור.
[10] השווה לפירושו של רבי ברוך הספרדי שכתב שמה שנאמר תם הכוונה בסתמא והוא הדין במועד, וכן כתב "אם הוחזקו נגחנין מעמידין להן אפטרופין ומעידין בהן בפני אפטרופין ומשוינן ליה מועד, דכי הדר נגח לישלם מעלייה. אבל האי העמדה דאפטרופוס דמתניתין אין גובין בה אותה פעם כלום". כלומר באותה הנגיחה לא גובים כלום, אבל בנגיחות שלאחריה, על אף שהשור אינו מועד גובים.
[11] ועיין באבן האזל שמפרש כך לא ברבא אלא במסקנת הסוגיה לאחר הברייתא.