רקע
בסוגיה זאת נדון באדם שהודה שמכר חפץ מסוים. נחקור האם האדם נאמן בהודאתו, או שמא הודאה זאת נחשבת כמעשה קניין חדש.
מקורות
א. בבא בתרא קמט. "איבעיא להו שכיב… ומפסדי לי"
ב. רשב"ם בבא בתרא קמט. ד"ה איבעיא להו שכיב מרע שהודה
תוספות בבא בתרא קמט. ד"ה שכיב מרע שהודה מהו
שיטמ"ק רא"ש בבא בתרא קמט. ד"ה נפק אודיתא מבי איסור
נימוקי יוסף בבא בתרא סט: בדפי הרי"ף ד"ה שהודה עד "דקאמר ואם עמד אינו חוזר"
קצות החושן סימן קצד ס"ק ג ד"ה אמנם אם החמץ "וכאשר שמתי…", ד"ה וכיון דנתבאר, סימן לד ס"ק ד ד"ה וכיון דנוטל שכר, ד"ה ולכן נראה, דימן מ ס"ק א ד"ה ונראה לענ"ד
נתיבות המשפט ביאורים סימן מ ס"ק א ד"ה ובספר קצות החושן כתב
ג. רמב"ם הלכות זכיה ומתנה פרק ט הלכה ט
הסבר הסוגיה
ולודי איסור דהלין זוזי דרב מרי נינהו, וליקנינהו באודיתא.
[בבא בתרא קמט.]
קניינו של אדם גוסס, המכונה מתנת שכיב מרע, מיוחד בשני דינים. הדין האחד הוא שכדי לתת דבר מה במתנה הוא לא צריך שיעשה מעשה קניין, אלא מספיק לו לומר שהוא מקנה את הדבר, והמעשה מתבצע. הדין השני נוגע בתוקפה של המתנה, וקובע כי המתנה מתבטלת אם האדם חזר לקו הבריאות. כל מתנתו של הגוסס הייתה מבוססת על כך שהוא עומד למות כך שהוא לא התכונן למצב בו הוא מבריא, ולכן הבראתו מבטלת את המתנה.
במהלך הדיון על הדינים הללו, הגמרא מעלה ספק לגבי שכיב מרע שהודה. טיבו של הספק לא ברור כל צורכו בשלב הגמרא, אבל הגמרא פושטת אותו מסיפורו של הגר איסור. איסור גוסס ורוצה להקנות את רכושו לבנו, רב מרי, אבל מכל מיני סיבות לא יכול לעשות זאת. רב איקא מציע שאיסור יודה ובדרך זאת יקנה את הרכוש. איסור עושה כעצתו של רב איקא ומקנה את הרכוש בהודאה, ומכאן הגמרא מסיקה שאדם גוסס שהודה מתנתו קיימת.
ישנו דיון בראשונים בשאלה מה ספק הגמרא, וכפועל יוצא בשאלה האם הודאה היא דרך קניין לגיטמית עבור כל אדם. הרשב"ם כותב כי אנחנו יודעים כי אמירתו של האדם הגוסס שקרית, ועל כן הגמרא צריכה לדון בשאלה מה הוא התכוון להשיג באמירה זאת. אפשרות אחת היא שהאדם שיקר כדי שאנשים יחשבו כמו השקר שלו, ובמקרה שלנו, כדי להשאיר את מעמד ילדיו כאנשים שאינם עשירים. אפשרות שניה היא שהאדם שיקר כי הוא רוצה שכך אכן יקרה, ובאמירה הזאת האדם הגוסס גורם לקניין.
יוצא שלפי הרשב"ם ספק הגמרא מבוסס על העובדה שאדם גוסס לא צריך מעשה כדי להקנות, והוא יכול להקנות גם רק באמירה. חקירת הגמרא היא במקרה בו האדם לא אמר את הדברים באופן מדויק וצריך להבין האם התכוון להקנות או לא. פרשנות זאת מצמצמת את האפשרות לקנות על ידי הודאה רק לאדם גוסס, וגם זה לא כי קניין הוא הודאה, אלא כי אדם גוסס יכול לקנות באמירה.
הנימוקי יוסף מפרש את הספק באופן דומה, אולם הוא כותב באופן מפורש כי הודאה אינה דרך קניין לגיטמית אפילו בשביל אדם גוסס. ספק הגמרא הוא בשאלה האם מאמינים לאדם הגוסס באמירתו שמעשה הקניין נעשה בעבר, או שאנחנו חושבים שהוא שיקר כדי שהאנשים לא יחשבו שבניו עשירים. הסברה מאחורי טענתו של הנימוקי יוסף ברורה. כדי להקנות יש צורך במעשה קניין, ודיבור לא יכול להיות מעשה קניין ולהשפיע על המציאות של החפץ.
ההבדל בין הרשב"ם לנימוקי יוסף[1] הוא בשאלה האם כאשר האדם הגוסס מודה במעשה בקניין שקרה הוא יוצר מעשה קניין חדש או לא. הבדל זה יבוא לידי ביטוי למשל במידה והאדם הגוסס מודה במעשה קניין שעשה כאשר היה בריא. לפי הנימוקי יוסף הודאתו של האדם תקפה ואנחנו מאמינים שמעשה הקניין הזה קרה גם אם הוא מבריא לאחר הודעתו, כך שהקניין לא מתבטל. זאת בניגוד לרשב"ם, ממנו נראה כי אנחנו חושבים שהאדם הגוסס מקנה בהודאתו, כך שעל קניין זה חל הדין לפיו הבראת האדם הגוסס מבטלת את הקניין.
ר"י מציג גישה פרשנית אחרת[2]. לפיו ספק הגמרא מניח שהודאה היא דרך קניין לגיטימית, בלא תלות בשאלה האם האדם גוסס או לא. הוא מפרש שספק הגמרא הוא בשאלה האם כשאדם גוסס מקנה על ידי הודאה חלים על קניין זה הדינים המיוחדים של של קניין אדם גוסס. מבקנת הגמרא היא שגם כאשר אדם גוסס מודה, לא חלים על קניין זה הדינים המיוחדים לאדם גוסס.
יוצא מפרשנותו של ר"י כי כל אדם יכול להקנות על ידי הודאה. גם הרא"ש כותב כך בפירוש. הוא מסביר שחכמים תיקנו שהאדם יוכל לקנות בהודאתו, כך שפעולת ההודאה היא כמו משיכה[3]. אולם הוא אינו נדרש לשאלה מדוע חכמים נצרכו לתקן תקנה כזאת או כיצד היא מסתדרת עם התפיסה הכללית כי דיבור אינו מספיק כדי לקנות.
נראה להסביר ששיטה זאת נובעת משיטתם הכללית של בעלי התוספות והרא"ש, לפיה מעשה הקניין הוא מעשה חשוב המביע את הסכמתם של הצדדים לבצע את המכירה. על כן, ניתן להסביר כי הודאה, בניגוד לדיבורים אחרים של האדם, יכולה לענות על צורך זה. ניתן להציע כי לפי זה, ר"י והרא"ש ידרשו שההודאה תעשה בדרך בה האדם לא יכול לחזור בו, לדוגמה בבית מפשט או בפני עדים.
התוספות מעלה פרשנות נוספת לספק לפיה הגמרא חוקרת בדיוק את העניין הזה. האם אדם יכול לקנות בהודאה, ומסקנתה, על פי הסיפור של איסור שאדם גוסס יכול לעשות זאת. גם לאחר מסקנת הגמרא כי אדם גוסס יכול לקנות על ידי הודאה, צריך לחקור האם דרך קניין זאת תקפה גם לגבי אדם בריא.
ראינו שלוש תפיסות מרכזיות. תפיסת הרשב"ם, לפיה הודאה קונה רק לאדם גוסס ואין זה דין מיוחד בהודאה, אלא חלק מדרך הקניין המיוחדת של אדם גוסס היכול לקנות דברים גם באמירה. לעומת זאת ראינו את התפיסות של התוספות הרא"ש והנימוקי יוסף, שלא מחלקים בין אדם גוסס לבריא. מצד אחד התוספות והרא"ש שתופסים שגם בריא וגם גוסס יכולים להקנות בהודאה, זאת על אף שאי אפשר להקנות בדרך כלל על ידי דיבור. הנימוקי יוסף מהצד השני מבין כי שניהם לא יכולים להקנות בהודאה, והם רק נאמנים.
בספר קצות החושן מציג רבי אריה הלר עמדה מעט בעייתית. בהתייחסו לסוגיה שלנו הוא טוען שהודאה היא מעשה קניין, זאת על אף שיש לנו ידיעה ברורה כי מעולם לא התבצע מעשה קניין. כך שנראה שהודאתו של האדם היא זאת שעושה את מעשה הקניין ויוצרת את הבעלות.
אולם בדיון על משמעות הודאתו של האדם הקצות מסרב לקבל את עמדתו של המהר"י לב שההודאה של האדם כי הוא חייב לאחר כסף היא מעין נתינת מתנה. שם הוא מסביר כי לאדם יש נאמנות עצמית בכל מה שקשור בחיובים עצמיים, כך שבית הדין נותן אישור לדבריו ומחייב אותו לעמוד בהם, גם אם הוא עצמו יחזור בו[4].
כדי לתרץ את הסתירה העולה בדבריו צריך לומר שלפי הקצות מה שיוצר את הקניין והעברת הבעלות הוא הנאמנות[5]. כאשר האדם מודה שהתבצע הקניין, הנאמנות שלו לומר כי הוא נתן את החפץ גורמת לכך שאם הוא יטען שוב שהחפץ שלו לא נאמין לו, ובכך הוא מנתק את הקשר בינו לבין החפץ ויוצר את הקניין. במילים אחרות, לפי הקצות הבעלות מחייבת את היכולת להוכיח בעלות. הודאתו של האדם כי הוא מכר את החפץ. משמשת ראיה כנגדו וגורמת לו לאבד את הבעלות, באופן דומה לקניין שטר.
תפיסה זאת מתבטאת בקצות בשתי דרכים. הדרך האחת היא מחשבתית. הקצות מסביר שהודאה היא קניין, וטוען שכך סובר גם הנימוקי יוסף, ומפנה לנימוקי יוסף בו אנחנו רואים כי ההודאה אינה מעשה קניין, אלא נאמנות. לפי דברינו ניתן להסביר שעצם האמירה אינה מעשה קניין, אלא נאמנות, אבל הנאמנות יוצרת את הבעלות.
הדרך השניה היא מעשית. בניגוד למעשי קניין אחרים בהם אין צורך שעדים יראו את המעשה, וכל הצורך בעדים הוא רק כאשר יש ויכוח בין הצדדים בשאלה האם התקיים מעשה כזה או לא, בהודאה העדים הם חלק ממעשה קניין, ומעשה קניין שלא נעשה בפני עדים הוא לא מעשה קניין תקף. רק כאשר ניתן להוכיח כי האדם הודה הודאתו שווה משהו, ונחשבת מעשה קניין. נתיבות המשפט חולק על הקצות בנקודה הזאת וטוען כי אין צורך בעדים.
סיכום
הגמרא מעלה בדרך אגב אפשרות כי אדם יקנה חפץ בכך שהוא יודה כי החפץ הזה שייך לאדם אחר. הראשונים מעלים שתי גישות מרכזיות ביחס להודאה. גישת התוספות והרא"ש היא שההודאה הוא מעשה קניין כשאר הקניינים. הנימוקי יוסף חולק ומסביר כי יש להאמין לאדם שמודה ולהכריח אותו לעמוד במילה שלו. ברשב"ם ישנה גישה נוספת לפיה ההודאה קונה רק לאדם גוסס, זאת כחלק מיכולתו המיוחדת להקנות דברים באמירה, כך שאת הודאתו מפרשים כהקניה. הצענו דרך אמצע לפיה הנאמנות היא זאת שגורמת לקניין. כלומר, ההודאה אינה מעשה קניין, אלא שהיא הופכת את הבעלות של האדם על החפץ לחסרת משמעות, כיוון ששוב הוא לא יכול להוכיח את בעלותו. ההשלכה של הצעה זאת מתבטאת בדרישתו של קצות החושן לכך שההודאה תתבצע בפני עדים.
[1] הקריאה שהצגנו ברשב"ם אינה מוכרחת, ויכול להיות שהוא סובר כמו הנימוקי יוסף, וכך כתב הקובץ שיעורים (בבא בתרא סימן תקלז).
[2] הר"י מיגאש (בבא בתרא קמט. ד"ה שכיב מרע שהודה מהו) נוקט בדרך הפרשנית של הר"י, על אף שהוא הולך בדרכו של הנימוקי יוסף ומדגיש פעמיים שהודאה היא לא מתנה.
[3] רבי עקיבא איגר (בבא קמא יב. ד"ה לזה אמרתי סברא) חולק על הטענה הזאת של הרא"ש וסבור כי הודאה מקנה לאדם את החפץ מדין תורה.
[4] הבדל בין השיטות ניתן להביא בשאלה האם אדם יכול לחייב את עצמו קנס. לכאורה אם הודאת האדם היא נתינת מתנה אז גם הודאה בקנס תחייב אותו לשלם כי עצם ההודאה היא המחייבת אותו. אולם אם הודאת האדם היא נאמנות, אנחנו יכולים לומר שנאמנות לא מספיקה כדי ליצור קנס ובית דין הוא זה שצריך לעשות זאת. להלכה מודה בקנס פטור, כך שהמהר"י בן לב צריך לומר שקביעת הגמרא היא שקנס לא הולך לאדם ספיציפי, אלא המקבל אותו זוכה בו רק כי הוא האדם שהכי הגיוני שיקבל את הקנס, כיוון שלקנס אין יעד בפני עצמו האדם המודה לא יכול לתת את הקנס במתנה כי אין זוכה, ובית דין הוא זה שמזכה. הבדל נוסף יהיה בשאלה האם הודאת בעל דין גוברת גם על עדים. על פי התפיסה שההודאה יוצרת מתנה, אין לנו עניין במה שקרה בפועל כך שהעדים לא רלוונטים. התפיסה ההפוכה לכאורה אמורה להגביל את נאמנותו של האדם כך שכאשר יבואו מולו עדים הוא לא יהיה נאמן. אך רוב הראשונים מסבירים שהנאמנות של האדם על עצמו לא מוגבלת למקרה זה, ואולי ניתן לומר שיש לאדם נאמנות סובייקטיבית על עצמו שרמתה מספיקה כדי להפיל עדות.
[5] וכך מעלה בדוחק בספר משפטי הקניינים סימן נא אות ו