רקע
סוגיה זאת היא הפותחת את החטיבה האחרונה של הפרק שעוסקת ביישויות משפטיות מיוחדות. העיסוק בישויות אלו יעזור לנו לאפיין את נזקי קרן ואת הפטור בו ביחס לנזקים האחרים.
מקורות
א. גמרא לז:-לח. "מתני' שור של ישראל… להאי רעהו גבי מעוד"
ב. רש"י לז: ד"ה דא"כ
ג. גמרא ו:-ז. "ת"ר מיטב שדהו ומיטב כרמו… ומיטב כרמו של מזיק"
משנה בדף ט:
רש"י ו: ד"ה שור רעהו אמר רחמנא ט: ד"ה נכסים שאין בהם מעילה
תוספות ו: ד"ה שור, גיטין מט. ד"ה שור רעהו
ראב"ד ו: ד"ה אילימא תורא
מאירי ו: ד"ה וגדולי הרבנים כתבו שאף בנזקי שן ורגל
ג. רמב"ם הלכות נזקי ממון פרק ח הלכה א
ד. [מנחת שלמה ז. ד"ה גמ' דתניא רבי שמעון בן מנסיא אומר]
הסבר הסוגיה
שור של ישראל שנגח שור של הקדש, ושל הקדש שנגח לשור של הדיוט – פטור, שנאמר: שור רעהו, ולא שור של הקדש
[משנה לז:]
המשנה אומרת ששור של הדיוט שנגח שור של הקדש פטור, וכך גם אם שור הקדש נוגח שור הדיוט. המקור שמובא לשתי ההלכות הללו הוא שמושא הנזק של נגיחה אותו התורה מביאה הוא "שור רעהו", ומכאן מדייקים חז"ל שאין חיוב על נגיחת שור הקדש. אולם נימוק זה מסביר רק את ההלכה ששור של הדיוט שנוגח שור של הקדש פטור, ולא את פטורו של הקדש שהזיק.
השאלה הזאת מתעצמת עקב שיטתו של רבי משעון בן מנסיה. רבי שמעון בן מנסיה מודה לחכמים שכאשר הקדש מזיק הוא פטור, אולם במידה ושור הקדש ניזוק הוא אומר שהתשלום הוא נזק שלם.
הגמרא חוקרת כיצד לומד רבי שמעון בן מנסיה את שיטתו. חקירה זאת מניחה כהנחת יסוד שהלימוד מהפסוק הוא הסיבה של חכמים לפטור במקרה בו שור של הקדש מזיק. יוצא שרבי שמעון בן מנסיה לא יכול לקבל את הלימוד של "רעהו" באופן מלא כי אז שור של הקדש שנגח אמור להיות חייב גם הוא. מצד שני אם הוא כן ממעט הקדש מהמילה "רעהו" אז מדוע שור של הדיוט שנגח הקדש משלם נזק שלם?
ריש לקיש מסביר שרבי שמעון בן מנסיה דורש את המילה "רעהו", אמנם הוא דורש אותה באופן אחר. לשיטתו ההלכות שנאמרו בשור תם להקל חלות רק בשור רעהו, אבל בשור הקדש אין דין שור תם וגם אם השור איננו נגח החיוב הוא נזק שלם.
בטענתו, ריש לקיש לא מתייחס לשאלה אם כך מדוע הקדש שנגח פטור. רש"י נדרש לשאלה הזאת ומסביר שחיוב נזקי שור תלוי בכך שיהיו לו בעלים. בשור תם כתוב "שור איש" וההקדש אינו איש, ובשור מועד כתוב ו"הועד בבעליו" והקדש אינו בעלים. על אף שלהקדש יש בעלות קניינית על השור, ולראיה כאשר הוא ניזוק המזיק צריך לשלם, אין חיוב על ההקדש לשמור על אותו השור.
יוצא ששור הקדש שנוגח פטור, כיוון שהוא לא שור שבעליו מחוייבים בשמירה עליו. לעומת זאת, במקרה בו השור ננגח על ידי שור הדיוט לו יש חיובי שמירה, הקדש הוא לא בכלל הפטור הרגיל וחייב עליו נזק שלם. לפי הסבר זה מסתבר לומר שחכמים חולקים על ההנחה שהקדש הוא בעלים[1] כך שאין מי לתבוע במידה והוא מזיק[2] ואין מי שיתבע.
רש"י מביא הסבר נוסף בשם מורו לפיו ההקדש נחשב בעלים, אלא שההקדש מופקע מדיני נזקים. במידה והתורה לא הייתה מחדשת דדיני נזקים יכולות להיות שתי אפשרויות לחיוב על נזקי ממון. האפשרות האחת היא שהאדם חייב רק על נזקים שהוא עושה אבל פטור על נזקי ממון. האפשרות השנייה היא שהחיוב על נזקי הממון הוא מלא ואין בו פטור[3].
רבי שמעון בן מנסיה טוען שאדם נמצא בכלל הלכות בין אדם לחברו ועל כן חייב לשלם כאשר השור שלו נוגח, במידה והוא נוגח שור של אדם אחר הוא מתחייב לשלם חצי נזק כיוון שכך התורה קבעה. לעומת זאת אם השור נוגח שור הקדש הפטור שהתורה קבעה לא חל ומשלם נזק שלם. כשההקדש מזיק הוא בכלל לא נמצא בהלכות בין אדם לחברו ולכן הוא נפטר.
חכמים חולקים על רבי שמעון בן מנסיה בעצם ההנחה שבמידה והתורה לא הייתה מחדשת חיוב נזקי ממון היה חייב נזק שלם, ולפיהם בלא חידושה של תורה היה פטור לגמרי. על כן גם אדם שחייב בדינים של בן אדם לחברו לא חייב לשלם על נזקי ממון, וייפטר כששורו נוגח שור הקדש שמופקע מנזקי ממון.
המשנה שלנו מיעטה את נזקי הקדש מהפסוק "שור רעהו", שעוסק רק בנזקי קרן, כך שניתן להסיק ממנה שעל שאר הנזקים חייב. לעומת זאת המשנה בדף ט: ממעטת גם היא נזקים שנעשים להקדש, והיא ממוקמת בפרק ראשון שעוסק בכללי הנזק כך שנראה שאדם פטור על כל נזק שמושאו הקדש ולא רק מנזקי קרן.
הדיון העיקרי בראשונים בשאלה איזה נזקים פטורים בהקדש נסוב סביב סוגיה אחרת בפרק ראשון. הברייתא מביאה שרבי עקיבא לומד קל וחומר מגביה מעידית לנזיקין, שגם גביית הקדש היא מעידית. הגמרא מבררת על איזה גביה של הקדש רבי עקיבא מדבר. היא שוללת אפשרות לפיה מדובר במצב בו שור הדיוט נגח שור הקדש, כיוון שבמקרה הזה פטור. הראשונים נדרשים לשאלה מדוע הגמרא לא מבינה שחייב על שאר הנזקים לשלם מעידית.
רש"י, ובעקבותיו גם רוב הראשונים, לומדים שפטור במקרה בו מזיק הקדש הוא לא פטור ספציפי לקרן, אלא על גם על נזקי שן, רגל, בור ואש יהיה פטור. לגישה זאת מתאימים שני ההסברים שהצענו לפטור הקדש. בין אם החפץ הניזוק הוא כחפץ שאין לו דורש ולכן פטור מלשלם, ובין אם בהקדש לא חלים דיני נזקים ולכן פטור, מובן למה לא יהיה חילוק בין הנזקים השונים ויהיה פטור[4].
אולם רש"י מביא לשון אחרת לפיה רק נזקי קרן מופקעים כאשר הם מזיקים הקדש[5]. בביאור הסברה לחלק בין קרן תמה לשאר המזיקים נראה לומר שכיוון שמעיקר הדין פטור התורה לא חידשה קנס בנזק הזה. דהיינו, ההקדש תובע רק את הממון המגיע לו, אולם הוא אינו מקבל כספי קנס שניתנו מצד זה שהמזיק נענש[6].
הרמב"ם לא מתייחס לדין הקדש חוץ מאשר בנזקי שור שנגח. אולם כפי שראינו לפיו, דיני כל דיני שור מאוחדים וכלולים בפרשת נזקי קרן[7]. על כן מסתבר שהרמב"ם נוקט דרך אמצעית. האדם פטור על נזקים ששורו עושה, וחייב על נזקי אש ובור. החלוקה בין שור לשאר המעשים נובעת מכך שהזיקה של האדם לשורו פחותה יותר מזיקתו של האדם לבורו ולאש שלו, שהם מעשים שהוא עשה, ולכן ניתן לומר שדווקא נזקי שור הם חידוש שחידשה התורה, אולם נזקי בור ואש מיוחסים יותר לאדם, וניתן לומר שגם בלא חידושה של התורה האדם היה מתחייב עליהם.
המאירי הולך בדרכו העקרונית של הרמב"ם. הוא מחלק בין נזקי ממונו לנזקי גופו. מוכח שלפיו מעיקר הדין פטור על נזקי הממון, ולכן בהקדש שאין לו דיני נזקים לא יתחייב, בניגוד לאדם המזיק, שם לא צריך שהתורה תחדש זיקה שמחייבת ולכן חייב באדם שהזיק הקדש.
לפי השיטות שאומרות שפטור הקדש חל לא רק בנזקי קרן, צריך לחקור מה תהיה שיטתו של רבי שמעון בן מנסיא? חקירה זאת מורכבת משני שלבים. בשלב האחד יש לחקור האם הוא מחיל את עצם החיוב גם באבות הנזקים האחרים, ובשלב השני צריך לברר האם כמו שבקרן רבי שמעון בן מנסיא מבטל את פטור התמות הוא מבטל גם את שאר הפטורים?
המנחת שלמה מניח כדבר פשוט שרבי שמעון בן מנסיא מחייב גם בשאר האבות, ולא חולק רק בקרן, ומסתפק בחלק השני של החקירה, האם חייב עאשר מזיק הקדש בשן ורגל ברשות הרבים. לכאורה, צד הספק לפיו רבי שמעון בן מנסיא מקבל את הפטורים בכלל האבות מובן, כמו שבקרן מצד הדין כל האחריות מוטלת על האדם והתורה חידשה שהיא מוגבל, כך אמור להיות גם בשאר המקרים. אם כן מדוע יש סברה לייחד את קרן על פני שאר הפטורים?
הפטור של קרן שונה מפטור שן ורגל ברשות הרבים. בניגוד לפטור שן ורגל שפוטר לגמרי כאשר הבהמה אוכלת או שוברת דבר מה ברשות הרבים, על נזקי קרן הבעלים צריך לשלם, רק שהוא משלם את מחצית הנזק. על כן, ניתן לחלק ולומר שבקרן ודאי המזיק הזיק והוא צריך לשלם, אלא שהתורה היא זאת שהפחיתה את האחריות שלו לחצי נזק[8]. לעומת זאת בשן ורגל שמזיקות ברשות הרבים, התורה אומרת שפטור לגמרי, וניתן להבין מזה שהתורה אומרת שבמקרה הזה המזיק לא מזיק כיוון שהאחריות מוטלת על הניזק[9].
נמצא אפוא שבקרן המנגנון של הפטור הוא הגבלת אחריותו של המזיק למחצית מהנזק, ובמקרה הזה ודאי שיש חידוש של התורה, כך שבנזקי הקדש שם חוזרים לדין העקרוני, רבי שמעון בן מנסיא יחייב נזק שלם. זאת למרות שאין מכאן ראיה לשיטתו בשאר הפטורים של האבות השונים[10].
סיכום
חכמים נחלקו עם רבי שמעון בן מנסיא לגבי שור של הדיוט שנגח שור הקדש. חכמים פוטרים במקרה הזה, בעוד רבי שמעון בן מנסיא מחייב נזק שלם. מחלוקתם נסובה סביב דרשת גזרת הכתוב "רעהו" ולא הקדש. על אף מחלוקתם הזאת, כולם מסכימים שבמקרה בו שור הקדש נוגח שור הדיוט השור של ההדיוט פטור.
רש"י מביא שתי אפשרויות לגבי היקף הפטור על פי חכמים. האפשרות האחת היא שחכמים פוטרים בכל מקרה בו הדיוט מזיק הקדש. ואפשרות שניה מגבילה את הפטור דווקא לנזקי קרן. מהרמב"ם עולה אפשרות ביניים לפיה החלוקה היא בין נזקי שור לבין נזקי אש ובור, אולם חלוקה זאת אינה מפורשת. המאירי מכניס גם את שאלת פטורו של אדם המזיק, כשלטענתו במקרה הזה גם חכמים מודים שחייב.
שיטת רבי שמעון בן מנסיא שמחייבת את מי שמזיק הקדש לשלם נזק שלם מוסברת על פי רש"י בשני אופנים. האופן הראשון הוא שההקדש אינו מחויב בשמירת שורו, ועל כן פטור במידה והוא מזיק. לעומת זאת כאשר הוא ניזוק חוזרים לדין העקרוני לפיו שור תם לא משלם רק את מחצית הנזק אלא נזק שלם. האופן השני מבוסס על עיקרון דומה, ולפיו הקדש לא נכלל בהלכות בין אדם לחברו כך שאותו הפסוק שפוטר את ההקדש מלשלם על נזקים שהוא עושה גורם לכך שמי שמזיק אותו לשלם נזק שלם. לפי זה חכמים יכולים לחלוק ולומר שההקדש בכלל לא מוגדר בעלים, או לחלופין שהדין העקרוני בשור תם הוא שפטרו ולא שמשלם נזק שלם. המנחת שלמה מסתפק בשאלה האם רבי שמעון בן מנסיא מטיל את כל האחריות במזיק הקדש רק בנגיחה או גם בנזקי שן ורגל, כך שיהיה חייב גם ברשות הרבים. ספק זה מבוסס את האופי הייחודי של הפטור בקרן, שם התורה מגבילה את אחריותו של המזיק ומחייבת אותו לשלם ורק מפחיתה את גובה התשלום, בניגוד לפטורים אחרים בהם ניתן לומר שהתורה מגדירה את המזיק כמי שאינו מזיק.
[1] לפי ההסבר שלהקדש אין קניין דין מעילה הוא רק גזרה כדי למנוע זלזול בהקדש, בניגוד לדיני נזקים שם אין סברה לגזור כיוון שלאדם יש סיבה לגזול ולהנות, אין לו סיבה להזיק סתם.
[2] קצת קשה כיוון שלפי הסבר זה המיעוט של הקדש שהזיק אמור להיות מהמילה איש.
[3] ועיין לקמן סוגיה פו: החידוש בפרשיית הנזקים.
[4] רש"י (ט: ד"ה נכסים שאין בהם מעילה) מביא שהלימוד הוא מצד "רעהו" ולא הקדש, כך שנראה מדבריו שההפטרו נובע ממעמד מיוחד של ההקדש בדיני נזקים, כיוון שאם לא כך לכאורה לא היה ניתן ללמוד לשאר המזיקים. התוספות לעומתו, מביא שלושה לימודים שונים, אחד לקרן, אחד לבור ואחד לאדם. נראה שהוא לא מאפיין את ההקדש, אלא את המזיק, ומגביל את החיוב מצד המזיק עצמו לנכסי הדיוט ולא לנזקי הקדש. אולם הרמב"ן (גיטין מט. ד"ה אילימא) מביא לימוד נוסף לשן ורגל לפיו הנזק הוא רק לשדה אחר, והקדש הוא לא אחר, כך שנשמע שהלימודים באים לאפיין את ההקדש ולא את המזיקים. וצ"ע מדוע צריך לימוד בכל אב כדי לאפיין את ההקדש.
[5] ועיין מהר"ם מלובלין (ו: ד"ה רש"י ד"ה שור רעהו אמר רחמנא) שחולק ואומר שגם לפי הלשון השניה בדברי רש"י פטור במידה ומזיק בכל סוגי הנזקים. וביש"ש (פרק א סימן י) חולק ומסביר שלפי הלשון השני ברש"י חייב, וכמו שפירשנו. אולם גם אם רש"י לא טוען כך האפשרות הזאת עולה בפירוש בתוספות בגיטין והראב"ד מאמץ אותה.
[6] סברה זאת מעט קשה בראב"ד, כיוון שראינו בשיטתו (סוגיה י: מחלוקת רבי ישמעאל ורבי עקיבא) שהקנס של חצי נזק הוא קנס מיוחד כיוון שהוא חלק מהנזק ומטרתו היא פיצוי הניזק.
[7] כך מוכח מההלכה הפותחת להלכות נזקי ממון. כל נזקי שור נלמדים מאותו הפסוק ולכן מסתבר לומר שגם דין הקדש נכלל בגדר זה.
[8] לכאורה, ניסוח זה יותר הולם את שיטת רב פפא שחצי נזק הוא תשלום ממוני. אולם, גם שיטת רב הונא שמעיקר הדין פטור על נזקי קרן תמה יכולה לכלכל את ההסבר הזה ולומר שסוף כל סוף הקנס הוא נגזרת של מעשה הנזק, ובעצם הקנס יש הודאה בכך שבעל השור נחשב מזיק.
[9] פטור דומה ניתן לראות בשור שנגח ברשות המזיק, שם המזיק יכול לטעון כלפי הניזק מה השור שלך עשה ברשותי. כלומר, האחריות על הניזק והוא זה שגרם לנזק. במקרה הזה ודאי שרבי שמעון בן מנסיא לא יחלוק כיוון שהוא נלמד מסברה פשוטה ואפילו לא צריך פסוק בשבילו (כמו שעולה בדף כא:). כל הספק בשיטתו הוא רק במקרה בו התורה חידשה שהאחריות על הניזק ולא על המזיק, ובכך ביטלה שם נזק מהפעולה.
[10] לפי הגישה הזאת הספק יכול להיות על עצם מנגנון הפטור אם הוא מבוסס על הגבלת האחריות או על ביטול שם מזיק, וגם אם נאמר שהמנגנון הוא ביטול שם מזיק, עדיין יש להסתפק מה שיטת רבי שמעון בן מנסיא בפטורים מהסוג הזה.