רקע
לאחר שעסקנו בכללי הפטור של שן ורגל ברשות הרבים, בסוגיה זאת נדון בפטור המקביל של קרן "כל המשנה ובא אחר ושינה בו".
מקורות
א. בבא קמא כ. "אכל כסות… בהמה לאו אורחה"
בבא קמא כד: "אמר רבא אם תימצי… לית לך רשותא"
ב. בבא קמא לב. "אמר ריש לקיש… לית לך רשותא"
תוספות בבא קמא לב. ד"ה והא
רי"ף בבא קמא ח. "במה דברים אמורים… ברשות הרבים ומתפח",
רי"ף בבא קמא יא. "ואסקא רבא… לית לך רשותא"
רא"ש בבא קמא פרק ב סימן יד "א"ל אנא… אי הוה משנה פטורה"
נימוקי יוסף בבא קמא יא. ד"ה לבעוטי בי
ג. רמב"ם הלכות נזקי ממון פרק ב הלכות יט-כ פרק ג הלכה ג
ד. שיטה מקובצת בבא קמא כ. ד"ה כל המשנה
הסבר הסוגיה
כל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור
[בבא קמא כ.]
הגמרא שואלת האם גם על אכילת כסות וכלים פטורים ברשות הרבים. לכאורה, שאלת הגמרא היא האם גם על אכילת דבר שהבהמה איננה אוכלת חל פטור רשות הרבים. הגמרא מניחה שמצד פטור שן ודאי שהבהמה תהיה חייבת, בין אם כיוון שאכילת כסות וכלים היא לא שן, ובין אם היא לא נעשית בדרך הליכה. כל דיון הגמרא הוא סביב הכלל שמעלה רב "כל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור". רב משתמש בכלל הזה כדי לפטור גם את מי שבהמתו אוכלת כסות וכלים ברשות הרבים, בעוד שמואל חולק עליו ומחייב. את שיטת שמואל אפשר להבין בשתי דרכים. שמואל יכול לחלוק על הכלל שמביא רב, או לחלופין הוא יכול להודות לכלל ולסבור שהכלל לא תקף במקרה של אכילת כסות וכלים ברשות הרבים.
ריש לקיש סובר כרב שפטור על אכילת כסות וכלים ברשות הרבים, כיוון שכל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור. הוא מביא מקרה נוסף בו הכלל הזה חל והוא כאשר יש פרה רבוצה ברשות הרבים, ובאה פרה אחרת ובועטת בה, בעלי הבועטת פטור.
רבי יוחנן מודה לשמואל שחייב על אכילת כסות וכלים ברשות הרבים. הגמרא שואלת האם מכך שרבי יוחנן חולק על ריש לקיש לעניין כסות וכלים מכריח שהוא חולק עליו גם במקרה של שתי פרות רבוצות, ועונה שאין הכרח, כיוון שיכול להיות שהוא מודה לכלל שכל המשנה, אלא שהוא לא מכניס תחתיו את המקרה של כסות וכלים, כיוון שמבחינתו אין שם שינוי, כי הנחת כסות וכלים ברשות הרבים היא דבר נורמלי.
בהמשך הפרק, בסוף דיון בשאלה האם בעלים של כלב משוסה חייב על הנזקים שהכלב עושה בשיסויו, רבא אומר שגם אם נאמר שבעל הכלב חייב, אם נפגע השיסוי היה המשסה הוא פטור. הפטור נובע מכך שהמשסה שינה ושיסה את הכלב ולכן העובדה ששינו בו גורמת לכך שיהיה פטור. רב פפא אומר לרבא שריש לקיש אומר כמותו כי הוא פוטר בהמה מהלכת שבועטת ברבוצה. רבא דוחה את רב פפא ואומר שהוא היה מחייב במקרה של ריש לקיש, כיוון שעל אף שמותר לבהמה לעלות על חברתה אין לה רשות לבעוט בה.
הגמרא בפרק שלישי דנה בדינו של ריש לקיש ומביאה לו ראיה ממשנה. המשנה אומרת שאם אדם עם חבית ואדם עם קורה הלכו, כשבעל החבית הולך בראש, ובעל החבית נעמד כך שבעל הקורה התנגש בו, בעל הקורה פטור. הגמרא מדמה את בעל החבית לפרה הרבוצה, ואת בעל הקורה לפרה המהלכת, ורואים שהדין הוא שפטור כמו שאמר ריש לקיש. הגמרא דוחה את הראיה כיוון שלבעל הקורה יש רשות ללכת ברשות הרבים, לעומת הבהמה המהלכת, לה אין רשות לבעוט בבהמה הרבוצה.
התוספות שואל מה הראיה שמביאים מהמשנה לפטור במצב בו המהלכת בוטעת ברבוצה, הרי ברור שבעל הקורה פטור כי הוא שבר בדרך הילוכו, ואם היה עושה אקט מודע, כדוגמת בעיטה, הוא היה חייב. לכן, התוספות מסבירים שהגמרא הניחה שכמו שעמידת בעל החבית גרמה לבעל הקורה לשמור אותה, כך רביצת הפרה גרמה למהלכת לבעוט בה.
הוא מוסיף ומבאר: "פרה רבוצה גרמה לה למהלכת שתבעוט בה ואין לבעל הפרה ליזהר שמא תמצא פרה רבוצה ברשות הרבים ותבעוט בה פרתו". כלומר, התוספות מסביר שהפטור לפי ריש לקיש נובע מכך שבעלי הבהמה המהלכת צריך לשמור אותה רק מפני דברים רגילים, אבל הוא אינו צריך לשמור אותה מפני שינויים. לפיו, הגמרא דוחה ואומרת שהרבוצה אינה גורמת למהלכת לבעוט בה, ולכן אין לה רשות לבעוט בה.
נבדוק לפי העיקרון אותו מסביר התוספות את שני המקרים האחרים. לגבי הנחת כסות וכלים ברשות הרבים, ניתן לומר שהאדם לא מחויב לשמור את פרתו מפני כסות וכלים ברשות הרבים, בהנחה ואין דרך להניח שם כסות וכלים, כיוון שהוא לא אמור לצפות שאנשים יניחו שם את דבריהם.
אלא שלגבי דינו של רבא אי אפשר ליישם את העיקרון של התוספות[1]. אם האדם לא היה מחויב לשמור מאדם אחר שישנה ויישסה את כלבו, מדוע הוא חייב אם הכלב שוסה באחרים? לכן, צריך להסביר את דינו של רבא אחרת. רבא סובר שהמשסה כלב חברו בעצמו פטור, כי הוא זה שגרם לעצמו את הנזק. המשסה לא יכול לשאול את המזיק אותו מי נתן לו רשות לנשוך אותו, כי הרי הוא זה שגרם לכלב לנשוך. בניגוד לריש לקיש ששם את הדגש על חפותו של המזיק, רבא תולה את הדברים באשמתו של הניזק.
לפי סברתו של רבא אפשר גם להסביר את המקרים של ריש לקיש ושל רב. ריש לקיש אומר שכשפרה רואה מכשול היא תעבור מעליו או תבעט בו כדי לפנותו, ולכן במקרה בו פרה רבוצה, רביצתה והפיכתה למכשול היא זאת שגרמה לכך שתוזק. רבא יחלוק עליו ויאמר שהפיתרון הוא שהבהמה המהלכת תלך על הרבוצה או מסביבה, ואין לה רשות לבעוט בה.
את המקרה של כסות וכלים רב יוכל לתלות בכך שהניזק הוא זה שגרם לנזק, כיוון שהניח את כליו במקום הילוך הבהמות. לפי העמדת הגמרא שרבי יוחנן חולק על רב, הסיבה למחלוקת ביניהם היא מציאותית, כיוון שבני אדם רגילים לשים את הכסות והכלים ברשות הרבים הם ודאי לא אשמים בנזק שנגרם להם.
הרי"ף פוסק את רבא, שהמשסה כלבו של חברו בעצמו פטור. הוא פוסק כמותו גם במחלוקתו מול ריש לקיש, שכאשר הבהמה המהלכת בועטת ברבוצה היא חייבת, כיוון שאין לה רשות לבעוט בה. והוא פוסק כמו רבי יוחנן שחייבים על אכילת כסות וכלים כיוון שהאנשים שמים אותם ברשות הרבים.
הרא"ש מקשה על הרי"ף מדוע הוא נזקק לטעם שאנשים רגילים לשים כסות וכלים ברשות הרבים, הרי גם בלא הדחייה הזאת הכלל של כל המשנה לא יחול כי כמו שאין לבהמה רשות לבעוט בחברתה אין לה רשות לשבור בשיניה כלים או לקרוע כסות. הנחת קושייתו של הרא"ש היא שכאשר רבא דוחה את ריש לקיש הוא דוחה גם את רב.
אפשר להסביר שהרא"ש מבין כמו התוספות שיסוד הפטור לפי ריש לקיש מניח במקרים של שתי פרות וכסות וכלים ברשות הרבים הוא שהמזיק לא צריך לשמור את עצמו משינויים, רבא פוטר מכך שהניזק פשע וגרם לעצמו להינזק. לכן לא צריך את תירוץ הגמרא כיצד ניתן גם לסבור את הכלל וגם שחייבים על אכילת כסות וכלים.
הנימוקי יוסף מקשה גם הוא את אותה הקושיה כמו הרא"ש, אלא שהוא אומר בפירוש שמחלוקת רבא וריש לקיש היא בהגדרת כל המשנה. לפיו הם לא חולקים ביסוד הפטור, אלא בגדרו. רבא סובר שפטור רק במצב בו השינוי השני נגרם מחמת השינוי הראשון, בעוד לפי ריש לקיש לא צריך להיות בין השינויים שום קשר.
כדי לפתור את הבעיה בדברי הרי"ף, הרא"ש מחלק בין כלים שנדרסים ברגלי ההולכים והשבים, לבין בעלי חיים. הפילפולא חריפתא מסביר את החילוק של הרא"ש ואומר שכיוון שדרך הכלים להישבר על ידי בעיטה, ניתן לומר שגם אם ינשך את הכלים יהיה פטור. דברי הפלפולא חריפתא צריכים בירור. כלים עשויים להידרס בהליכת הבהמה, אבל אם הבהמה תבעט בכלי ודאי שיהיה חייב. וגם אם נקבל את סברת הרא"ש שהכלי עשוי להידרס בבעיטה פטור כיוון שכך הדרך, אין צורך בפטור מצד הדין של כל המשנה, אלא יהיה פטור מצד רגל ברשות הרבים.
לכן צריך להסביר את דברי הרא"ש לפי פשוטם. הפטור בכל המשנה תלוי בשאלה האם הניזק גרם לעצמו לנזק. מחלוקת ריש לקיש ורבא היא רק לגבי השאלה האם רביצת הבהמה נחשבת גורם לנזק או לא. אם מבינים כך אין באמירתו המציאותית של רבא שרביצה אינה גורמת לנזק ולכן אין רשות לבעוט בבהמה, התייחסות לדברי רב שהנחת כלי ברשות הרבים נחשבת הזקתו. כלומר החילוק בין כלים לבהמה הוא שבהנחת כלים ברשות הרבים הניזק גורם לכך שיוזקו, בעוד הבהמה ברביצתה לא מזיקה את עצמה.
אבן האזל[2] מתרץ את דברי הרי"ף בדרך שונה ומחלק בין מצב בו הבעלים של הבהמה הוא זה ששם את הכלים במקום בו הם עלולים להידרס, אז הניזק הוא שמזיק את עצמו. במצב בו לא הבעלים של הבהמה הוא ששינה אלא גורם אחר גרם לשינוי לא ניתן לומר שהניזק הוא שהזיק את עצמו ולכן הכלל לא יחול ויהיה חייב[3].
אם מבינים כמו הרי"ף כפי שהסברנו אותו על ידי הרא"ש, שפטור כל המשנה נובע מכך שהניזק גרם את הנזק לעצמו, מתעוררת קושיה עצומה. הכלל "כל המשנה ובא אחר ושינה בו" בנוי משני חלקים, החלק הראשון הוא השינוי שעושה הניזק, והחלק השני הוא השינוי שעושה המזיק. אם הפטור נובע מכך שהניזק הוא הגורם לנזק, מדוע צריך גם שהמזיק ישנה, הרי עדיין הניזק הוא הגורם לנזק?
אפשר להסביר את הרי"ף, ולומר שהכלל תקף עקרונית גם כאשר לא נעשה שינוי, כיוון שהניזק הזיק את עצמו. ההתנסחות ובא אחר ושינה בו, איננה מוכרחת, אלא בכל מקרה יהיה פטור, גם אם לא שינה. יותר מזה, אם כאשר המזיק שינה הוא פטור אז קל וחומר שכאשר הוא הזיק כדרכו שיהיה פטור.
לפי זה, ניתן להבין את כל הסוגיה אחרת. מחלוקת רב ושמואל היא ביסוד פטור שן ורגל ברשות הרבים, רב סובר שיסוד הפטור הוא זה שהניזק הזיק את עצמו, ולכן כמו שיש פטור על אכילת פירות יש פטור על אכילת כסות וכלים[4]. שמואל ורבי יוחנן חולקים כיוון שלטענתם אנשים מניחים פירות, ירקות, כסות וכלים ברשות הרבים ולכן לא ניתן להגדיר את מי שעושה זאת כגורם הנזק.
תלמידו של הרי"ף, רבינו אפרים, ודאי לא הבין כך. רבנו אפרים שואל אם יש את הכלל של כל המשנה, למה יש צורך בפסוק "וביער בשדה אחר" כדי לפטור שן ורגל ברשות הרבים, הרי מי ששם את פירותיו ברשות הרבים שינה, ולכן הוא הביא על עצמו את הנזק וממילא מי שאוכל את הפירות אמור להיות פטור? לפיו כל המשנה ודאי לא יכול להסביר את פטור שן ורגל ברשות הרבים אלא הוא מקביל אליו. הוא מתרץ שהכלל כל המשנה לא מתייחס לשן ורגל כיוון שהם מועדים מתחילתם ולכן לא נכנסים תחת הכלל.
ניתן לומר שרבינו אפרים סובר כמו התוספות, ומסביר את הפטור מצד חוסר החיוב של המזיק לשמור מפני דברים משונים. אז ניתן לומר שהתורה מחייבת לשמור את האדם מפני דברים צפויים, כשיש שינוי מצד הדין אמור להיות פטור אלא שהתורה קונסת את המזיק ומחייבת אותו לשלם חצי נזק. כששני הצדדים משנים התורה אפילו לא מחילה את הקנס ופטור.
רבי דוד פוברסקי[5] אומר שבאמת גם בלא הפסוק "וביער בשדה אחר" היה פטור ברשות הרבים. חידושה של התורה בפסוק הוא שלמרות ששן ורגל הן לא פעולות נזק בכלל כי הן נעשות בדרכה של הבהמה, חייבים עליהם ברשות הניזק. כיוון שבחדירה לרשות הניזק, החיוב הוא מצד הפלישה, ולכן המזיק אחראי על כל הנזק שנגרם בעקבותיה.
סיכום
רב ושמואל נחלקו בשאלת החיוב על אכילת כסות וכלים ברשות הרבים. מחלוקתם סובבת סביב הכלל "כל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור". ריש לקיש מביא מקרה נוסף בו הכלל חל והוא מקרה בו בהמה המהלכת ברשות הרבים בועטת בבהמה אחרת הרבוצה שם. רבי יוחנן חולק על רב לעניין הנחת כסות וכלים, אלא שהגמרא מעלה אפשרות שהוא לא חולק על הכלל של כל המשנה, כיוון שכסות וכלים הוא דבר שבני אדם עשויים להניח ברשות הרבים.
רבא מביא מקרה שלישי בו הפטור חל והוא כאשר אדם משסה את כלבו של חברו בעצמו. בנוסף, הוא דוחה את ריש לקיש כיוון שלבהמה המהלכת אין רשות לבעוט ברבוצה. הרי"ף פוסק את רבא וכן שחייבים על אכילת כסות וכלים ברשות הרבים אלא שהוא מנמק זאת בכך שאדם עשוי להניח את כליו ברשות הרבים. הרא"ש מקשה עליו, שכן גם בלא הנימוק הזה היה חייב כיוון שהמקרה זהה למקרה של ריש לקיש. הוא מתרץ ומחלק בין כסות וכלים, שאם לא היו מניחים אותם ברשות הרבים הניזק הוא זה שהזיק את עצמו, בניגוד לפרה רבוצה, שם הפרה הרבוצה לא הגרומת לנזק אלא הבועטת.
הנימוקי יוסף מסביר את המחלוקת בין ריש לקיש לרבא בשאלה האם הפטור חל גם במצב בו השינוי השני אינו נובע מהשינוי הראשון. היה ניתן להסביר באופן שונה ולומר שהם חלוקים ביסוד הפטור, כשריש לקיש סובר שהפטור נובע מחוסר חיוב שמירה מפני שינויים, ורבא מבין הפטור הוא מצד זה שהניזק הוא הגורם לנזק.
רבנו אפרים מעלה את היחס בין הפטור של כל המשנה לבין פטור שן ורגל ברשות הרבים. ניתן להסביר ששני הפטורים נובעים מאותו היסוד, שהניזק הוא זה שהביא על עצמו את הנזק.
[1] המנחת שלמה (מקור) תולה את הכלל של כל המשנה בחיוב שמירה מפני נזקים משונים. אלא שבמשסה הוא תמה על רבא כיוון שגם בלא הכלל היה אמור להיות פטור
[2] פרק ג הלכה ג.
[3] הוא עצמו מסביר זאת דרך הסברה של התוספות שהמזיק לא אמור לשמור מפני שינוי.
[4] כדי להבין כך צריך לומר שהפטור הוא לא רק על שן ורגל אלא גם על קרן. דבר זה קשה, כי אם פטור רשות הרבים לא מוגבל לאבות מסוימים, רבא בדף ג: שאומר שצרורות הם תולדה של רגל כדי לפטור ברשות הרבים אינם מסתדרים, שהרי גם אם צרורות היו תולדה של שן או קרן הם היו פטורים ברשות הרבים כיוון שהניזק הזיק את עצמו. לכן צריך להסביר שם שרב סובר כמו רב פפא שצרורות הם תולדה של רגל לעניין תשלום מעלייה. אלא שהדברים צריכים עיון.
[5] שיעורי רבי דוד ב: אות קיח.