רקע
לאחר שעסקנו בדרכי הקניין של מטלטלים, יש לבחון את השאלה האם ניתן להשתמש בפעולת קניין אחת על מנת לקנות כמה חפצים. בחינת שאלה זאת תתמקד בעיקר ביכולת לקנות קבוצה מאוגדת של דברים בעזרת מעשה קניין אחד.
מקורות
א. בבא בתרא פו: "המוכר פירות לחבירו… דמשתמיט"
ב. רשב"ם בבא בתרא פו: ד"ה שאני פשתן דמשתמיט, פד: ד"ה אבל הלוקח פשתן
רבנו חננאל בבא בתרא פו: ד"ה ופרקינן פשתן
ריטב"א בבא בתרא פו: ד"ה אלא הכי
רמב"ם הלכות מכירה פרק ג הלכה ב
ג. [בבא קמא נא:-נב. "א"ר אלעזר" עד המשנה]
כנסת הגדולה הגהות בית יוסף חושן משפט סימן קצז אות י
הסבר הסוגיה
המוכר פירות לחבירו, משך ולא מדד – קני; והא פירות דבני הגבהה נינהו, וקתני דקני במשיכה! הכא במאי עסקינן – בשליפי רברבי. אי הכי, אימא סיפא: הלוקח פשתן מחבירו – לא קנה עד שיטלטלנו ממקום זה למקום אחר; אטו פשתן בשליפי רברבי מי לא עבדי? שאני פשתן, דמשתמיט.
[בבא בתרא פו:]
הגמרא במסכת בבא בתרא עוסקת בשאלה האם ניתן לקנות במשיכה דבר שניתן להגביהו. במהלך הדיון התלמודי הגמרא מביאה ראיה מפירות שמהמשנה עולה כי הם ניקנים במשיכה, זאת למרות שמבחינת משקלם לא אמורה להיות בעיה להגביה אותם. על מנת לדחות את הראיה הזאת, הגמרא מעמידה את המשנה במשא כבד אותו לא ניתן להגביה ולכן כדי לקנות את המשא צריך למשוך את כל המשא יחד. נמצא כי ניתן לקנות את כל צבור הפירות ביחד, ואין צורך לבצע פעולת קניין לכל פרי ופרי בנפרד.
אולם הגמרא לא מקבלת העמדה זאת בקלות, ומקשה עליה מהמשך המשנה. מהמשך המשנה עולה כי פשתן צריך להגביה, ולפי העמדת המשנה במסעות כבדים שלא ניתן להגביהם לא מובן מדוע יש הבדל בין פירות לפשתן? תשובת הגמרא איננה ברורה כל כך. הגמרא עונה על השאלה בעזרת האמירה כי לפשתן יש תכונה מיוחדת. הפרשנים נחלקו בהבנת התירוץ.
הרשב"ם כותב כי התכונה המיוחדת של הפשתן היא החלקות. העובדה שהפשתן מחליק גורמת לכך שאנשים לא שמים אותו מלכתחילה בחבילות גדולות, כך שמציאותית תמיד ניתן להגביה אותו. מדברי הרשב"ם עולה כי לפשתן אין גדר הלכתי מיוחד, וגם אם יהיו בני אדם שיעשו אותו בחבילות גדולות דינו לא יהיה שונה מהדין של שאר הפירות, אלא שמציאות זאת אינה שכיחה עקב תכונות הפשתן.
פרשנותו של הרשב"ם את תשובת הגמרא היא שהעמדת המשנה בכלים גדולים מוסבת רק על תחילת המשנה העוסקת בפירות, אבל דין פשתן הנזכר במשנה אינו מדבר באותו מצב. ההבדל בין פירות לפשתן הוא ההבדל בין משא גדול למשא קטן.
נראה שהסברה מאחורי דברי הרשב"ם פשוטה. ברגע שדבר מסודר כמארז גדול הוא נחשב כאחד, כך שפעולת קניין אחת אמורה להואיל ואין צורך להתחיל לפרק אותו ולבצע כמה לעולות קניין.
רבנו חננאל מייחד את הפשתן באמירה שחיבור הפשתן לא טוב, כך שאם ישמכו ערמה גדולה של פשתן סביר להניח שהפשתן יתנתק. ניסוחו של רבנו חננאל מעיד על כך שהמציאות המיוחדת של פשתן גורמת לכך שאין דרכם של אנשים למשוך אותו, ולכן משיכה לא תיקנה אותו. היתרון בפירושו של רבנו חננאל הוא שהחילוק במשנה הוא באמת בין פירות לפשתן.
במבט ראשוני נראה שהריטב"א הולך בכיוון של רבנו חננאל. הוא כותב כי פשתן לא נקנה במשיכה כי אין דרך למשוך אותו. אולם הוא מוסיך שהעובדה כי הפשתן נשמט ידועה לגמרא כבר בשלב הראשון. הקושיה רק מניחה כי משקלו של הפשתן בערימה הגדולה גובר על העבודה שהוא נשמט כך שאולי בחבילה גדולה הדרך למשוך אותו ולא להגביה.
נראה שבנקודה זאת נעוץ ההבדל הין רבנו חננאל לריטב"א. בעוד רבנו חננאל מבין שתכונותיו של הפשתן מוציאות אותו באופן קטיגורי מרשימת הדברים שדרכם במשיכה לפי הריטב"א צריך לבדוק כל מציאות בפני עצמה, כך שלא דומה דרכו של פשתן בחבילה קטנה לפשתן בחבילה גדולה.
מסתבר לומר שהבדל זה מבטא שוני מהותי בין הפרשנויות השונות למהלך הגמרא. פרשנותו של הריטב"א בוחנת כל תת מקרה לגופו כך שנראה שלפיו העניין הוא לא דרך האנשים עצמה, אלא דרך האנשים היא רק סימן לפעולה המביעה שליטה. לכן, עבור כל גודל של פשתן צריך לחשוב איך בעלי הפשתן היה מתנהג. רבנו חננאל לעומת זאת לא מתייחס לשליטה המובעת בכל מקרה ומקרה, כיוון שלפיו הצורך הוא לא להגדיר משהו מציאותי אלא לקטלג את הפשתן משפטית לאחת הקבוצות הקיימות.
הרשב"ם מצטט גם הוא את דבריו של רבנו חננאל. אך כאשר הוא מסביר אותם הוא משמיט את הנימוק לגבי דרך הקניין, ומסיט את דבריו של רבנו חננאל להיות גם הם נסובים סביב השליטה שיש למושך בפשתן. הפשתן מתנתק תוך כדי המשיכה כך שהמושך את הפשתן לא שולט בו ולכן פשתן לא יכול להיקנות במשיכה.
לא נראה שהרשב"ם חולק מהותית על השיטה אותה הוא מסיק מרבנו חננאל, אלא רק מציע פרשנות שונה ממנו למהלך הגמרא. אשר על כן, גם כשהרשב"ם מדבר על כך שניתן להתייחס למקבץ של דברים כאחד, הוא אומר זאת לא כי זאת ההתייחסות המשפטית אלא כי כשהקונה שולט במקבץ הוא שולט בכל מה שבתוכו כך שהוא קונה הכל.
הבעיה הגדולה באיך שפירשנו את רבנו חננאל היא שלא מובן מדוע בפירות העובדה שיש הרבה פירות משנה את ההגדרה הקטגורית שלהם מדבר הנקנה בהגבהה לדבר הנקנה במשיכה. פיתרון לבעיה זאת אפשר למצוא בדברי הרמב"ם.
הרמב"ם פוסק שאגודת דברים לא מצטרפת לעניין מעשה הקניין וצריך לעשות מעשה קניין בכל אחד מהפריטים באופן נפרד. אמנם הוא מסייג את דבריו ואומר שכאשר יש טורח גדול לפתוח את החבילה ולעשות פעולת קניין באופן פרטני לכל תכולתה הקלו שיהיה אפשר למשוך, אבל עדיין מעיקר הדין לא ניתן לקנות כמה חפצים בפעולה אחת.
לשונו של הרמב"ם מעידה על כך שתפיסתו דומה לזאת של רבנו חננאל. יש צורך להגדיר משפטית את דרך הקניין של כל חפץ, האם הוא נקנה בהגבהה או במשיכה. הקביעה המשפטית היא שבמקרה בו האדם יכול להתיר את האגד הגדרת האגד הולכת לפי ההגדרות של כל פרט, ורק במקרה של טורח חכמים בחרו להגדיר את הדברים אחרת[1].
כנסת הגדולה מביא פסיקה מנוגדת לגמרי לזאת של הרמב"ם. הוא מתייחס לגמרא במסכת בבא קמא העוסקת באפשרות לקנות עדר בהמות בעזרת דבר שנקרא משכוכית. הגמרא לא מוכנה לקבל את העובדה שהעברת המשכוכית תקנה את העדר, ואת העדר האדם צריך לקנות בדרכי הקניין המקובלות, והמימרה ממנה עולה כי קניין המשכוכית מספיק, אין הכוונה שהוא פטור את הקונה מביצוע מעשה קניין, אלא שהוא כאילו המוכר אומר לקונה לך ותעשה מעשה קניין. מהלך זה הוא שלישי ומגיע לאחר שנעשה מהלך דומה לגבי האפשרות לקנות בית בעזרת מפתח, ובור בעזרת הדלי.
בפירוש המילה משכוכית הגמרא מביאה שתי אפשרויות. האפשרות האחת היא שמשכוכית היא משרוקית, הדבר באמצעותו בעל העדר קורא לעדר. אפשרות שניה שהמשכוכית היא הבהמה המובילה את העדר.
כנסת הגדולה הולך בניגוד לפשט הגמרא וטוען כי בכל שלושת המקרים ניתן לקנות ממש את הדבר הגדול בעזרת הדבר השולט בו. מדבריו עולות שתי טענות שהרמב"ם לא מקבל אותם. הטענה העקרונית כי כדי לקנות דבר מה צריך לשלוט בו, ולכן העברת חפץ שולט מספיקה. בנוסף, גם בפסיקה עצמה הוא טוען שלא כמו הרמב"ם ואומר בניגוד לקביעה המשפטית של הרמב"ם כי לא מתייחסים לאגד כדבר אחד, שמתייחסים לעדר כדבר אחד.
סיכום
המשנה מחלקת בין פירות שנקנים במשיכה לפשתן שנקנה בהגבהה. לאחר שהגמרא טוענת כי הפירות נקנים במשיכה כי מדובר על הרבה פירות כך שלא ניתן להגביהם, היא מנסה להבין מדוע הפשתן לא נקנה גם הוא במשיכה ויש להגביהו, למרות שלכאורה גם הוא אמור להיות כבד מידי להגבהה.
הרשב"ם טוען כי התשובה שהגמרא מציעה לשאלה זאת היא שעקב תכונות הפשתן לא עושים ממנו חבילות גדולות. רבנו חננאל מפרש כי תכונותיו של הפשתן גורמות לכך שאין דרך למשוך אותו כך שהוא נכנס תחת הקטיגוריה של דבר הנקנה בהגבהה. הריטב"א טוען כי כבר מהשלב הראשון הגמרא ידעה שהדרך להעביר פשתן היא להגביהו, ובתירוץ הגמרא היא מבררת שזאת הדרך גם בפשתן כבד. העובדה שהריטב"א צריך לחפש את הדרך עבור כל תת מקרה מעידה כי הדרך היא רק סימן לכך שזאת ההתנהגות המביעה שליטה.
בפועל, מהרשב"ם עולה כי בכל מקרה מתייחסים לקבוצת דברים כדבר אחד ויש צורך רק בפעולה אחת. כנסת הגדולה מרחיב את הגדר, ואומר שהם לא צריכים להיות מחוברים אלא מספיק שהם יתפקדו כיחידה אחת. הרמב"ם מציג את הקיצוניות השנייה ואומר שבאופן עקרוני יש לבצע פעולת קניין בכל אחד מהחפצים, אבל אם דבר זה כרוך בטורח גדול ניתן להקל ולהסתפק בפעולה אחת סימלית לכל.
[1] לצורך כך הרמב"ם צריך להפוך את ההלכה ממה שנראה מהדיון התלמודי. בעוד מדברי הגמרא נראה כי המקרה הסטנדרטי הוא המקרה של פירות ובפשתן יש תכונה מיוחדת, או לפחות שאין סדר יחס בין המקרים, הרמב"ם מתעקש להתייחס למקרה של פשתן כמקרה הנורמטיבי, ולפירות כהקלה, כיוון שמעיקר הדין פירות גם הם אמורים להיות תחת הקטגוריה של הגבהה כשאינם כבדים.