סוגיה יח: הגדרת רגל

רקע

סוגיה זו משלימה את סוגיות הגדרת קרן ובודקת מה היחס בין האבות השונים, והאם הגדרותיהם תלויות בקשר ניגודי.

מקורות

א. בבא קמא יז.-יז: מתחילת הפרק עד "משלם נזק שלם"

     בבא קמא ב: "רביצה ובעיטה תולדה… היזקן מצוי"

     בבא קמא ג. "תולדה דרגל מאי… תולדה דרגל כרגל"

     בבא קמא ג: "ואמאי קרי ליה… לפטרה ברה"ר"

ב. רש"י ב: ד"ה רגל היזקה

     תוספות טז. ד"ה והנחש

     [נימוקי יוסף ז. ד"ה דליל]

     מאירי יז. ד"ה אמר המאירי

     נימוקי יוסף ז. ד"ה לשבר בדרך הילוכה

ג.  רמב"ם הלכות נזקי ממון פרק א הלכות ב, ה, ח, י. פרק ב הלכה ב

הסבר הסוגיה

תנו רבנן: בהמה מועדת להלך כדרכה ולשבר, כיצד? בהמה שנכנסה לחצר הניזק, והזיקה בגופה דרך הלוכה, ובשערה דרך הלוכה, באוכף שעליה, ובשליף שעליה, ובפרומביא שבפיה, ובזוג שבצוארה, וחמור במשאו – משלם נזק שלם

[בבא קמא יז:]

המשנה אומרת שהרגל מועדת לשבר בדרך הילוכה^[1]. הגמרא מביאה ברייתא המונה את תולדות הרגל ומרחיבה את הדין גם לפעולות הנעשות בגופה ובמשאה, והתוספתא אף מכלילה נזקי עגלה המושכת בקרון בכלל התולדות. המשותף לפעולות אלו שהן מתבצעות נזק המתבצעות בדרך הליכת הבהמה. פעולות אלו מופיעות גם בתחילת המסכת כתולדות הרגל. המאפיין הניתן לתולדות הרגל שם הוא היזקן מצוי. האמוראים מעלים שתי נפקא מינות לשיוך של פעולה להיות תולדה של רגל. הראשונה פטור ברשות הרבים, והשנייה היא תשלומי נזק שלם מהעלייה.

רש"י ורבנו חננאל מפרשים שהיזקו מצוי הכוונה שהבהמה מוכנה להזיק כל רגע כיוון שהיא מהלכת תמיד. נראה שלפיהם לרגל יש הגדרה חיובית. כל נזק שהיזקו מצוי, כלומר מתרחש תמיד כלול בנזקי רגל.

התוספות הולך בכיוון דומה וטוען שתחת רגל נכנס כל דבר שהוא אורחייה של המזיק, כלומר דרכו. אלא שהגדרת רגל כאורחיה היא רק הגדרה משלימה לקרן, שהיא כל פעולה שאיננה אורחיה של הבהמה. הנימוקי יוסף כותב את הדברים באופן מפורש יותר: "דלא אשכחן בנזק בעלי חיים דלאו אדם אלא תרי גווני או מידי דאורחיה דהוי תולדה דשן או רגל או מידי דלאו אורחיה דהוי תולדה דקרן ואף על גב דאין כונתו להזיק וכיון דלא דיינינן ליה כתולדה דקרן מסתברא דהוי משום תולדה דרגל מטעם דאורחי בהכי". הוא מחלק את נזקי הבהמה בצורה דיכוטומית: אורחיה ולאו אורחיה. כל דבר שנכנס תחת לאו אורחיה הוא קרן, ואם הוא לא כלול בקרן, באופן אוטומטי הוא יהפוך להיות רגל.

ההבדל בין שתי השיטות^[2] הוא בשאלה האם יכול להיות נזק שלא יכלל באבות הנזקים. לפי רש"י ורבנו חננאל יכולה להיות מציאות של פעולה שהיזקה אינו מצוי מחד גיסא ומאידך גיסא אין בה כוונה להזיק או הנאה בנזק, כך שלא יהיה חיוב מאף אחד מהאבות. אצל התוספות מציאות כזאת איננה אפשרית, כל דבר חייב להיות או פעולה שכיחה של הבהמה או פעולה לא שכיחה.

הנימוקי יוסף והמאירי מאפיינים את הפעולות שנעשות בדרך הליכה כפעולות שאין בהם כוונה להזיק^[3]. בדומה לתוספות גם הם משתמשים בהגדרת קרן כהגדרה שלילית. כל דבר יוגדר כקרן או כרגל כיוון שהוא חייב להיות בעל כוונה להזיק או בעל חוסר כוונה כזאת.

הרמב"ם לא מגדיר בשום מקום את האב רגל. לאחר שהוא פוסק את תולדות הרגל הוא אומר שתולדות הרגל פטורים ברשות הרבים. כלומר כל הסיבה שתולדות הרגל מוזכרים שם הם רק כדי לומר שהם פטורים ברשות הרבים. שם מודגש המאפיין שהפעולות נעשות בדרך הילוכה של הבהמה. כמו כן, מוכח מההלכה שעוסקת בפטור רשות הרבים שהסיבה לפטור הוא שהדברים נעשים בדרך הילוך הבהמה. לעומת זאת כשהרמב"ם מדבר על תשלום מעלייה, הוא כלל לא מזכיר את הרגל אלא הוא אומר שזה דינו של כל מועד, כלומר כל מי שהיזקו מצוי.

נראה שהרמב"ם מבודד את מאפייני הרגל שגורמים להלכות השונות בה. מגמה דומה ראינו לגבי ההגדרה של הרמב"ם לקרן. הרמב"ם מנתק את מאפיין השינוי שיש בקרן, מהאב, כך שבכלל אבות הנזקים יכול להיות שינוי המחייב חצי נזק.

סיכום

המאפיין של נזקי הרגל הוא שהם מתבצעים תוך כדי הליכת הבהמה. רבא ורב פפא אומרים שהדינים של רגל הם פטור ברשות הרבים ותשלום מעלייה.

הראשונים נחלקו בהגדרה של נזקי הרגל, וממילא בשיוכם לכלל האבות. מרש"י ורבינו חננאל נשמע שהמחייב של רגל הוא היות הנזק שלה מצוי. התוספות הולך בכיוון דומה ומגדיר את נזקי רגל כנזקים הנעשים בדרכה של הבהמה. הוא הופך את קרן ורגל לאבות משלימים. כל נזק שהוא משונה ייחשב קרן ואם לא הוא אוטומטית יהפוך לרגל. מערכת האבות במאירי דומה לזאת שבתוספות אלא שאצלו היסוד המבחין בין קרן לרגל הוא הכוונה להזיק.

מהרמב"ם עולה מערכת נזקים שונה. הוא מפרק את רגל למאפייניה השונים ומגדיר כל דין של רגל לפי המאפיין המתאים לו. תשלום מעלייה קשור לכך שהבהמה מועדת, ופטור ברשות הרבים תלוי בכך שהפעולה נעשית בדרך הליכה.

[1] רש"י ותוספות נחלקו בשאלת פרשנות המשנה, האם המשנה מניחה שהרגל מועדת לשבר בדרך הילוכה ומדגימה זאת באמצעות הבהמה או שהמשנה מניחה שהרגל מועדת ושואלת איך.

[2] רש"י ור"ח כותבים שניהם את הגדרתם לרגל בסוגיה תולדותיהם כיוצא בהם, סוגיה שהתוספות דוחה מההלכה עקב מחלוקת סוגיות, ולכן יכול להיות שאין מחלוקת בין הראשונים.

[3] על אף שבד"ה דליל הוא מאפיין את קרן כלאו אורחייהו, ומכניס לשם גם דברים שאין כוונתם להזיק, וצ"ע.