שיעור מוקלט
תקציר הדף
דף זה חורג מהנושא המרכזי של הפרק ועובר לעסוק בדיני גבייה. דיני הגבייה העקרוניים מאפשרים לניזק לגבות מהקרקע הטובה ביותר המכונה "עידית", למלווה לגבות מהקרקע הבינונית, ולאישה שבאה לגבות את כספי כתובתה גובה מהקרקע הגרועה ביותר שמכונה "זיבורית". כמו כן, אם האדם החייב מוכר את כל קרקעותיו כך שאין לו איך לשלם, הגובים יכולים ללכת אל הקונים ולגבות מהם. במידה ומי שגובים ממנו מוכר חלק מקרקעותיו ישנה תקנה המחייבת את הגובים לגבות את הקרקעות שנותרו אצל המוכר שחייב להם כסף, ולא ללכת ולגבות מהקונים.
הדיון הראשון בדף עוסק בעצם דירוג הקרקעות. רב שמואל שואל האם הערכת הקרקעות מתבצעת ביחס לקרקעותיו של כל אדם בנפרד, או לכל הקרקעות בעולם. כך למשל, אם ההערכה מתבצעת אל מול כל העולם לאדם מסוים יכול להיות קרקע גרוע וקרקע בינונית בלי שיש לו קרקע טובה, מה שלא אפשרי אם ההערכה היא רק ביחס לקרקעותיו הוא. התשובה שעונה אבא של רב שמואל היא שההערכה מתבצעת אל מול קרקעותיו של כל אדם בנפרד.
לאחר מכן הגמרא עוברת לעסוק בדיני גביית הקרקעות. עיסוק זה מבוסס על ברייתא שאומרת שאם אדם מכר את כל קרקעותיו לאדם אחר או לשלושה אנשים בבת אחת הם מחליפים את המוכר ביחד, כך שכל אחד מהנושים שיבוא לגבות קרקע ילך רק לקונה אצלו נמצאת הקרקע אותה הוא צריך לגבות. לעומת זאת, אם המכירה לאנשים שונים מתבצעת באופן מדורג הגבייה מתצעת קודם כל מהקונה האחרון, ורק אם אין לו עוד קרקעות של המוכר עוברים לגבות ממי שקנה לפניו.
הגמרא מסיקה מהברייתא שגם במקרה בו אדם אחד קנה את כל הקרקעות באופן מדורג כל אחד מהנושים יכול לגבות את הקרקע אותה הוא אמור לקבל על פי דינו העקרוני. דין זה קשה, כיוון שלכאורה הגבייה אמורה להתבצע על פי סדר הקנייה. כאשר הקונה השאיר אצל המוכר רק קרקע אחת היא השתעבדה, ולכן הגבייה אמורה להיות ממנה. תשובת הגמרא היא במצב בו הקונה האחד רוצה בכך, הוא יכול לומר שהסיבה בגללה הקרקע האחרונה השתעבדה היא לטובתו, כדי שלא יגבו ממנו כשלמוכר יש עוד נכסים. אשר על כן, הוא לא רוצה בתקנה זאת וחוזר לדין העקרוני.
הדיון הבא בגמרא הוא במצב בו אדם אחד קנה את כל הקרקעות מהאדם שחייב. הקרקע האחרונה שהאדם החייב מוכר הינה הקרקע הטובה ביותר, כך שהיא זאת שמשתעבדת. אלא שהקונה מוכר חלק מהקרקעות. אם הקונה משאיר אצלו את הקרקע המשועבדת כולם גובים ממנה. במידה והקונה משאיר אצלו קרקעות אחרות לכאורה הגובים אמורים לבוא ולגבות מהקרקע המשועבדת שאצל הקונה השני. למרות זאת, רבא מחדש שלקונה השני יש את הזכות לטעון כמו הקונה הראשון שהתקנה נעשתה לטובתו ולכן חוזרים לדין העקרוני. בנוסף, רבא מצמצם את יכולתם של הנושים עקב הלוואה ללכת ולגבות מהקונה השני רק למצב בו הקונה השני קנה את כל הקרקעות שנחשבו בינוניות אצל המוכר הראשון.
אביי עובר לעסוק בחובות שיש בין הקונה למוכר במקרה בו נושים מגיעים לגבות את הקרקע מהקונה. מקרים אלו מתחלקים למכירות שנעשו באחריות, כלומר בהתחייבות של המוכר לשלם לקונה במידה והקרקע תיגבה, למקרים שנעשים בלא אחריות. באשר יכולתו של המוכר להתערב במשפט על גביית הקרקע אביי טוען שכאשר המכירה נעשתה עם התחייבות לתשלום במקרה של גבייה ודאי שהמוכר יכול לומר שגביית השדה מהקונה נוגעת גם אליו, כיוון שתוצאות המשפט משפיעות עליו כלכלית. ישנו נוסח אחר לדברי אביי לפיו בכל מקרה המוכר הינו צד במשפט, כיוון שגביית השדה משפיעה על יחסיו עם הקונה.
דין שני בו מתעסק אביי הינו יכולתו של הקונה לחזור בו ממכירה כאשר הוא מגלה על שיעבוד השדה. אביי טוען שכאשר הקונה לא אמור לקבל פיצויים הוא לא יכול לבטל את המכירה מרגע שגדר את השדה. על כן, גם אם הוא עוד לא שילם הוא חייב לשלם את יתר דמי השדה למוכר, כיוון שהעסקה כבר התבצעה אנחנו מתייחסים אליו כמי שהיה מוכן להיכנס לתסבוכת הזאת. גם כאן הגמרא מביאה נוסח אחר לדברי אביי שטוען שגם אם המוכר יצטרך לפצות את הקונה, אם הקונה כבר גדר את השדה הוא צריך לשלם על הקרקע, כיוון שחיוב הפיצויים מאוחר יותר, ורק אם אכן יגיע הקונה יוכל להיפטר מהתשלום על המכירה.
ביאור הדף
בעא מיניה רב שמואל בר אבא מאקרוניא מרבי אבא: כשהן שמין, בשלו הן שמין או בשל עולם הן שמין?
לאחר יישוב הסתירה בין שתי דרכי התשלום העולות מהפסוקים, הגמרא עוברת לברר מהי קרקע מיטבית. רב שמואל שואל את אבא שלו האם שלושת המונחים המתארים את טיב הקרקע, עידית - הקרקע הטובה ביותר, בינונית, וזיבורית - הקרקע הכי פחות טובה, הינם מונחים אובייקטיביים ויש תעריף ממנו קרקע מסוימת נחשבת עידית ומתחת אליו נחשבת בינונית? לחלופין, יכול להיות שהמונחים הם סובייקטיביים, ועבור כל אדם ניתן לחלק את הקרקעות לפי רמת התעריפים שלהן?
אליבא דרבי ישמעאל לא תבעי לך, דאמר בדניזק שיימינן, כי תבעי לך – אליבא דרבי עקיבא, דאמר בדמזיק שיימינן, מאי? מיטב שדהו אמר רחמנא למעוטי דניזק, או דלמא למעוטי דעלמא נמי?
רב שמואל מגביל את שאלתו ואומר שהיא מתייחסת רק לדעת רבי עקיבא לפיה המזיק צריך לשלם באופן הטוב ביותר שלו. האם כוונתו היא שהמזיק צריך לשלם על פי סטנדרט קבוע מסוים, או שהוא צריך לשלם בקרקע הטובה ביותר שלו? שאלה זאת לא תקפה לרבי ישמעאל, כיוון שלפי רבי ישמעאל המזיק צריך לשלם בדיוק את מה שהוא הזיק, ולא יותר מזה.
אמר ליה: רחמנא אמר מיטב שדהו, ואת אמרת בשל עולם הן שמין?
אבא של רב שמואל עונה על שאלתו. טענתו היא שהייחוס של התורה את השדה המיטבית למזיק, אינו מותיר מקום לספק, וודאי שההערכה הינה סובייקטיבית.
איתיביה: אין לו אלא עידית – כולם גובין מן העידית, בינונית – כולם גובין בינונית, זיבורית – כולם גובין זיבורית; היו לו עידית ובינונית וזיבורית – נזקין בעידית, ובעל חוב בבינונית, וכתובת אשה בזיבורית; עידית ובינונית – נזקין בעידית, ב"ח וכתובת אשה בבינונית; בינונית וזיבורית – נזקין ובעל חוב בבינונית, וכתובת אשה בזיבורית; עידית וזיבורית – נזקין בעידית, ובעל חוב וכתובת אשה בזיבורית;
הגמרא מקשה על תשובתו של אביו של רב שמואל שטוען כדבר פשוט שאין תבחינים אובייקטיבים לרמות השונות של קרקע מברייתא. ראשית, נציג את הדינים המופיעים בברייתא. הברייתא מביאה את הדין העקרוני לפיו ניזק גובה את הקרקע הטובה ביותר, מלווה גובה קרקע בינונית, ואישה שבאה לגבות את כספי כתובתה גובה מהקרקע הגרועה ביותר. לאחר מכן הברייתא מפרטת את דרכי הגביה במקרה בו לאדם ממנו גובים אין קרקעות בשלוש הרמות. אם יש לו רק סוג קרקע אחד, כולם גובים ממנו. אם יש לאדם ממנו גובים שני סוגי קרקעות, אז כל מי שיכול לגבות כמו הדין העקרוני שלו יעשה זאת, ואם אי אפשר מורידים אותו ברמה. כך למשל, אם לאדם ממנו גובים יש קרקע עידית (קרקע טובה) וקרקע זיבורית (קרקע גרועה) הניזק והאישה שבאים לגבות יגבו על פי הדין העקרוני שלהם, והמלווה לא יכול לגבות מבינונית, כי אין כזאת, ולכן הוא צריך לגבות יחד עם האישה מהקרקע הכי פחות טובה. עד כאן הגמרא מציגה את דיני הברייתא אך עוד לא מביאה את הקושיה.
קתני מיהא מציעא: בינונית וזיבורית – נזקין וב"ח בבינונית, וכתובת אשה בזיבורית, ואי אמרת בשלו הן שמין, תעשה בינונית שלו כעידית וידחה ב"ח אצל זיבורית!
הגמרא חוזרת על הדין הספציפי בברייתא ממנו נובעת הקושיה על אבא של רב שמואל. הדין הוא שבמקרה ולאדם ממנו גובים אין קרקע עידית (קרקע טובה), המלווה גובה מהבינונית יחד עם הניזק והאישה שבאה לגבות גובה מזיבורית (הקרקע הכי פחות טובה). לכאורה, אם ההחלטה על רמת הקרקע מתנהלת על פי תבחינים סובייקטיביים, אזי לא יכול להיות שהקרקע הטובה ביותר של מישהו היא קרקע בינונית. על כן, היינו מצפים שייתחסו אל הקרקע הבינונית כעידית, כך שהמלווה לא יוכל לגבות ממנה, והוא יגבה מהזיבורית.
הכא במאי עסקינן – כגון שהיתה לו עידית ומכרה.
הגמרא מסבירה את הברייתא באופן אחר כדי להראות שהיא איננה סותרת את ההנחה כי סיווג רמת הקרקע הוא על פי הקרקעות של האדם ממנו גובים. כדי לעשות זאת, הגמרא טוענת שדין הברייתא לפיו אם למי שגובים ממנו יש רק קרקע בינונית וזיבורית (הקרקע הכי פחות טובה) אז מלווה יכול לגבות מבינונית אינו נכון בכל מקרה. במקרה הרגיל המלווה אמור לגבות מהזיבורית, כי הבינונית נחשבת במקרה זה הקרקע הטובה ביותר. אלא שהברייתא מדברת על מקרה בו בעת ההלוואה היה לאדם ממנו גובים גם קרקע עידית (הקרקע הכי טובה) כך שהקרקע הבינונית השתעבדה לגביית המלווה, אך לפני שהמלווה הגיע לגבות, הלווה מכר את הקרקע העידית. רק במקרה הזה המלווה יכול לגבות מבינונית למרות שאין עידית, אבל בכל מקרה אחר בו למי שגובים ממנו יש רק בינונית וזיבורית המלווה אמור לגבות מהזיבורית.
וכן א"ר חסדא: כגון שהיתה לו עידית ומכרה.
רב חסדא גם הוא מבין שדין הברייתא תקף רק במקרה בו בשעת ההלוואה הקרקע הבינונית השתעבדה למלווה ולאחר מכן הלווה מכר את העידית.
הכי נמי מסתברא, מדקתני אחריתי: בינונית וזיבורית – נזקין בבינונית, ב"ח וכתובת אשה בזיבורית, קשיין אהדדי! אלא לאו ש"מ: כאן שהיתה לו עידית ומכרה, כאן שלא היתה לו עידית ומכרה.
הגמרא מביאה ראיה לתשובה זאת מברייתא אחרת. בברייתא האחרת מופיע הדין בו אם למי שגובים ממנו יש רק קרקע בינונית וקרקע פחות טובה ממנה, אז המלווה אמור לגבות מהקרקע הפחות טובה. דין זה עומד בסתירה חזיתית לברייתא שראינו שם המלווה גובה מהקרקע הבינונית. סתירה זאת גורמת לגמרא להבין שמסתבר לומר שהברייתא שראינו לא מדברת במקרה הכללי, אלא רק במקרה בו הקרקע הבינונית השתעבדה למלווה בעת ההלוואה, והברייתא האחרת מציינת את המקרה הכללי.
ואי בעית אימא: אידי ואידי שלא היתה לו עידית ומכרה, ולא קשיא: הא דשויא בינונית שלו כעידית דעלמא, וכאן דלא שויא בינונית שלו כעידית דעלמא.
הגמרא מביאה דרך נוספת ליישב את הברייתות הסותרות. דרך זאת מניחה כי מעמדה של הקרקע נקבע אל מול כל הקרקעות על פי תקן אובייקטיבי, ולא רק מול שאר הקרקעות של האאדם ממנו גובים. הברייתא שאמרה שהמלווה גובה מהקרקע הבינונית, מתעסקת במצב בו הקרקע הבינונית של הלווה נחשבת קרקע בינונית על פי התקן. בעוד בברייתא שאומרת שהמלווה גובה מהקרקע הכי גרועה, על פי התקן הקרקע הבינונית הינה מסוג הקרקעות המשובח ביותר לכן המלווה לא יכול לגבות ממנה.
ואב"א: אידי ואידי כגון שהיתה בינונית שלו כבינונית דעלמא, והכא בהא פליגי, מ"ס: בשלו הן שמין, ומ"ס: בשל עולם הן שמין.
הגמרא ממציעה דרך נוספת להבנה מדוע הדין בין הברייתות שונה. דרל זאת מבוססת על כך שהברייתות לא חייבות להסכים ויכול להיות שיש ביניהם מחלוקת. יסוד המחלוקת על פי מה שהגמרא אומרת היא בדיוק בשאלה האם ישנו תקן אובייקטיבי על פיו מדרגים את הקרקע, או שדירוג הקרקע משתנה לפי הקרקעות של כל אדם. אם התקן הוא אובייטיבי המלווה אמור לגבות מהקרקע הבינונית. אולם אם דירוג הקרקע נעשה עבור הקרקעות של כל אדם בנפרד, אזי הקרקע הבינונית הינה הטובה ביותר והמלווה לא יכול לגבות ממנה, ולכן גובה מהקרקע הגרועה ביותר.
רבינא אמר: בדעולא פליגי, דאמר עולא: דבר תורה ב"ח בזיבורית, שנאמר: בחוץ תעמוד והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך את העבוט החוצה, מה דרכו של אדם להוציא לחוץ? פחות שבכלים, ומה טעם אמרו ב"ח בבינונית? כדי שלא תנעול דלת בפני לוין, מר אית ליה תקנתא דעולא, ומר לית ליה תקנתא דעולא.
רבינא טוען שיש דרך אחרת להבין את המחלוקת בין הברייתות השונות. מחלוקת זאת מבוססת על השאלה האם גבייתו של המלווה מקרקע בינונית נובע מעיקר הדין או מתקנה. ההיגיון שמאחורי התקנה הוא שאם ניתן למלווים לגבות רק מהקרקע הכי גרועה הם לא ירצו להלוות. על כן, אם הגבייה מהקרקע הבינונית הינה מעיקר הדין, כשאין קרקע טובה המלווה צריך לגבות מהקרקע הגרועה ביותר. אולם, אם ישנה תקנה לפיה המלווה לא יגבה מהקרקע הכי גרועה, אז גם אם אין קרקע טובה מהבינונית המלווה גובה מהבינונית (הסבר זה מבוסס על פרשנותו של התוספות, ורש"י פירש אחרת).
ת"ר: מכר לאחד או לשלשה בני אדם כאחד – כולן נכנסו תחת הבעלים, בזה אחר זה – כולן גובין מן האחרון, אין לו – גובה משלפניו, אין לו – גובה משלפני פניו.
הגמרא מביאה ברייתא העוסקת בדיני שיעבוד קרקעות. במידה ולאדם ממנו גובים אין איך לשלם, אז הולכים לגבות את הכסף מאנשים שקנו קרקעות מאותו האיש בין זמן השיעבוד לזמן הגבייה. הברייתא אומרת שאם הקרקעות כולם נמכרו בבת אחת, בין אם לאדם אחד ובין אם לכמה אנשים, כל אחד מהקונים מתחייב רק לחובות שקשורים לקרקע שהוא קנה. מי שקנה את הקרקע הטובה ביותר משועבד לתשלום החוב לניזק. מי שקנה את הקרקע הבינונית מחויב לתשלום ההלוואה, ומי שקנה את הקרקע הגרועה ביותר מחויב לתשלום כתובת האישה. ברם אם הקרקעות נמכרו בזאת אחר זאת כל הגבייה מתבצעת מהאדם האחרון שקנה את הקרקעות. כשלקונה האחרון אין יותר קרקעות משועבדות עוברים לגבות ממה שקנה לפניו וכן הלאה.
מכרן לאחד היכי דמי?
הגמרא מבררת את המקרה בברייתא בו האדם מכר את כל הקרקעות שלו לאיש אחד. היא שואלת על איזה מקרה הברייתא מדברת?
אילימא בבת אחת, השתא לשלשה דאיכא למימר חד מינייהו קדים, אמרת כולן נכנסו תחת הבעלים, מכרן לאחד מיבעיא?
הגמרא לא מוכנה לקבל את האפשרות לפיה הכוונה שהאדם מכר את כל קרקעותיו לאדם אחר בבת אחת. הסיבה לדחיית הפרשנות הזאת היא שאם הברייתא אומרת שדין זה נכון גם במכירה לאנשים שונים, ודאי שהוא נכון גם כאשר המכירה היא לאדם אחד, ואין צורך לפרט את המקרה הנ"ל.
אלא פשיטא בזה אחר זה,
על כן, הגמרא אומרת שחייבים לומר שהברייתא דיברה במצב בו אדם אחד מכר לאדם אחר את כל הקרקעות שלו באופן מדורג. בכל זאת הקרקע הכי טובה משתעבדת לניזק, הבינונית לבעל חוב והגרועה לכתובת האישה, זאת בלא תלות בשאלת סדר מכירת הקרקעות.
ומ"ש שלשה?
הגמרא שואלת מדוע המקרה בו מכר לאדם אחד את הקרקעות במדורג שונה ממכירה לשלושה אנשים שונים במדורג.
דכל חד וחד אמר ליה: הנחתי לך מקום לגבות ממנו,
הגמרא עונה שבמקרה של שלושה קונים שונים, כל אחד מהקונים יכול לומר שכשהוא קנה הוא השאיר אצל המוכר קרקעות כדי שיהיה ניתן לגבות ממנו. על כן, כאשר שלושה אנשים שונים קונים את הקרקעות הולכים לגבות דווקא מהאחרון, אבל כאשר אדם אחד קונה את כל הקרקעות הוא לא השאיר מקום אצל המוכר שיהיה לגבות ממנו.
האי נמי אכל חד וחד לימא ליה: הנחתי לך מקום לגבות ממנו!
הגמרא דוחה את הנחת התשובה. התשובה מניחה שאם יש רק קונה אחד אז הוא לא יכול לומר למי שבא לגבות ממנו שהוא השאיר קרקעות אחרות אצל המוכר. אלא, שכיוון שאמרנו שהאחד קונה את הקרקעות באופן מדורג, אזי הוא יכול לומר שכשהוא קנה את הקרקעות הראשונות הוא השאיר קרקעות אצל המוכר כדי שיהיה ניתן לגבות מהן, כך שבדיוק כמו שלושה שקנו קרקעות הגבייה אמורה להיות מהקרקעות שנקנו אחרונות.
הכא במאי עסקינן – כגון שלקח עידית באחרונה.
הגמרא מסבירה שמדובר במצב בו הקונה האחד קנה את הקרקע הטובה ביותר בסוף. על כן, הוא לא רוצה לתת לכולם ממנה, ועדיף לו שהמלווה והאישה שגובה את כתובתה יגבו מקרקעות שנקנו קודם. בעוד שבקנייה על ידי כמה אנשים, האדם האחרון לא יכול לומר שעדיף לו שיגבו מאדם אחר.
וכן אמר רב ששת: כגון שלקח עידית באחרונה.
גם רב ששת מסביר את ההבדל באותה הצורה. מדובר באחד שקנה את הקרקע הטובה ביותר בסוף, ולכן יש לו אינטרס לתת מקרקעות שנקנו קודם.
אי הכי, ליתו כולהו וליגבו מעידית!
הגמרא לא מוכנה לקבל את ההסבר הזה כיוון שאם כך אז הגובים אמורים להיות יכולים לדרוש לגבות מהקרקע הטובה ביותר. שיעבודם של הגובים מצטמצם לקרקע הטובה ביותר כשכל האחרות נקנות. על כן, למרות שלקונה יש אינטרס שיגבו מקרקע פחות טובה, לגובים יש אינטרס אחר, והוא לא אמור להיות מסוגל לתת להם קרקע אחרת, כי בטובה ביותר משועבדת להם.
משום דאמר להו: אי שתקיתו ושקליתו כדינייכו – שקליתו, ואי לא – מהדרנא שטרא דזיבורית למריה ושקליתו כולכו מזיבורית.
הגמרא מסבירה שהסיבה בגינה האינטרס של הקונה לא לתת לגובים את הקרקע הטובה שהשתבדה להם גובר על האינטרס של הגובים היא כי לקונה יש כוח. כל היכולת של הגובים לפנות אל הקונה נובע מכך שלמוכר אין כסף לשלם. לכן, במקרה בו המוכר נמצא בחוב אותו הוא לא יכול להחזיר לאחר שהוא מכר את כל קרקעותיו לאדם אחר, לקונה יש את היכולת להחזיר את הקרקע הגרועה ביותר אל המוכר ואז המוכר יוכל לפרוע את חובותיו, והגובים לא יוכלו לפנות אל הקונה. כוח זה מאפשר לקונה לומר לגובים שאם הם ידרשו לקיים את הדין ויגבו דווקא מהקרקע הטובה ביותר, אז הוא יחזיר את הקרקע הגרועה ביותר למוכר ואז הם יאלצו לגבות דווקא מהקרקע הזאת, לכן גם להם יש אינטרס לגבות לפי דינם העקרוני, ושהמלווה יגבה מהקרקע הבינונית והאישה מהקרקע הכי פחות טובה.
אי הכי, בנזקין נמי נימא הכי!
הגמרא דוחה את ההסבר. טענת הגמרא היא שאם לקונה יש כוח כזה אזי הוא יכול לומר גם לניזק שיגבה מהקרקע הבינונית ולא הטובה ביותר, כיוון שאם הוא יתעקש לגבות כדינו, הקונה יחזיר למוכר את הקרקע הגרועה ביותר. אם כך, לא מובן למה לפי הברייתא המלווה לא יכול לגבות מהקרקע הטובה ביותר שהשתעבדה לו אך הניזק כן יכול לגבות ממנה? דהיינו אם יכולת הגבייה קשורה לכוח שיש לקונה לאיים על הגובים, אזי מדוע הולכים על פי דיני הגבייה העקרוניים
אלא הכא במאי עסקינן – ביתמי דלאו בני פרעון נינהו, ושיעבודא דיליה עליה דידיה רמיא, הלכך ליכא למימר הכי!
תשובת הגמרא מחולקת לשני חלקים. ראשית היא מסבירה למה טענתה הקודמת שלקונה יש כוח לאיים על הגובים אינה נכונה במקרה של הברייתא. במקרה הרגיל בו אדם אחד קונה את כל הקרקעות של אדם שיש לו גובים הוא אכן יכול לאיים עליהם כך שלא יגבו מהקרקע הטובה ביותר. אבל הברייתא עוסקת במקרה בו המוכר נפטר. פטירתו של המוכר גורמת לכך שהחוב כבר הופך להיות מוטל על הקונה, וגם אם הקונה יחזיר ליורשי המוכר חלק מהקרקעות, עדיין יהיה מוטל עליו לשלם מהקרקעות המשועבדות שאצלו. על כן, לקונה אין כוח. חלק זה של התשובה איננו עונה על השאלה למה כל אחד מהגובים יכול לגבות על פי דינו העקרוני, אלא רק מסביר למה הקונה לא יכול לאיים על הגובים.
אלא, משום דאמר להו: טעמא מאי אמור רבנן אין נפרעין מנכסין משועבדים במקום שיש בני חורין? משום תקנתא דידי, אנא בהא תקנתא לא ניחא לי;
החלק השני של תשובת הגמרא מסביר למה במקרה בו אדם אחד קנה את כל הקרקעות באופן מדורג כל אחד מהגובים גובה ממה שהוא היה אמור לגבות אם הקרקעות היו עדיין אצל המוכר, גם אם הקרקע הטובה ביותר נמכרה אחרונה. הגמרא אומרת שכל הסיבה בגללה בדרך כלל הקרקע האחרונה שנמכרת היא המשועבדת היא כדי לעזור לקונים, שלא יבואו לגבות מהם כשהמוכר עוד יכול לשלם. כיוון שכל הקרקעות אצל הקונה, הוא יכול לומר שהתקנה לא עוזרת לו, אלא גורמת לו להפסיד. אשר על כן, הוא יכול לומר שלמרות שהקרקע האחרונה שנקנתה משועבדת לגבייה, הוא מעדיף לשלם מקרקעות שאינם משועבדות על פי דיני הגבייה העקרוניים.
כדרבא, דאמר רבא: כל האומר אי אפשי בתקנת חכמים כגון זו – שומעין לו.
כדי שהגמרא תוכל לענות את תשובתה היא צריכה להניח שבמקרה בו חכמים תיקנו תקנה על מנת לעזור לאדם מסוים, הוא יכול להחליט לא להשתמש בתקנה ולחזור לדין העקרוני. הנחה זאת מובאת בדבריו של רבא.
מאי כגון זו?
בניסוח דבריו של רבא הוא אומר שהוא מתייחס לתקנה שדומה לתקנה בה הוא עוסק. הגמרא מבררת באיזה תקנה רבא עסק באותו זמן, כדי לאפיין את המקרים בהם אחד הצדדים יכול לוותר על התקנה.
כדרב הונא, דאמר רב הונא: יכולה אשה שתאמר לבעלה איני ניזונית ואיני עושה.
תשובת הגמרא היא שרבא מכליל את דברי רב הונא. באופן עקרוני, על פי ההלכה אצל זוג נשוי כל ההכנסות הולכות לגבר ועליו מוטל לדאוג למזונות אשתו. רב הונא אומר שהאישה יכולה לומר שהיא רוצה את המשכורת שלה ומוכנה לשם כך לא לקבל מזונות. גם כאן, ישנה תקנה שמטרתה לדאוג למזונות האישה, ואם היא מעדיפה שלא להיעזר בתקנה היא יכולה.
פשיטא, מכר לוקח בינונית וזיבורית ושייר עידית לפניו, ליתו כולהו וליגבו מעידית, דהא אחרונה היא, ובינונית וזיבורית ליתנהו גביה דמצי למימר להו: גבו מבינונית וזיבורית דלא ניחא לי בתקנתא דרבנן
הגמרא מיישמת את העיקרון שעלה בדיון הקודם, לפיו הגבייה דווקא מהנכסים המשועבדים היא לטובת הקונה, ולכן הקונה יכול לבחור לוותר עליו. במידה והקונה מוכר את השדות שקנה הגובים יכולים ללכת ולגבות מהקונה השני. אולם, אם הקונה הראשון השאיר אצלו את הקרקע הטובה ביותר שקנה אחרונה כולם יכולים לגבות ממנה. הסיבה לכך היא שהקונה כבר לא יכול לומר שתקנת חכמים שלא יגבו מנכסים אחרים מזיקה לו, כיוון שאין אצלו קרקעות אחרות אותן הוא יכול לתת.
אבל מכר עידית ושייר בינונית וזיבורית, מאי?
אבל במידה והקונה מוכר את הקרקע הטובה ביותר שקנה אחרונה, כך שהיא הקרקע המשועבדת, האם הוא יכול לומר לגובים שהקרקע המשועבדת להם נמצאת אצל הקונה השני?
סבר אביי למימר: אתו כולהו גבו מעידית
טענתו של אביי היא שכל הגובים יכולים לגבות מהקונה את הקרקע הטובה ביותר, כיוון שהיא זאת שנמכרה אחרונה ולכן היא משועבדת להם.
א"ל רבא: מה מכר ראשון לשני כל זכות שתבא לידו, וכיון דאילו אתו גבי לוקח ראשון מצי אגבי להו מבינונית וזיבורית, ואף על פי דכי זבני בינונית וזיבורית אכתי עידית בני חורין הואי, ואין נפרעין מנכסים משועבדים כל זמן דאיכא בני חורין, מצי א"ל: לא ניחא לי בהאי תקנה, לוקח שני נמי מצי א"ל: גבי בינונית וזיבורית, דכי זבין לוקח שני, אדעתא דכל זכותא דה"ל לראשון בגוה זבין
רבא חולק על אביי ואומר שרק הניזק יכול לגבות מהקרקע הטובה ביותר שנמצאת אצל הלוקח השני. טיעונו של רבא נובע מכך שלפיו מכירת קרקע לא רק גורמת לשינוי השם בטאבו, אלא נותנת לקונה את כל הזכויות שהיו למוכר בקרקע. על כן, כמו שאם כל הקרקעות היו אצל הלוקח הראשון הוא היה יכול לומר שעדיף מבחינתו לא לקיים את תקנת חכמים שגורמת לקרקע האחרונה שקנה להיות המשועבדת, הקונה השני יכול לטעון את אותה הטענה.
אמר רבא: ראובן שמכר כל שדותיו לשמעון, והלך שמעון ומכר שדה אחת ללוי, ובא ב"ח דראובן, רצה – מזה גובה, רצה – מזה גובה.
רבא אומר שאם אדם קונה את כל הקרקעות מאדם אחר, ולאחר מכן מוכר קרקע אחת. המלווה שצריך לגבות את החוב מהקרקעות יכול להחליט מאיזה מהקונים הוא גובה את חובו.
ולא אמרן אלא דזבן בינונית, אבל זבן עידית וזיבורית – לא, דא"ל: להכי דייקי וזבני עידית וזיבורית, ארעא דלא חזיא לך.
הגמרא מצמצמת את דינו של רבא ואומרת שהוא נכון רק במצב בו הקרקע שאצל הקונה השני היא קרקע בינונית. אבל אם הקונה השני קנה קרקע שאיננה בינונית, הוא יכול לטעון כלפי המלווה שהסיבה בגינה הוא קנה דווקא את הקרקע הזאת היא כדי שלא יהיה ניתן לגבות אותה בהלוואה, כך שהמלווה צריך לגבות רק מהקונה הראשון.
ואפילו זבן בינונית נמי – לא אמרן אלא דלא שייר בינונית דכוותיה, דלא מצי א"ל: הנחתי לך מקום לגבי שמעון, אבל שייר בינונית דכוותיה גבי שמעון – לא גבי מיניה, דמצי א"ל: הנחתי לך מקום לגבות ממנו.
הגמרא מצמצמת עוד את דינו של רבא ואומרת שהוא נכון רק במצב בו בקונה השני קנה את כל הקרקעות הבינוניות מהקונה הראשון. קניית כל הקרקעות הבינוניות גורם לכך שהקונה השני לא יכול לומר למלווה שהוא השאיר קרקע ממנה המלווה יוכל לפרוע את חובו. על כן, אם הקונה השני לא קונה את כל הקרקעות הבינוניות מהקונה הראשון המלווה צריך לגבות דווקא מהקונה הראשון.
כיוון שקרקעות משתעבדות וניתן לגבות אותן בכל מיני מקרים, ישנה אפשרות לקנות קרקע עם אחריות. משמעותה של אחריות זאת הינה יכולתו של מי שגבו ממנו את הקרקע לחזור למוכר ולדרוש ממנו חזרה את דמי הקרקע שנגבתה ממנו.
אמר אביי: ראובן שמכר שדה לשמעון באחריות, ואתא ב"ח דראובן וטרף משמעון, דינא הוא דאזיל ראובן ומשתעי דינא בהדיה, ולא מצי א"ל: לאו בעל דברים דידי את, דאמר ליה: אי מפקת מיניה עלי הדר.
אביי אומר שכאשר מכירת קרקע מתבצעת באחריות, והגובה רוצה לגבות את הקרקע מהקונה, המוכר בעל יכולת טענה משפטית. לכאורה, היה ניתן לחשוב שכיוון שהגובה פונה ישירות אל הקונה לאחר שהוא מבין שלמוכר אין איך לשלם לו, אזי המוכר שוב אינו צד באירוע. אביי מחדש שכיוון שגביית הקרקע מהקונה מחייבת את המוכר לשלם לקונה, הוא יכול להתערב במשפט.
ואיכא דאמרי: אפילו שלא באחריות נמי, דא"ל: לא ניחא לי דתהוי לשמעון תרעומת עלי.
הגמרא מביאה נוסח אחר לדברי אביי, לפיו חידושו עוסק גם במצב בו השדה נמכרה שלא באחריות. למרות שהמוכר יצא מהסיפור, ולא יצטרך לשלם לקונה חזרה את כספי הקרקע שנגבתה, הוא עדיין צד בדיון כיוון שהדיון משפיע על יחסיו האישיים עם הקונה.
ואמר אביי: ראובן שמכר שדה לשמעון שלא באחריות ויצאו עליה עסיקין, עד שלא החזיק בה – יכול לחזור בו, משהחזיק בה – אין יכול לחזור בו; מ"ט? דאמר ליה: חייתא דקטרי סברת וקבלת.
אביי מחדש חידוש נוסף לפיו אם לאחר מכירת השדה מגיע מישהו ומתחיל תהליך של גבייה, הקונה יכול לבטל את המכירה עד שהוא מתחיל להשתמש בשדה, למרות שהוא עוד לא שילם על הקנייה. במידה והקונה התחיל להשתמש בשדה, אז המוכר יכול לטעון שהקונה ידע מה המציאות ובכל זאת קנה את הקרקע, ועכשיו הוא מתחרט. דין זה של אביי נאמר במקרה בו המכירה נעשתה בלי אחריות, כך שגביית השדה תגרום לקונה להפסיד את השדה בלי לקבל אף פיצוי. למרות זאת השימוש בשדה מחייב את הקונה לשלם את הכסף שהתחייב במכירה.
מאימת הואי חזקה?
הגמרא מבררת מתי נחשב שהקונה התחיל להשתמש בשדה, אז לפי אביי הוא שוב לא יכול לבטל את עסקת המכירה?
מכי דייש אמצרי.
הגמרא עונה שמדובר על הקמת גדר. מרגע שהקונה מקים גדר הוא לא יכול לחזור בו מהמכירה.
ודוקא שלא באחריות, אבל באחריות – לא.
הגמרא חוזרת ומדגישה שהחובה של הקונה לשלם על השדה לאחר שהשתמש בה נכונה רק כאשר המוכר לא צריך להחזיר לו את הכסף. אבל אם המוכר צריך להחזיר לקונה את הכסף במקרה של גבייה, אז הקונה מלכתחילה יכול שלא לשלם על השדה למרות שהשתמש בו.
ואיכא דאמרי: אפי' באחריות נמי, דאמר ליה: אחוי טירפך ואשלם לך.
הגמרא מביאה נוסח אחר לדברי אביי לפיו אביי אומר שגם אם המכירה נעשתה באחריות, כך שהמוכר יחזיר לקונה את דמי הקרקע, עדיין השימוש בקרקע מחייב את הקונה לשלם. הסיבה לכך היא שהקנייה מחייבת את הקונה לשלם, בעוד שההחזר הכספי הוא רק לאחר הגבייה. על כן, למרות שהקונה יקבל אחר כך את כספו מהמוכר, הוא צריך לשלם לו אותו, כיוון שכל עוד בית דין לא חייבו את המוכר להחזיר את הכסף לאחר גביית השדה, הוא לא מחויב לעשות זאת.