שיעור מוקלט
תקציר הדף
המשנה הפותחת של מסכת בבא קמא מציגה ארבעה אבות נזקים: שור, בור, אש, ועוד אב אחד שטיבו אינו ברור. המשנה לא רק מציגה את אבות הנזקים אלא גם את ההבדלים ביניהם. לבסוף, המשנה מסכמת שהדין של אבות הנזקים הוא משותף, כיוון שאלו דברים שהאדם אחראי לשמור עליהם, כך שאם הם בכל זאת מזיקים הוא צריך לשלם על הנזק, ולא זאת בלבד אלא שהתשלום צריך להתבצע מהקרקע הטובה ביותר שלו.
הגמרא מתרכזת במילה אבות, ומסיקה שלאבות הללו יש בנים – תולדות. מסקנה זאת גורמת לגמרא לעסוק ביחס שיש בין אבות הנזקים לתולדותיהן. לשם כך היא מביאה שני מודלים של אבות ותולדות. אבות מלאכה בשבת – המלאכות אשר אסור לעשות בשבת שם אין הבדל בין האב לתולדה. אבות הטומאה- דברים המטמאים את האדם, שם יכולת הטומאה של האב שונה מיכולת הטומאה של התולדה. שאלת הגמרא היא לאיזה מהמודלים אבות הנזקים יותר דומה. תשובתו של רב פפא היא שבאבות הנזקים אין מודל אחד, וחלק מהאבות מתאימים למודל של שבת וחלק למודל של אבות הטומאה.
מכאן הגמרא עוברת לבחון את כל האבות והתולדות ולברר את היחס ביניהם. האב הראשון אליו הגמרא נדרשת הוא שור. הברייתא מחלקת את אב הנזקים שור לשלושה סוגי נזקים שגם הם אבות: קרן שן ורגל. על כן, הגמרא מתחילה לבחון את אב הנזקים קרן. ראשית היא דנה בשאלת המקור של אב הנזקים קרן במקרא. דיון זה כולל בחינת היחס בין שני הפסוקים האפשריים ללימוד אב הנזקים קרן. לאחר מכן הגמרא עוברת לעסוק בתולדות של אב הנזקים קרן אשר הן נגיפה נשיכה רביצה ובעיטה. העיסוק כולל בירור היחס בין נגיחה לנגיפה, ואיפיון אב הנזקים לא כדברים שנעשים על ידי קרן השור, אלא כדברים אשר נעשו בכוונת נזק. לסיום, הגמרא קובעת כי באב הנזקים קרן דין האבות ודין התולדות זהה.
שיעורי עומק
ביאור הדף
משנה
ארבעה אבות נזיקין: השור, והבור, והמבעה, וההבער.
המשנה מציינת שישנם ארבעה אבות נזקים - שור, בור, מבעה והבער. שור הוא נזק הנגרם על ידי בעל חיים של האדם. בור הוא שם כולל לתקלות שהאדם כורה ברשות הרבים. המילה מבעה איננה ברורה, אך היא ככל הנראה נגזרת מהמילה בעיר שפירושה בהמה, כך שאב הנזקים הזה אמור להתייחס לנזקים שהבהמה עושה במהלך המרעה, והיחס בין אב נזקים זה לשור נידון בהמשך הגמרא בהרחבה. הבער הכוונה לנזקי אש.
לא הרי השור כהרי המבעה, ולא הרי המבעה כהרי השור.
המשנה טוענת שאבות הנזקים שור ומבעה אינם זהים, אך היא אינה מציינת מהי נקודת השוני בין האבות.
ולא זה וזה שיש בהן רוח חיים, כהרי האש שאין בו רוח חיים.
המשנה ממשיכה להבדיל בין אבות הנזקים. היא אומרת שאבות הנזקים שור ומבעה נבדלים מאש, כיוון ששניהם נזקים שנעשים על ידי יצורים חיים, בעוד נזק האש לא נעשה על ידי גורם חי, אלא האש שורפת בלא שליטה עצמית.
ולא זה וזה שדרכן לילך ולהזיק, כהרי הבור שאין דרכו לילך ולהזיק.
כמו כן, בור הוא יוצא דופן משאר אבות הנזקים כיוון שהוא סטטי, זאת בניגוד לשאר האבות אשר הם דינמיים ויכולים להזיקלא במקום בו הניחו אותם.
הצד השוה שבהן – שדרכן להזיק ושמירתן עליך. וכשהזיק, חב המזיק לשלם תשלומי נזק במיטב הארץ.
לסיום, המשנה מסיימת ואומרת שלמרות ההבדלים ביניהם, האבות השונים דומים בכך שאחריות האדם לשמור עליהן. נקודת הדימיון הזאת גורמת לכך שדין כל אבות הנזקים הוא זהה, ואם הנזק נגרם המזיק חייב לשלם עליו במיטב כספו.
גמרא
מדקתני אבות – מכלל דאיכא תולדות
הגמרא מדייקת מהשימוש של המשנה במילה אבות, שלאבות אלו יש בנים - תולדות. מסקנה זאת מבוססת על כך שמה שהופך דבר לאב הוא יכולת ההולדה שלו.
תולדותיהן כיוצא בהן או לאו כיוצא בהן?
עצם קיומן של התולדות מעלה את השאלה מה דין התולדות. הדרך בה הגמרא שואלת את השאלה הזאת היא ניסיון להבין את היחס שבין אבות הנזקים לתולדות.
גבי שבת תנן: אבות מלאכות ארבעים חסר אחת; אבות – מכלל דאיכא תולדות, תולדותיהן כיוצא בהן, לא שנא אב – חטאת, ולא שנא תולדה – חטאת, לא שנא אב – סקילה, ולא שנא תולדה – סקילה.
כדי לענות על השאלה הזאת, הגמרא מציעה מודל קיים בין אבות לתולדות. מודל זה קיים כבר בהלכות שבת. בשבת אסור לעשות מלאכה, והמשנה אומרת שישנן שלושים תשע מלאכות אסורות אותן היא מכנה "אבות מלאכה". גם כאן השימוש בשם אב מוכיח שיש תולדות. אך כאן ידוע כי אין הבדל בין דין אב ודין תולדה. כפי שמי שעושה אב מלאכה בשבת חייב להביא קורבן חטאת אם הוא עשה זאת בשוגג או נסקל אם הוא עשה זאת במזיד, כך גם עונשו של מי שעושה מלאכה שהיא תולדה.
ומאי איכא בין אב לתולדה?
הגמרא שואלת על הצורך במודל של אבות ותולדות. אם אין הבדל בדין בין האבות לתולדות, מדוע יש צורך בסיווג המלאכות כאבות או תולדות?
נפקא מינה, דאילו עביד שתי אבות בהדי הדדי, אי נמי שתי תולדות בהדי הדדי – מחייב אכל חדא וחדא, ואילו עביד אב ותולדה דידיה – לא מחייב אלא חדא.
תשובת הגמרא היא שהחלוקה החשובה אינה בין אב לתולדה אלא סיווג התולדות כמשויכות לאבות. אם נתייחס לאב והתולדות שלו כמשפחה, כמות העונשים אותם העושה מלאכה בשבת יקבל לא תלויה בכמות המלאכות אותן האיש עושה, כי אם בכמות המשפחות אליהן המלאכות שהוא עושה שייכות. כך למשל אם זורע בשבת ולאחר מכן משקה את נטיעתו הוא מתחייב כאילו עשה רק מלאכה אחת כי זריעה והשקייה הינן מלאכות מאותה המשפחה. אבל אם האדם חורש וזורע הוא מתחייב בשני עונשים, כיוון שחרישה וזריעה הינן אבות מלאכה שונים. באופן דומה אם אדם עושה שתי תולדות ממשפחות שונות הוא מתחייב בשני עונשים.
ולרבי אליעזר דמחייב אתולדה במקום אב, אמאי קרי ליה אב ואמאי קרי לה תולדה?
הגמרא ממשיכה ושואלת מדוע יש צורך במודל של אבות ותולדות לפי רבי אליעזר שטוען כי כמות העונשים שהעושה מלאכה בשבת תלוי אך ורק במספר המלאכות שהוא עושה בלא תלות בשאלה לאיזה אב המלאכות משויכות?
הך דהוה במשכן חשיבא – קרי ליה אב, הך דלא הוי במשכן חשיבא – קרי לה תולדה.
תשובת הגמרא דוחה את ההנחה הראשונית לגבי היחס בין האבות לתולדות. כל דיון הגמרא מבוסס על כך שהאב נקרא אב כיוון שניתן להסיק ממנו דברים אחרים, דהיינו תולדות. הגמרא טוענת כי לפי רבי אליעזר לא כך עובדת החלוקה בין אבות לתולדות. האבות נקראים אבות כיוון שהם חשובים. בהקשר של מלאכות שבת, מלאכות שהיו קשורות במלאכת המשכן הן אבות מלאכה, ושאר המלאכות הן תולדות.
גבי טומאות תנן, אבות הטומאות: השרץ, והשכבת זרע, וטמא מת; תולדותיהן לאו כיוצא בהן, דאילו אב מטמא אדם וכלים, ואילו תולדות – אוכלין ומשקין מטמא, אדם וכלים לא מטמא.
הגמרא חוזרת לשאלתה המקורית לגבי היחס בין אבות לתולדות באבות הנזיקין ומציעה מודל נוסף של אבות ותולדות. המודל השני הוא אבות הטומאה. יכולת הטומאה של אב טומאה גדולה מזאת של תולדה שכן רק אב טומאה יכול לטמא אדם או כלים, והתולדות של אב הטומאה אינן יכולות לטמא אדם או כלים.
הכא מאי?
לאחר הצגת שני המודלים הגמרא שואלת בפירוש לאיזה מהמודלים של אבות ותולדות יש לדמות את מודל האבות והתולדות בדיני נזקים.
אמר רב פפא: יש מהן כיוצא בהן, ויש מהן לאו כיוצא בהן.
רב פפא עונה שבאבות נזקים אין מודל אחד. יש נזקים שבהם אין הבדל בין דין התולדה לדין האב כמו במלאכות שבת, ויש נזקים אחרים שבהם יש הבדל בין דין התולדה לדין האב כמו באבות הטומאה.
תשובתו של רב פפא גורמת לגמרא לעבור על כל אבות הנזקים ותולדותיהם, ולסווג באלו נזקים דין התולדות והאבות דומה ובאלו הדין שונה.
ת"ר, ג' אבות נאמרו בשור: הקרן, והשן, והרגל.
הגמרא מביאה ברייתא שאומרת ששור יכול להזיק בשלוש דרכים. הוא יכול לנגוח ונזק זה מכונה קרן, הוא יכול לאכול ונזק זה מכונה שן, וכן הוא יכול לשבור כלים בדרך הילוכו ונזק זה נקרא רגל. כל אחת מהדרכים הללו נחשבת אב נזקים.
קרן מנלן?
הגמרא מתחילה לעבור על אבות הנזקים. האב הראשון אליו היא נדרשת הוא האב קרן, דהיינו נגיחת הבהמה. תחילת הבירור שלה הוא בשאלה מה המקור של אב הנזקים קרן? כלומר, איפה כתוב בתורה הדין של נזקי קרן?
דת"ר: כי יגח – אין נגיחה אלא בקרן, שנאמר: ויעש לו צדקיה בן כנענה קרני ברזל ויאמר כה אמר ה' באלה תנגח את ארם וגו', ואומר: בכור שורו הדר לו וקרני ראם קרניו בהם עמים ינגח.
כדי למצוא את המקור לנזקי קרן הגמרא מביאה ברייתא. ברייתא זאת מורכבת משתי טענות. הטענה האחת כי המקור לנזקי קרן בתורה הוא הפסוק העוסק בנגיחת השור "כי יגח". אולם כדי שפסוק זה יוכל להוות מקור לדיני קרן, צריך לטעון שנגיחה נעשית על ידי קרן. כדי לאשש את הטענה הזאת הברייתא מביאה שני פסוקים. הפסוק האחד מספר על צדקיה בן כנענה ששם קסדה עם קרניים, ואומר שה' אמר לו שבעזרת הקרניים הללו הוא ינגח את ארם. רואים כי הנגיחה נעשית על ידי קרן. הפסוק השני לקוח מברכתו של משה לשבט גד, אשר שם נזכרות קרני השור וכתוב כי בעזרת הקרניים הללו השור נוגח.
מאי ואומר?
הגמרא שואלת מדוע יש צורך בשני פסוקים בברייתא כדי להוכיח שנגיחה מתבצעת על ידי קרן.
וכי תימא, דברי תורה מדברי קבלה לא ילפינן, ת"ש: בכור שורו הדר לו.
תשובת הגמרא היא שאם היה רק הפסוק הראשון, לא היה ניתן להוכיח ממנו כי נגיחה מתבצעת בקרן. הסיבה שההוכחה מהפסוק הראשון לא תקפה היא שפסוק זה הוא מספר מלכים אשר הוא בנביאים, ולא ניתן ללמוד דיני תורה מספרי הנביאים אשר אותם הגמרא מכנה כ"דברי קבלה". על כן יש צורך בפסוק השני אשר מקורו בחומש דברים.
והאי מילף הוא? גילוי מילתא בעלמא הוא דנגיחה בקרן הוא!
הגמרא דוחה את התשובה. דחיית הגמרא מבוססת על ערעור הרלוונטיות של הטענה שלא ניתן ללמוד דיני תורה מספרי הנביאים. על אף שטענה זאת נכונה, היא לא יכולה להסביר את הצורך בשני הפסוקים כיוון שאין כאן לימוד של הלכה, אלא של המציאות. על השאלה איך שור נוגח אין צורך לענות דווקא בפסוק מהתורה, וכל מקור רלוונטי יכול לספק תשובה. זאת לעומת שאלות אחרות דוגמת כמה משלמים על נגיחת השור או איך התשלום מתבצע, אשר שם רק פסוק מהתורה יכול להוות תשובה. אשר על כן, עדיין לא מובן מדוע הברייתא צריכה להשתמש בשני פסוקים כדי ללמוד שהשור נוגח בעזרת הקרן שלו.
אלא, מהו דתימא כי פליג רחמנא בין תם למועד – ה"מ בתלושה, אבל במחוברת – אימא כולה מועדת היא, ת"ש: בכור שורו הדר לו וגו'.
הגמרא מציעה תשובה אחרת לשאלת הצורך בפסוק השני בברייתא כדי ללמוד ששור נוגח בעזרת הקרן שלו. בפסוק הראשון הקרן איתה מתבצעת הנגיחה איננה מחוברת לראש. לכן, אם הברייתא הייתה מביאה רק את הפסוק הראשון היה ניתן לחשוב שנזק קרן הוא רק קרן בעזרת קרן תלושה, דהיינו לא מחוברת לראש. על כן, הברייתא צריכה להביא את הפסוק השני שאומר שגם נגיחה בקרן מחוברת נחשבת נגיחה. הדרך בה הגמרא אומרת שדבר מסוים נכלל תחת אב הנזקים קרן, היא דרך הדין המיוחד לאב הנזקים קרן. בנזקים על נגיחת השור, התשלום תלוי בשאלה האם השור היה מועד או תם, דהיינו האם השור נגח בעבר כבר פעמים רבות או שמא הוא עוד לא נגח. אם השור עוד לא נגח הוא מוגדר כשור תם, והבעלים צריכים לשלם רק חצי מהנזק שהשור עשה. רק אם השור ידוע כשור שנוגח, הוא שור מועד, והבעלים צריכים לשלם את כל הנזק.
לאחר הדיון בשאלת המקור לאב הנזקים קרן הגמרא עוברת לדון בתולדות של אב נזקים זה.
תולדה דקרן מאי היא?
הגמרא שואלת מה הן התולדות של אב הנזקים קרן?
נגיפה, נשיכה, רביצה, ובעיטה.
תשובת הגמרא היא כי הנזקים המשויכים לאב הנזקים קרן הם נגיפה (מכה בעזרת הגוף) נשיכה רביצה (התיישבות על הדבר הניזוק) ובעיטה.
מאי שנא נגיחה דקרי לה אב? דכתיב כי יגח, נגיפה נמי כתיב כי יגוף!
ראשית, הגמרא שואלת למה נגיפה לא נחשבת אב נזקים גם. הרי בדיוק כמו שנגיחה היא אב נזקים כי כתוב בתורה "כי יגח", כתוב גם "כי יגוף"?
האי נגיפה – נגיחה היא
הגמרא דוחה את השאלה על בסיס הטענה שכאשר התורה מדברת על נגיפה היא איננה מתכוונת לנגיפה אלא לנגיחה.
דתניא: פתח בנגיפה וסיים בנגיחה, לומר לך: זו היא נגיפה זו היא נגיחה.
הגמרא מביאה ראיה לטענה זאת מברייתא. הברייתא טוענת שהשימוש של התורה בפעלים שונים לנזק השור מוכיח שהפעולה אליה התורה מתכוונת היא אותה הפעולה, כלומר נגיחה.
מאי שנא גבי אדם דכתיב כי יגח, ומאי שנא גבי בהמה דכתיב כי יגוף?
הגמרא שואלת אם הפעולה זהה מדוע התורה משתמשת במילים שונות כדי לתאר אותה? לתוך השאלה הזאת הגמרא מכניסה כיוון לפיתרון ואומרת כי הפעלים השונים מופיעים כלפי מושאי נזק שונים. התורה משתמשת בשם נגיחה כדי לתאר נזק ששור עושה לאדם, ובשם נגיפה כדי לתאר נזק ששור עושה לשור אחר. אם הפעולה אכן זהה מדוע יש שימוש במילים שונות עבור מושאי נזק שונים?
אדם דאית ליה מזלא – כתיב כי יגח, בהמה דלית לה מזלא – כתיב כי יגוף,
ההבדל בין מושאי הנזק אותו הגמרא מציינת הוא שלאדם יש מזל ולבהמה אין מזל. (למרות שיש כאן תשובה לשאלה קשה להבין אותה. לכן נראה להסביר שנגיפה יכולה להתבצע על ידי כל איבר בגוף הבהמה ולכן למרות שהפעולה אליה הפסוק מתכוון היא נגיחה, שימוש במילה נגיפה מעיד על פעולה פחות מכוונת. אדם שיש לו מזל נפגע רק מפעולה מכוונת, בניגוד לבהמה שאין לה מזל ולכן היא נפגעת גם מפעולה שאינה מכוונת. אפשר להסביר יותר ולומר שהמזל המדובר כאן איננו מזל מקרי, אלא היכולת להימנע מנזק עקב תיכנון וחשיבה)
ומלתא אגב אורחיה קמ"ל, דמועד לאדם הוי מועד לבהמה, ומועד לבהמה לא הוי מועד לאדם.
הגמרא מוסיפה הערת אגב, שלפי ההבדל המוצע בין המילים ניתן ללמוד הלכה נוספת. כיוון שכדי לנגוח אדם יש צורך להתגבר על המזל שלו, מה שלא נכון עבור בהמה, יוצא שיותר קשה לנגוח אדם מבהמה. לכן, אם שור מסוים נגח בהמה זה לא נותן לנו אינפורמציה על יכולתו של השור לנגוח אנשים. ברם, אם השור נגח אדם, ניתן ללמוד מכך גם על יכולתו להזיק בהמות.
נשיכה – תולדה דשן היא!
לאחר העיסוק בתולדה נגיפה, הגמרא עוברת לדון בתולדה הבאה, נשיכה. דיון הגמרא נסוב סביב השאלה למה נשיכה היא תולדה של קרן, הרי היא מתבצעת על ידי שיני הבהמה כך שיותר הגיוני לשייך אותה לשן מאשר לקרן.
לא, שן יש הנאה להזיקה, הא אין הנאה להזיקה.
הכיוון בו הגמרא הולכת הוא לטעון שנשיכה היא לא תולדה של שן, וממילא היא צריכה להיות תולדת הקרן. הדרך בה הגמרא עושה זאת היא על ידי הגדרה של אב הנזקים שן כנזק בו כלולה הנאה, כמו אכילת פירות. אבל בנשיכה הבהמה לא נהנית ולכן היא איננה תולדה של שן, כך שהיא כן תולדה של קרן.
רביצה ובעיטה – תולדה דרגל היא!
באופן דומה הגמרא שואלת על התולדות האחרות, רביצה ובעיטה הנעשות על ידי הרגל. אם כן מדוע הן תולדות של קרן ולא של רגל?
לא, רגל הזיקה מצוי, הני אין הזיקן מצוי.
גם כאן, הגמרא מגדירה מחדש את אב הנזקים רגל כפי שהגדירה את אב הנזקים שן. תחת אב הנזקים רגל לא נכללים הנזקים הנעשים על ידי הרגל, אלא נזקים מצויים. אם כן, כיוון שהבהמה איננה בועטת באופן תדיר, או רובצת על כלים שיהרסו מרביצתה, פעולות הנזק הללו לא יכולות להיות משויכות לאב הנזקים רגל, וממילא הן חלק מאב הנזקים קרן.
אלא תולדותיהן לאו כיוצא בהן דאמר רב פפא, אהייא? אילימא אהני,
לאחר בירור המקור של אב הנזקים קרן, והעיסוק בתולדות שלו, הגמרא חוזרת למטרתה המקורית - סיווג הנזקים על פי השאלה האם יש דימיון דיני בין האבות לתולדות. הגמרא שואלת האם באב הנזקים קרן יש הבדל בין האב לתולדה, כפי שרב פפא אמר שיש בחלק מהנזקים.
מאי שנא קרן? דכוונתו להזיק וממונך ושמירתו עליך, הני נמי כוונתן להזיק וממונך ושמירתן עליך! אלא, תולדה דקרן כקרן,
הגמרא אומרת שאין הבדל בפעולות הנזק המוגדרות כתולדות הקרן, לבין פעולת הנזק של קרן. על כן, מסתבר שנזקי קרן הינם נזקים בהם אין הבדל בין התולדה לאב
וכי קאמר רב פפא – אשן ורגל.
כיוון שדין הנזק של תולדות הקרן לא שונה מהדין עבור האב קרן, הגמרא מנסה להראות כי המקרה בו יש הבדל בין התולות לאבות הוא באבות הנזקים שן ורגל.