רקע
יש שתי הגדרות אפשריות לאב הנזקים קרן. בסוגיה זאת נראה את היחס ביניהם על פי הראשונים השונים ואת ההשלכות שלו.
מקורות
גמרא ב: "ת"ר ג' אבות… ושמירתן עליך"
גמרא טו.-: "אתמר… לא תשים דמים בביתך"
ב. רש"י ב: ד"ה בעיטה, טו: ד"ה משונה הוא
מהרש"א מה"ב על התוספות בדף טו]
ריב"א טו: שטמ"ק ד"ה וריב"א אומר
רא"ש פרק א סימן כ עד "דמשלם חצי נזק"
ריטב"א כתובות מא: ד"ה והא דאמרינן
ג. רמב"ם הלכות נזקי ממון כל פרק א, פרק ב הלכות ז-ח, פרק ג הלכה ז
ד. גמרא טז. "ולא לרבוץ… כאן בפכין קטנים"
אתמר פלגא נזקא רב פפא אמר ממונא רב הונא בריה דרב יהושע אמר קנסא
בבא קמא טו.
אב הנזקים הראשון המוזכר במשנה הוא שור. הגמרא מביאה ברייתא המפרקת את אב הנזקים הזה לשלושה אבות נפרדים: קרן, שן ורגל. הברייתא משייכת את קרן באמצעות שני פסוקים לפרשיית שור שנגח. התורה מחלקת את דיני הנגיחה לשני חלקים. חלק ראשון עוסק בשור שעוד לא נגח והוא עדיין בתמותו, וחלק שני עוסק בשור שנודע בנגחנותו ומועד לנגוח. החילוק הדיני בין השוורים הוא ששור תם משלם חצי נזק מגופו, לעומת שור מועד שמשלם נזק שלם מעלייה.
לאחר שהגמרא לומדת את האב קרן היא מביאה ברייתא נוספת העוסקת בתולדותיה. הברייתא מפרטת ארבע תולדות של קרן: נגיפה, נשיכה, רביצה ובעיטה. הגמרא מקשה שנשיכה היא תולדה של שן, ורביצה ובעיטה הן תולדות של רגל. לכאורה, קושיית הגמרא מבוססת על כך שהאבות מחולקים על פי האיברים השונים בגוף. נזק שנעשה בשן דוגמת נשיכה אמור להיות תולדת השן[1], וכן לגבי רגל. דחיית הגמרא מבוססת על כך שלאבות שן ורגל יש איפיון מהותי. שן כוללת תחתיה כל נזק שיש הנאה להיזקו, ורגל כל נזק שהוא מצוי.
דחייתה של הגמרא מתייחסת רק לשאלה למה התולדות הללו לא משוייכות לשן ורגל, אמנם היא לא מסבירה מה כן משייך אותן לקרן. התשובה לשאלה הזאת מגיעה רק כחלק מהדיון הכללי של הסוגיה על היחס בין האבות לתולדות, שם הגמרא אומרת שאין סיבה שיהיה הבדל בין האבות לתולדות כיוון שהמכנה המשותף של כולם שווה. המכנה המשותף שהגמרא מביאה הוא היות כל המעשים הללו מעשים שכוונתם להזיק[2]. מכאן עולה שהאיפיון של קרן הוא נזק שנעשה באופן מכוון ולא כחלק מפעולה אחרת בעלת תכלית אחרת[3].
הגמרא בדף טו. מביאה מחלוקת אמוראים בין רב פפא לרב הונא בשאלת איפיון תשלומי חצי נזק. בביאור סברותיהם הגמרא מסבירה שרב פפא סובר שיש צורך לשמור על שור ועל כן אם הוא נגח אף בתמותו הוא צריך לשלם נזק שלם, אלא שהתורה חסה על ממון המזיק ועל כן היא מחייבת אותו רק בחצי נזק. רב הונא שסובר שחיוב חצי נזק הוא קנס אומר ששור תם אינו צריך שמירה ולכן בעליו היה אמור להיות פטור אלא שהתורה קנסה את הבעלים כדי שישמור על שורו.
להלכה, פוסקת הגמרא שחצי נזק הוא קנס. הגמרא ממשיכה ומסיקה מפסק זה שהדין במקרה בו כלב אוכל כבשים וכן אם חתול אוכל תרנגולים הוא יהיה חייב חצי נזק. חצי נזק זה הוא קנס ועל כן לא גובים אותו בבבל כמו כל הקנסות. צריך להבין כיצד ההלכה שתשלום חצי נזק הוא קנס גרמה לגמרא להביק את הדין לגבי כלב שאכל כבשים?
רש"י נדרש לשאלה הזאת ומסביר שכיוון שהמעשים הללו משונים, אין דרך הבהמה בכך והם משויכים לאב הנזקים קרן. אמנם טענה זאת קשה, שכן ראינו שהגדרת קרן היא כוונה להזיק, ואכילת כבשים ותרנגולים לכאורה אמורה להיכנס תחת האב שן כיוון שיש הנאה בנזקים הללו.
על מנת להסביר את דברי הגמרא, ואת המתח שיש בין שתי ההגדרות של האב קרן, התוספות מעמיד את מחלוקת האמוראים בשאלה מהו אב הנזיקין קרן. רב הונא מבין שאב הנזיקין קרן, העוסק בהשתוללות חד פעמית של השור, מאופיין בעצם היותו משונה. כיוון שהוא מניח שנגיחה היא משונה, היה ניתן להבין שבלא חידושה של תורה שחייב על נזקי קרן היינו חושבים שהבעלים אנוס ולכן ייפטר, אולם התורה חידשה קנס גם במקרה הזה. איפיונו של רב הונא את נזקי קרן כנזקים משונים מוביל לכך שעל כל מעשה משונה יהיה חיוב חצי נזק, וזאת מסקנת הסוגיה, שבמקרה בו כלב אוכל כבשים גם יש את אותו הקנס והבעלים לא פטורים.
רב פפא שחולק עליו ואומר שתשלום חצי נזק הוא ממון, סבור שהמאפיין של קרן הוא כוונה להזיק. על פי האיפיון הזה אין שום סיבה לפטור את המזיק והוא היה אמור להתחייב נזק שלם החל מהנגיחה הראשונה, ועל כן הוא צריך להכניס את הסברה שהתורה חסה עליו. אמנם, על פי ההבנה הזאת אכילה משונה איננה נכנסת תחת האב קרן, אולם גם בתורת שן לא יתחייב כיוון שהוא אנוס.
הריטב"א חולק וכותב שלפי רב פפא גם יהיה חיוב על אכילת כבשים, אלא שהנזק יגבה בבבל. הוא לא כותב בפירוש כמה משלם במקרה הזה. אולם ניתן להסיק מכך שהוא אומר שהנפקא מינה בין רב פפא לרב הונא היא בשאלה האם גובים את הנזק בבבל או לא, שאין ביניהם מחלוקת בשאלת גובה תשלומי נזק משונה. כלומר, מחלוקת האמוראים היא לא על השאלה האם יש חיוב על משונה אלא הם נחלקו האם החיוב על נזק משונה הוא קנס, וכל כותב בפירוש הריב"א.
יוצא שיש מחלוקת בין התוספות לריב"א והריטב"א בהסבר שיטת רב פפא שאומר שפלגא נזקא ממונא. מהתוספות נראה שהמחלוקת בין האמוראים היא מחלוקת מציאותית. טענתו של רב הונא ששוורים אינם נגחנים, ורב פפא חולק עליו ואומר ששוורים הם נגחנים. לכן על דבר שהם מסכימים בו על רמת השינוי היוצרות מתהפכים ורב הונא מחייב כשרב פפא פוטר[4].
בעוד לפי הריב"א והריטב"א נתון כמה פעמים שוורים נוגחים בחודש וודאי שהנזק הזה הוא משונה. המחלוקת ביניהם היא רק בשאלה האם שינוי הוא עילה להפיכת הנזק לקנס או לא. לפי הפירוש הזה מסקנת הסוגיה היא לא הכללת הנזק תחת הכותרת של קרן אלא האמירה שהוא קנס, ועל כן לא יגבו אותו בבבל[5].
הרא"ש כותב שמסקנת הגמרא גורמת לכך שאכילת כבשים יוצאת מתורת שן והופכת לקרן. מוכרח מכך בלא הפסיקה שתלשומי חצי נזק הם קנס היה חיוב על אכילת כבשים מצד תורת שן. לפי המסקנה הזאת אפשר להציע שתי אפשרויות למאן דאמר פלגא נזקא ממונא. האפשרות הראשונה היא שעל שינוי של שן פטור, כמו שכותב התוספות. האפשרות השנייה היא לומר שהחיילוק בין משונה למה שאינו משונה הוא רק בדיני קרן, אבל בשאר האבות ישלם נזק שלם גם על משונה.
נקודת הפתיחה של הסוגיה היא שיש שלוש קטגוריות של נזק: קרן, שן ורגל. בנזקי שן ורגל חייבים נזק שלם ובנזקי קרן, שמאופיינים על ידי כוונה להזיק, חייבים חצי נזק. מחלוקת הגמרא באפיון תשלומי חצי נזק היא בשאלה האם יש הקבלה בין המונח כוונה להזיק לשינוי. לפי התוספות למסקנת הסוגיה זנחנו את הכוונה להזיק. אולם על פי הרא"ש, כמו שמוכח בפרק הבא[6], הגמרא לא זונחת את הכוונה להזיק אלא מקבילה בין נזקים משונים לאלו שנעשו בכוונה להזיק. יוצא שלפי רב פפא ניתן לומר שהתורה חידשה את החילוק בין משונה לשאינו משונה רק בקרן ובשן משונה ישלם נזק שלם.
מי שהולך בכיוון עוד יותר קיצוני הוא הרמב"ם. נראה שהוא מבין גם למסקנה שכלב שאוכל כבשים גדולים חייב משום שן[7]. פסיקת הרמב"ם מעלה שתי שאלות. ראשית צריך לשאול כיצד הרמב"ם מגדיר את נזקי קרן? לאחר מכן צריך להידרש לשאלה כיצד ההבנה הזאת מתכתבת עם הגמרא?
הרמב"ם פותח את הלכות נזקי ממון בהלכה שאדם חייב על נזקי כל נפש חיה שברשותו. נראה שההלכה עוסקת בכל נזקי הבהמה ולא רק בנזקי קרן. ובכל זאת הרמב"ם בהלכה הבאה קובע את גובה התשלום בכל נזק שנגרם מבהמת האדם בשאלה האם הנזק בוצע כדרכו או לא. כל זאת בלא תלות באב הנזקים אליו משויך אותו מעשה נזק.
על כן, מסתבר לומר שלפי הרמב"ם יש שתי מערכות שונות. המערכת האחת תאפיין את הנזק ותשייך אותו לאחד מאבות הנזיקין של השור. המערכת השנייה תבדוק האם הנזק נעשה בדרכה של הבהמה או שמא לא. תפקידה של המערכת הזאת הואלקבוע את גובה תשלומי הנזק והאם הוא קנס או ממון.
נחזור לפרש את הסוגיה על פי הרמב"ם. עד כה הסברנו שהחידוש בסוגיה הוא שחצי נזק של קרן הוא קנס כי הוא משונה ולכן כל נזק משונה ייחשב קרן וחיובו יתמעט לחצי נזק. אלא שאפשר להסביר שחידוש הסוגיה הוא שכיוון שראינו שהתורה קנסה על קרן שהיא משונה כדי שאדם ישמור על שורו, על כל נזק משונה יש קנס, והמשתמע מכך, שגם אם כלב אכל בשינוי הוא יתחייב קנס, הדומה לקנס חצי הנזק שיש בקרן, רק שכיוון שיש הנאה להיזקו הפעולה תחויב משום שן.
הרמב"ם מבין את הנחת הסוגיה כמו הרא"ש, שיש שלוש קטגוריות נזק. יסוד המחלוקת לפיו הוא האם תשלומי חצי נזק קנס או גזרת הכתוב. טענת רב הונא שחצי נזק הוא קנס מאפשרת להרחיב את הקנס גם לדברים משונים שאינם קרן, כמו אכילה משונה. אם מצד הדין לא היה צריך לשמור על שור שלא ינגח כיוון שזה משונה, לכאורה לא היה צריך לשמור גם על כלב שלא יאכל כבשים. כמו שהתורה קנסה את בעליו של השור כדי שישמור אותו כך היא קנסה את בעל הכלב.
הבעיה בהסבר הזה היא שלפיו קרן אמורה להיות מוגדרת כנזק שנעשה בכוונה להזיק, אלא שהרמב"ם לא מזכיר את כוונת הנזק בכל הפרק הראשון, ובכלל בהלכות נזקי ממון. אפילו בהלכה י' בה הוא מתאר את האבות הוא מאפיין את השן כדבר שיש שהנאה להיזקו ואת הרגל כנזק בדרך הילוך הוא לא מאפיין את תולדות הקרן. כדי לפתור את הבעיה נשאל על אחת מהנחות היסוד שלנו. בהלכה הראשונה בפרק הרמב"ם כותב שאדם חייב על כל נזקי בהמתו, וצריך לשאול מניין הרמב"ם חידש זאת?
נראה לומר שלשיטתו כוונה להזיק היא הגדרה משלימה. במילים אחרות, קרן היא כל פעולה בה הבהמה מזיקה שאין בה הנאה ולא נעשית בדרך הילוכה של הבהמה. כיוון דומה יש בכוונה להרוג. הרמב"ם[8] שואל מניין אנחנו יודעים שהשור לא התכוון להריגה אלא להנאתו. שאלה זאת מוכיחה שאם לא הייתה הנאה, הדבר היה נחשב כאילו הוא מתכוון לתוצאה היחידה שנראית – הריגה. כך גם בנזק, אם הדבר לא נעשה כחלק מההליכה ואין הנאה בדבר והתוצאה היחדה היא נזק, אנחנו מניחים שהבהמה התכוונה להזיק. לכן אין לתולדות הקרן שום מאפיין, כיוון שהמייחד אותן הוא שהם אינן תולדות הרגל או השן.
לפי זה מובן כיצד הרמב"ם הסיק שאדם חייב על כל סוג נזק שבהמתו עושה. עצם זה שאחת ההגדרות היא משלימה, מכריחה שבכל מקרה יהיה חייב. אם הנזק נעשה בדרך ההילוך של הבהמה או שיש הנאה להיזקו הוא חייב מצד רגל ושן, ואם הנזק הוא מכל סוג נזק אחר, אז החיוב עליו הוא מצד קרן.
תפיסה זאת של הרמב"ם אמורה לגרום לו לחלוק על שאר הראשונים בשתי הנחות. ההנחה האחת היא שיכול להיות נזק משונה שהוא אינו קרן, הדוגמא שראינו לדין הזה הוא בכלב שאוכל כבשים גדולים. לפי הרמב"ם החיוב הוא מדין שן, העוד לפי שאר הראשונים כיוון שהאכילה הזאת משונה משלמים עליה מדין קרן. כשהנפקא מינה היא לעניין פטור ברשות הרבים, כך שלפי הרמב"ם יהיה פטור ולפי שאר הראשונים חייב.
ההנחה השנייה שרק הרמב"ם יכול להניח לפי רב הונא היא שיש קרן שמועדת מתחילתה. הדוגמא לכך היא רביצה על כלים קטנים. רבי אלעזר מעמיד את המשנה שאומרת שהמשנה לא מועדת לרבוץ על כלים בכלים גדולים, אבל על כלים קטנים היא מועדת לרבוץ. לפי התוספות וסיעתו צריך לומר שלפי רבי אלעזר רביצה על כלים קטנים איננה קרן. לעומת זאת הרנב"ם מחלק את הרביצה רק לשאלת המועדות, אמנם הוא לא מביא את החילוק הזה כשהוא מונה את תולדות הקרן.
אמנם ההנחה הזאת נסתרת מההלכה הראשונה בפרק שני. הרמב"ם פוסק שם שכל אבות הנזק בשור מועדים מתחילתם חוץ מתולדות הקרן שתמים עד שיהפכו להיות מועדים. בפשטות, הטענה שעולה בהלכה הזאת היא שלא יכולה להיות קרן שמועדת מתחילתה, והקרן ותולדותיה תמים אלא אם כן הם הועדו.
נראה שהכיוון ללכת בו הוא לחלק בין שינוי לתמות. הרמב"ם בהלכה ב' מחלק בין מעשה רגיל שהבהמה עושה למעשה משונה. לאחר מכן בהלכה ג' הוא מדגים את ההבדל בין מעשה רגיל למעשה משונה, ובהלכה ד' הוא מגדיר תמות ומועדות. נראה מהחלוקה הזאת שיש הבדל בין מעשה שהוא תם למעשה שהוא משונה. מעשה משונה הוא מעשה שעל פי רוב אותה הבהמה לא עושה, לעומת מעשה תם שמוגדר לפי המין ולא לפי הבהמה הספציפית.
ההבדל הדיני בין שני המושגים הוא ששינוי תמיד יישאר משונה, בעוד מעשה תם יכול להפוך להיות מעשה מועד[9]. בפרק ב' שם הרמב"ם נדרש לשאלת היחס בין התולדות לאבות, הוא מבאר שבניגוד לכל האבות שאין בהם דין תמות, בקרן יש דין כזה. הסברה לחילוק היא פשוטה. בשן וברגל יש תכלית הגיונית למעשה הבהמה. אם בכל זאת מלכתחילה לא היה ניתן לצפות את הפעולה על אף התכלית שלה, הדבר מעיד על כך שאין לחשוש להישנותה. לעומת זאת, פעולה שהבהמה עושה בלא תכלית מוגדרת יכולה להיות מטבע מזיק של הבהמה, עובדה שניתן לאשש על ידי צפייה בפעולה כמה פעמים.
לדוגמא, רוב השוורים אינם נגחנים, ועל כן ההתייחסות שלנו אל שור שאין לנו אף מידע מקדים עליו תהיה כשור שאינו נגחן. אמנם, הנחה זאת יכולה להתערער במידה והשור יוכיח מציאותית שהוא נוגח. בניגוד לכלב, שאין היגיון שיתנפל על כבש גדול, וגם במידה ועשה זאת פעמים רבות לא נוכל להגיד שבטבע כלבים לעשות את הפעולה הזאת.
סיכום
התורה קובעת שכאשר שור נוגח התשלום הוא חצי נזק מגופו. הגמרא מביאה ברייתא שמוכיחה שאין נגיחה אלא בקרן, וברייתא אחרת שמונה את תולדות הקרן: נגיפה, נשיכה, רביצה ובעיטה. ישנם שני איפיונים אפשריים להגדיר באמצעותם את נזקי קרן: כוונה להזיק, ומשונה.
התוספות מקשר את המתח בין שתי ההגדרות האפשריות לקרן עם מחלוקת האמוראים לגבי תשלומי קרן. רב פפא שאומר שהחיוב על תשלומי קרן הוא חיוב ממוני מגדיר קרן ככוונה להזיק. רב הונא שסובר שאין חיוב ממוני וכל התשלום הוא בגדר קנס, מבין שנגיחה היא נזק משונה.
הגמרא מכריעה כרב הונא שתשלומי חצי נזק הם קנס. מסקנת הסוגיה בעקבות ההכרעה הזאת היא שבמקרה בו כלב אוכל כבשים הוא ישלם חצי נזק. התוספות מסביר את המזקנה שבכך שהגמרא הכריעה כרב הונא היא הגדירה את אב הנזיקין קרן כאבי כל נזק משונה, וגרמה שכל נזק שיש בו שינוי הופך אוטומטית לקרן גם אם יש הנאה להיזקו.
הראשונים נחלקו בשאלה מה יאמר רב פפא במקרה של אכילה משונה. התוספות מבין שרב פפא יחלוק ויפטור את בעל הכלב. הרא"ש סובר שרב פפא יחייב אותו נזק שלם. והריב"א וריטב"א מחייבים אותו חצי נזק, רק לא בתורת קנס.
הרמב"ם אוחז בשיטה משלו, לפיה יש קריטריון שקובע את האב והוא אופי הנזק, וקריטריון אחר שמגדיר את הנזק כמשונה או לא. על כן הוא פוסק שכלב שאכל כבשים גדולים חייב משום שן. הגדרת קרן לפיו היא כוונה להזיק ככוונה נגטיבית, כלומר, נזק שלא נעשה בדרך הילוך או שיש הנאה לבהמה ממנו. ישנן שתי נפקא מינות בין הרמב"ם לשאר הראשונים. האחת שיכול להיות שינוי גם בשן ורגל, דוגמת כלב שאוכל כבשים. השנייה היא שיכול להיות קרן שהוא כדרכו וישלם עליו נזק שלם.
[1] עיין תוספות רבינו פרץ (ב: ד"ה נשיכה תולדה דשן היא) שדוחה את ההנחה הזאת לגבי שן אמנם לא מובן איך הוא מסביר את ההווא אמינא אחרת. וצע"ג
[2] הגמרא מביאה מכנה משותף המורכב משלושה אלמנטים: נעשים על ידי ממונו של האדם, שמירת הנזק מוטלת על הבעלים וכוונתו להזיק. אולם השוואה לאבות האחרים תעלה ששני האלמנטים הראשונים מופים בכלל האבות, כך שהמאפיין הייחודי של קרן הוא כוונתו להזיק.
[3] עיין מרומי שדה (ב: ד"ה אין נגיחה אלא בקרן) שאומר שהגמרא לומדת את זה מכך שהברייתא מוכיחה שאין נגיחה אלא בקרן. לכאורה היה ניתן לשאול מדוע הברייתא מתעקשת על הטענה שאין נגיחה אלא בקרן ומוכיחה אותה גם מבחינת גילוי הדבר וגם מבחינה דינית באמצעות פסוקים. ועונה הנצי"ב שאם לא הטענה הזאת היה ניתן לטעון שכל דרך בה הבהמה דוחפת, ואף בקפיצתה היא חלק מנגיחה, והברייתא לומדת שהתורה התייחסה דווקא לנגיחה בקרן, דהיינו לנזק שנעשה בכוונת נזק.
[4] השיטה מקובצת מביא בשם גיליון תוספות (טו: ד"ה כתוב בתוספות) שגם לפי רב פפא הנזק הוא משונה, פשוט הוא לא משונה מספיק כדי שמצד הדין יהיה פטור. רבי דוד פוברסקי (טו: אות שמ) לא רוצה לפרש את המחלוקת כמחלוקת על כמות הנגיחות של השור כיוון שאם כך צריך פשוט לבדוק את העובדות ולכן הוא מסביר שגם לפי התוספות ידוע כמה פעמים השור נוגח, וכולם מסכימים על כך, אולם מחלוקתם היא על טבע השור. רב הונא סובר שהשור לא נוגח בגלל טבעו, ורב פפא חולק ואומר שהשור נגחן אבל לא נוגח מסיבות חיצוניות. לולי דבריהם היה ניתן להציע שהמחלוקת היא לא בשאלת רמת הסכנה של השור שהיא קבועה, אלא ביחס של האנשים לסכנה באותה הרמה. רב הונא אומר שכיוון שהסכנה שהשור ינגח רחוקה אנשים לא שומרים על השור שלהם ולכן יש סיבה לקנוס אותם. רב פפא לא מקבל את הטענה שלו ואומר שעל אף שהסכנה רחוקה אנשים שומרים על השור שלהם.
[5] קצת קשה כיוון שהגמרא לא מסיקה שום דבר ורק מחילה את הדין הקיים על מקרה נוסף.
[6] בפרק ב' סימן ב' הרא"ש כותב כך: "מיבעיא ליה אי חשיב שינוי דלאו אורחיה בכך אלא לפעמים כשיצרו תוקפו או דלמא כיון דאין כוונתו להזיק לא דמי לקרן". לכאורה, אם הרא"ש היה סובר כמו התוספות הספק היה אמור להיות האם חשיב שינוי או לא לפי רב הונא, ולפי רב פפא האם יש בזה כוונה להזיק או לא. אמנם נראה שהרא"ש מקביל בין המושגים כוונה להזיק ומשונה.
[7] הראיה המרכזית לכך היא ההקשר של ההלכה. הפרק בו הרמב"ם פוסק את ההלכה הזאת בפרק שעוסק כולו בלכות שן. בנוסף, הוא פותח את ההלכה בחיה שנכנסת לרשות הניזק, ומנגיד אליה את הכלב. כיוון שההנגדה היא רק בשאלת גובה התשלום, אפשר להניח שגם על אכילת כבשים גדולים פטורים ברשות הרבים, כיוון שהיא בתורת שן.
[8] פרק י הלכה י, על פי הגמרא בדף מד.
[9] ראה הלכה ד שם כותב הרמב"ם "וזה המשנה אם הורגל בשינויו פעמים רבות נעשה מועד לאותו דבר שהורגל בו". לכאורה המילים וזה המשנה מיותרות, אלא שצריך לומר שהן באות להנגיד את השינוי המגדיר מעשה כתם, לשינוי הנזכר לעיל המגדיר את המעשה כמשונה.