רקע
לאחר שדנו ברמת השמירה המוטלת על השומר, בסוגיה זאת נעסוק ביכולתו של השומר להעביר את רמת השמירה הזאת לאדם אחר.
מקורות
א. בבא מציעא לו.-: "אתמר שומר שמסר לשומר… האיך לא מהימן לי בשבועה"
ב. רש"י בבא מציעא לו. ד"ה רב אמר פטור
[תוספות בבא קמא יא: ד"ה לא מבעיא, דעלויי]
רמב"ן בבא מציעא לו. ד"ה שומר שמסר לשומר
ג. תוספות בבא מציעא לו. ד"ה רב אמר פטור
ד. תוספות בבא מציעא לו. ד"ה אין רצוני עד "מהאי טעמא"
רשב"א בבא מציעא לו. ד"ה הא דאמר רב
ה. תוספות בבא קמא יא: ד"ה את מהימנת לי בשבועה
רא"ש בבא מציעא פרק ג סימן ו
ו. בבא מציעא מב.-: "ההוא גברא דאפקיד זוזי גבי חבריה, אשלמינהו… ופטור"
תוספות בבא מציעא מב: ד"ה כל המפקיד
רמב"ם הלכות שאלה ופיקדון פרק ד הלכות ח-ט עד "ובניו הוא מפקיד"
ז. רמב"ם הלכות שכירות פרק א הלכות ד-ה
מגיד משנה הלכות שכירות פרק א הלכה ד ד"ה והוא שלא ימעט שמירתו, אף על פי ששאל
כסף משנה הלכות שכירות פרק א הלכה ד ד"ה והוא שלא ימעט בשמירתו
קצות החושן סימן רצא ס"ק יב
הסבר הסוגיה
אתמר, שומר שמסר לשומר. רב אמר: פטור, ורבי יוחנן אמר: חייב.
[בבא מציעא לו.]
הגמרא מביאה מחלוקת אמוראים בדינו של שומר שמסר לשומר. רב אומר שהשומר הראשון פטור ורבי יוחנן אומר שחייב. שיטתו של רב ששומר מסר לשומר לא חייב די ברורה. הבעלים מצפה מהשומר לתפוקה מסוימת והוא מספק לו אותה, פשוט לא בעצמו. אם כן, צריך להניח שלפי רבי יוחנן השומר חייב לשמור בעצמו, ואם לא עשה זאת הוא פושע.
רש"י והתוספות נחלקו עם ראשוני ספרד בביאור שיטת רב. רש"י אומר שלפי רב השומר נפטר מגניבה ואבידה. מדויק מדבריו שהשומר לא נפטר מעצם השמירה וחלים עליו עדיין חיובי פשיעה. נראה שדברי רש"י מבוססים על כך שהשומר יכול להשתמש באדם אחר כדי שישמור בשבילו. על אף שהדבר אסור לכתחילה, כמו שמציין התוספות, הוא אינו מהווה פשיעה כל עוד השומר השני שמר. ברגע שהשומר השני פשע יוצא שהשומר הראשון מלכתחילה לא שמר כמו שצריך[1].
הרמב"ן, ואחריו גם שאר ראשוני ספרד, טוענים שתפקידו של השומר השני הוא לא לשמור בשביל השומר הראשון, אלא להיות בעל הדין של הראשון עם הבעלים. כלומר, לפי רב השומר יכול להסתלק משמירתו, ולהעמיד אדם אחר כשומר של הבעלים.
אביי מקצין את מחלוקת האמוראים ואומר שלפי רב השומר פטור גם אם הוא שומר שכר שמסר לשומר חינם. הוא מטעים את דבריו בזה שהשומר מסר את הפיקדון לאדם בן דעת. כדי שרש"י יוכל להסביר את שיטת רב על פי אביי, הוא צריך לטעון שרמת השמירה של שומר חינם ושל שומר שכר שוות[2], כיוון שאם לא כך, וודאי שהעברת החפץ בין השומרים היא פשיעה[3].
הרמב"ן מחלק את החיובים שיש לשומר. כאשר שומר שכר מוסר חפץ לשמירה של שומר חינם, הוא מעביר לו את חיובי הפשיעה[4], ומשאיר אצלו את חיובי הגניבה והאבידה. התוספות מעלה דעה שלישית, לפיה אביי אומר שגם שומר שכר יכול להסתלק מתשלומי גניבה ואבידה בכך שימסור את החפץ לשומר חינם[5]. יוצא שלפי השיטה הזאת השומר הוא תחליף מלא תמיד.
רבי יוחנן חולק על רב. לטענתו העברת החפץ לאדם אחר היא פשיעה. אביי מקצין גם את שיטת רבי יוחנן ואומר שגם במקרה בו שומר חינם מעלה את רמת השמירה ומוסר לשומר שכר הוא חייב. הטעם שאביי מביא הוא שהשומר יכול לטעון שאין רצוני שיהיה פקדוני ביד אחר.
התוספות חוקר מדוע גחמתו של הבעלים שלא רוצה שהחפץ יהיה ביד אחר מחייבת את השומר לשלם. האפשרות הראשונה אותה הוא מעלה היא שהשומר נחשב פושע כל פעם שעובר על דעתו של בעל הבית, כך שכל הפרה של רצון בעל הבית מחייבת את השומר. התוספות עצמו דוחה את האפשרות הזאת עקב קושיה מהעמוד הבא אך הרשב"א מקיים אותה[6].
האפשרות השניה שהוא מציע היא שיש תנאי בין המפקיד לשומר שהפיקדון יהיה דווקא אצלו, ובעצם שהשמירה היא אינדיבידואלית ולא ניתנת להעברה. כשהבעלים נותן חפץ לשומר הוא לא מקבל רמת שמירה מסוימת, אלא שאדם ספציפי יהיה מוכן להכניס את החפץ תחת חסותו. גם אם ההסכם ביניהם הוא רק הסכם של שומר חינם, יכול להיות שיש לשומר גדר שמספקת לחפץ שמירה טובה יותר או שהשומר הוא אדם שאנשים מפחדים ממנו, או שעקב שיקולים אחרים[7] הבעלים החליט לשים את הפיקדון דווקא אצלו.
רבא חולק על אביי ומסביר את שיטת רבי יוחנן באופן אחר. בניגוד לאביי שאומר שהשומר חייב לשלם כי הוא פשע, מרבא נשמע שהשומר לא פשע. סיבת החיוב של השומר על פי רב היא כי השומר השני לא נאמן בשבועה. בעצם, אביי אומר שהשומר לא יכול להוציא את החפץ מרשותו, וברגע הוצאת החפץ מרשותו הוא פושע. לפי רבא השומר השני רק לא נהיה שומר, והבעיה היא רק שהשומר הראשון מסלק את שמירתו עקב שמירת השומר השני[8]. הנפקא מינה שהראשונים מביאים בין השיטות היא מצב בו יש עדים שהשומר הראשון לא פשע, אז לפי אביי השומר צריך לשלם ולפי רבא הוא פטור.
טענתו של רבא ברורה לשיטת רש"י ותוספות בהסבר דברי רב. השומר השני אינו מתפקד כשומר כלפי הבעלים ורק גורם לכך שהשומר הראשון לא יפשע. אבל בסופו של דבר השומר אינו יודע מה קרה לחפץ כיוון שהוא לא ברשותו, כך שהוא לא יכול להישבע, ומי שצריך להישבע ואינו יכול משלם, והשומר השני לא יכול להישבע לבעלים כי הוא לא שומר שלו.
התוספות מבין שהנקודה בגינה רבא לא מקבל את אביי היא ביכולתו של המפקיד להתנות באופן ספציפי בלי לפרש. אם המפקיד רוצה שהפיקדון יהיה דווקא אצל אדם מסוים הוא צריך לומר, וכל עוד הוא לא עשה זאת אנחנו הולכים על פי גדרים אובייקטיביים. אם שומר חינם מסר לשומר שכר הוא ודאי לא פושע כי החפץ מקבל שמירה טובה יותר, והבעיה לפי רבא היא רק חוסר יכולתו של השומר להישבע. מתוך תפיסה זאת התוספות מחדש שאם השומר השני הוא בעל נאמנות טובה יותר, השומר הראשון יכול להיפטר בשבועתו של השני.
הרא"ש חולק על התוספות[9] וכותב שגם אם השומר השני יותר נאמן מהראשון, השומר השני לא יכול לפטור את הראשון בשבועתו. חידוש זה מתאים לשיטת הרמב"ן, שלפיו המחלוקת בין רבא לרב תלויה רק בשאלה האם יש לשומר יכולת למנות את השומר השני כבעל דין של הבעלים.
ניתן להעמיד את המחלוקת הראשונים בשאלת יחסו של רבא לטענתו של אביי. לפי התוספות, הבעלים חייב להאמין לשבועה שכל אדם נשבע, בתנאי שיש לו מעמד הלכתי של שומר, כך שוודאי שרבא לא מקבל את טענתו של אביי, ואומר שהבעלים יכול לטעון שהוא לא רוצה שהפיקדון שלו יהיה מופקד אצל אחר. אולם לפי הרא"ש, צריך לומר שגם רבא מסכים שהבעלים רשאי לומר שהוא לא רוצה לקבל שבועת אדם נאמן, דבר שסביר שיתבסס על סברתו של אביי[10].
לפי זה ניתן גם לפרש את מחלוקת רב ורבי יוחנן בשיטתו של רבא. רבא אומר שלפי רבי יוחנן השומר שמסר לשומר אחר חייב כיוון שהבעלים יכול לתבוע דווקא את השומר הראשון להישבע לו. במרכז דין זה עומד התפיסה שהשבועה היא אינדבידואלית, כלומר הבעלים אינו חייב לקבל את שבועתו של אדם אחר. כנגד טענה זאת, רב יכול לומר בפשטות שכל עוד השומר השני נאמן לספק שבועה באופן אובייקטיבי, הבעלים אינו יכול לדחות את שבועתו ובית הדין מקבל אותה[11].
אם נסכם, רב בין לפי אביי ובין לפי רבא סבור שהאיסור למסור את הפיקדון לאדם אחר אינו מחייב את השומר לשלם. אביי טוען שרבי יוחנן חולק על רב בנקודה הזאת, ומחייב כי השומר לא אמור להעביר את החפץ לאדם אחר. זאת בניגוד לרבא שאומר שגם לפי רבי יוחנן עצם ההעברה איננה מחייבת, על אף שאסור לעשות אותה לכתחילה, והסיבה בגינה השומר משלם היא כי הוא אינו יכול להישבע.
רב חסדא חולק על האמורא שמציג את שיטתו של רב, ואומר שהאמורא הניח שכך שיטתו של רב כי הוא פירש את פסיקתו של רב במקרה מסוים באופן שגוי אבל באמת גם רב סובר ששומר שמסר לשומר חייב[12]. ישנם גננים המפקידים את המעדרים שלהם באופן קבוע אצל אישה אחת. יום אחד הם הפקידו את הכלים אצל אחד הגננים, ומסיבה מסוימת הוא העביר את הכלים לאותה האישה. במקרה הזה רב פטר את השומר מלשלם. הסברה מאחורי פסיקתו של רב, על פי רב חסדא, היא לא שמסירה לשומר איננה פשיעה, אלא שלאותה אישה יש מעמד מיוחד עקב היותה השומרת הקבועה של כלי הגינה.
הסיוג הזה מדין שומר שמסר לשומר נכון רק בשיטת רב, וצריך לשאול האם גם לפי רבי יוחנן יש מחלוקת בין רב לרבי יוחנן. לפי רבא ודאי שרבי יוחנן אמור לקבל את הסיוג הזה, ולפטור במקרה בו השומר מוסר לשומר הקבוע של המפקיד[13]. הבעלים לא יכול לטעון שאותו האדם אינו נאמן לו בשבועה. לפי אביי יש להסתפק, כיוון שחוסר ההפקדה אצל השומר הקבוע מראה שהמפקיד לא רצה שהפיקדון יהיה בידיו.
הגמרא מביאה עוד שני מקרים בהם גם לדעת רבי יוחנן מותר להעביר את הפיקדון לאדם אחר. במקרה השני השומר יכול להעביר את החפץ משום שהמפקיד הסכים לכך בפירוש. המקרה האחרון עוסק גם הוא בשומר בעל מעמד מיוחד, והוא בני ביתו של השומר הראשון, שגם לגביהם יש תנאי מיוחד המאפשר לשומר למסור להם את הפיקדון, כל עוד הם בני דעת.
הרמב"ן מסביר שבמקרים הללו רבי יוחנן מודה לרב שהשומר יכול למנות שומר שיחליף אותו בהתנהלותו מול הבעלים. כמובן שניתן להבין את המקרים הללו גם לפי שיטת רש"י, השומר עדיין זה שאחראי על הבהמה והבעלים יפנו אליו, אלא שהוא יכול לבצע את השמירה באמצעות אדם אחר[14].
מחלוקת זאת באה לידי ביטוי במקרה במובא בהמשך הפרק. רבא דן במקרה בו השומר מעביר את מעות הפיקדון לאמא שלו בלי לומר לה שהמעות לא שלו. האמא שמה את מעות בארגז ולא טומנת אותם בקרקע. הסברה הראשונית אותה רבא מעלה היא לחייב את השומר, והוא דוחה אותה בטענה שהפיקדון הוא לא לאדם אלא לבני הבית. המפקיד לא יכול לבוא כלפי האמא בטענות כיוון שהיא לא ידעה שהמעות הן פיקדון, והבן לא סיפר לה כי חשב שככה השמירה על המעות תהיה יותר טובה[15].
הרמב"ן מפרש שבמקרה הזה האמא היא השומרת, ולכן הבן פטור לגמרי במידה ונשבע שמסר את המעות לאמא, והאמא היא זאת שחייבת להישבע שבועת השומרים. הבן מעמיד את האמא במקומו כשומר של המפקיד. התוספות חולק עליו וסובר שהבן הוא זה שנשבע את שבועת השומרים, והאמא היא רק הדרך של הבן לשמור על החפץ.
הרמב"ם פוסק שהעברה לאדם שהבעלים סומך עליו מועילה רק כאשר השומר לא מגרע משמירתו, ולכן אם שומר שכר העביר לשומר חינם, גם אם הוא כזה שהבעלים מכירים, השומר הראשון חייב לשלם למעט מקרה בו יש עדים על כך שהחפץ נהרס באונס. לא זאת בלבד, אלא שאפילו אם השמירה הייתה בבעלים, השומר הראשון חייב לשלם על אף שהרמב"ם פוסק שפטור על פשיעה בבעלים.
המגיד משנה מסביר שהסיבה בגינה השומר הראשון חייב אם הוא העביר לשומר גרוע ממנו היא שיש בהעברת הפיקדון לשומר שרמת החיוב שלו נמוכה פשיעה. אלא שאם כן, צריך לשאול, כמו שהמגיד משנה עצמו מעלה, מדוע השומר הראשון חייב גם כאשר הבעלים היו משועבדים לו ברגע החלת השמירה[16]?
התירוץ שהמגיד משנה מציע לקושיה הזאת מעט מעורפל. הוא מניח שפטור שאלה בבעלים חל רק כאשר הפיקדון אצל השומר הראשון. אלא שהוא ממשיך וטוען שהראשון חייב על רשותו של שני. לכאורה, החלק הראשון של התירוץ עומד בפני עצמו, ומדוע הוא צריך את הטענה השנייה, הרי אם פטור שאלה בבעלים חל רק ברשות השומר הראשון, אז השומר אמור להתחייב ברגע שהוא גרע לשמירתו ומסר את הבהמה לשומר השני? גם הטענה השנייה כשלעצמה מעט בעייתית כיוון שעל הראשון לא מוטל אף חיוב כי השמירה שלו היא בבעלים, והרמב"ם פוטר את הראשון במידה והוא יביא ראיה שתוכיח שהוא יהיה פטור כמידת חיובו, כשלכאורה כל ראיה גורמת לזה?
הכסף משנה גם הוא מתייחס לסיבת הפטור וטוען שבניגוד לפשיעה רגילה עליה פטור כחלק מפטור "בעליו עמו", מסירה לשומר היא ממש עשיית נזק בידיים ולכן חייבים עליה אפילו בבעלים. הבעיה שיש בדבריו היא שקשה להגדיר מסירה לשומר כעשיית נזק לחפץ, הרי מטרת הפעולה היא בדיוק הפוכה, למנוע נזק מהחפץ?
ניתן לתרץ את דברי שניהם בכך שנידרש שוב לדברי רבא ונסבירם על פי קצות החושן. רבא אומר ששומר שמסר לשומר חייב כי השומר השני אינו נאמן להישבע. דבריהם מבוססים על כך שגם רבא מודה שהמסירה היא פשיעה, אלא שבניגוד לאביי שאומר שהמסירה היא פשיעה כי יש בכך הוצאת הפיקדון מרשות השומר למקום בו הוא לא יישמר באותה המידה, רבא סבור שהמסירה היא פשיעה פשוט כי השומר השני לא נכנס במקומו של הראשון. לא די בכך שהשני אינו נחשב שומר, המסירה גם מסלקת את שמירתו של הראשון.
במקרים מסוימים רבי יוחנן מודה לרב ופוטר במקרה של מסירה, ומנגנון הפטור הוא שהשומר השני מחליף את הראשון. פטור זה חל רק כאשר השומר יכול לעשות את המסירה, אבל כאשר הוא לא יכול, לדוגמא כאשר הוא מוסר לשומר ברמת מחויבות נמוכה יותר, השומר השני לא נכנס תחתיו, ושוב יש כאן פשיעה.
טענת הכסף משנה היא שבניגוד לפשיעה רגילה בה הבהמה שמורה, אבל יש מפגעים שיכולים להגיע אליה, במצב של שומר שמסר לשומר הבהמה כלל לא שמורה ולכן המצב חמור יותר. בפשיעה של הפסקת השמירה ודאי שהשומר לא יוכל להיפטר בשום אופן, גם לא בעזרת פטור בעליו עמו, כמו מי שממש הרס את הפיקדון בידיו. אלא, שלפי זה לא ברור מדוע הבאת עדים על אונס פוטרת את השומר מלשלם, הרי הוא עשה דבר שווה ערך לנזק בידיים?
המגיד משנה מתחמק מהבעיה הזאת, ואומר בדומה לכסף משנה שפטור בבעלים לא פוטר את השומר במידה והבהמה עברה רשות, אבל לא כי השומר הראשון הפסיק את התחייבויותיו כלפי הבעלים, אלא כי הוא הפסיק להיות שומר, ועדיין חייב לבעלים. כלומר, הדבר היחיד שמשתנה כששומר מוסר לשומר אליו מותר לו למסור, והבעיה היא גירוע השמירה, היא שהשומר מאבד את זכותו להישבע, כי תם דינו המיוחד כשומר, זאת על אף שמחויבויותיו נשארו בעינן. לכן השומר הראשון יכול להיפטר בטענת אונס למרות שהוא פשע בהעברה[17], כיוון שההתחיבויות שלו עדיין מוגבלות למה שהתחייב לבעלים[18].
סיכום
במקרה בו שומר מסר לשומר יש מחלוקת בין רב שטוען שהשומר הראשון פטור, לרבי יוחנן שמחייב אותו. רב אומר שפטורו של השומר הוא גם במקרה בו העביר את החפץ משומר שכר לשומר חינם. רש"י מסביר שהפטור נובע מכך ששומר יכול להיעזר באדם אחר שיעשה בשבילו את השמירה, כל עוד לבסוף הוא לא פושע. הרמב"ן הולך בכיוון מעט אחר ואומר שהשומר יכול להעביר התחייבויות לאדם אחר. ישנה דעה נוספת שעולה בראשונים לפיה השומר יכול להסתלק משמירתו לגמרי על ידי העברת החפץ לשומר אחר.
אביי מסביר שרבי יוחנן מחייב כיוון שהבעלים טוען שהוא לא רוצה שהפיקדון יהיה בידיו של אחר. התוספות דוחים אפשרות להסביר את החיוב מצד זה שהשומר עובר על דעת הבעלים, והולכים בכיוון לפיו השמירה היא אינדיבידואלית. רבא חולק על אביי ואומר שהשומר אינו פושע בהעברת החפץ לאדם אחר ורק השומר השני אינו נאמן בשבועה.
לפי רבא ישנם אנשים מסוימים שכן נאמנים להישבע כלפי הבעלים, דוגמת בני ביתו, או השומר הקבוע שלו, וישנה מחלוקת מקבילה בראשונים בשאלה האם הם שומרים של השומר הראשון או של הבעלים, כשהנפקא מינה היא מה הדין כאשר לשני אין ממה לשלם.
הרמב"ם פוסק כרבא ששומר לא פושע במסירה לשומר, אבל חייב אלא אם כן יש לו עדים על מה שקרה בבית השומר הראשון. את נאמנותו של השומר הקבוע הוא מגביל בכך שהמסירה לא גרמה למיעוט בשמירה. בנוסף, הוא אומר שבגירוע בשמירה לא חל אף פטור ואפילו פשיעה בבעלים. הקצות מסביר שרק כאשר חיובי השומרים זהים השומר השני יכול להחליף את הראשון ולהישבע במקומו. במצב בו חיובו של השומר השני גרוע יותר הוא לא יכול להחליף את הראשון ולכן שבועתו לא עוזרת וצריך עדים.
[1] עיין בחידושי רבי נחום פרצוביץ (לו. אות עה) שמסביר שכדי ששמירה תפטור את השומר מלשלם הפיקדון צריך להיות שמור. כלומר, פעולת שמירה לא נבחנת על פי מעשה השומר אלא על פי התוצאה.
[2] וכך כותב התוספות (צג: ד"ה אי הכי).
[3] התוספות מעלה אפשרות אחרת והיא לומר שעל אף שלפי רב יש פשיעה במסירה לשומר ברמת חיוב נמוכה יותר, יש כאן דין של תחילתו בפשיעה וסופו באונס ולפי רב פטור במצב כזה. אולם הוא דוחה אותה בטענה שמוכח שבית השומר השני מסוכן יותר מבית השומר הראשון, ועיין בסוגיה טז: פשע בה ויצאה לאגם בה נסביר את שיטתו של אביי ביתר פירוט ודחייתו של התוספות אולי תהיה מובנת יותר.
[4] גם הרמב"ן צריך להניח שלפי רב שומר חינם לא שומר ברמה פחותה מזאת של שומר שכר כיוון שאחרת גם הוא ייפשע. על אף שלפי דבריו ניתן לומר שהשומר יכול להעביר רמת שמירה מסוימת. המסירה תהיה העברת אחריות התשלום על כל המקרים בהם השומר שמר ברמת שומר חינם.
[5] האפשרות הזאת קשה כיוון שכל שומר שכר ימסור את החפץ לשומר חינם וייפטר מגניבה ואבידה. אפשר לומר שהסברה הזאת נובעת מכך שחיובי גניבה ואבידה נובעים באופן ישיר מההנאה שהשומר מקבל מהחפץ. כלומר, הבעלים קונה את תשלומי הגניבה ואבידה בכך שהשומר מקבל הנאה מהחפץ. ברגע שהשומר מוסר את החפץ הוא מפסיק לקבל הנאה ולכן הוא נפטר מגניבה ואבידה.
[6] הרשב"א בסוגיה שלנו מציג שזאת שיטת רבי מאיר, שכל שינוי של השומר מדעת הבעלים גורם לכך שהשומר נחשב לגזלן. חכמים מודים לרבי מאיר בשומר שמסר לשומר לפי רבי יוחנן, כיוון שלשומר אין שליטה עליה ומבחינתו היא אבודה. על אף שמדברים אלו ניתן להסיק שהרשב"א סבור שאביי מחייב כי הבהמה אבודה ולא כי המשנה הוא גזלן, בעמוד הבא (ד"ה ופריק רבא) הוא כותב בפירוש שאביי מחייב כי שומר שמשנה ומסר לאדם אחר נחשב גזלן.
[7] הראב"ד (שטמ"ק לו. ד"ה כתב הראב"ד וזה לשונו) אומר שאפילו לא צריך שיקול וניתן לומר שהדבר מבוסס על כך שיש אנשים שפחות נפגעים מאחרים, כלומר יש להם יותר מזל.
[8] מחלוקת זאת מתאימה למחלוקתם לגבי שומר שפשע בבהמה והיא מתה באגם, ועיין לקמן סוגיה טז: פשע בה ויצאה לאגם.
[9] הים של שלמה (בבא קמא פרק א סימן לב) טוען שגם התוספות מודה לרא"ש, והוא עוסק באדם שנאמן דווקא למפקיד, ובגדר שדומה לאישה שרגילים להפקיד אצלה.
[10] הרמב"ם מזכיר את שני הטעמים, והלחם משנה שואל על כך, עונה שהרמב"ם מזכיר את סברתו של אביי כדי להציג את הצד האיסורי. בדיני ממונות השומר מתחייב רק מדינו של רבא, לפיו הבעלים מחויב להאמין רק למי שלמעלה מרמת נאמנותו של השומר, אולם דינו של אביי גורם לכך שלכתחילה לשומר אסור למסור את הפיקדון לאחר. הגרנ"ט (סימן קנט) מציע להסביר שהרמב"ם מציע את דברי רבא כפי שהראנו ברא"ש, ורבא זקוק גם הוא לטעמו של אביי. לולא דבריהם, היה אולי ניתן להציע בפשטות שמחלוקת רבא ואביי היא רק בשומר ברמת שמירה טובה יותר. כלומר, הסיבה בגינה שומר חינם לא יכול למסור לשומר חינם, ושומר שכר לא יכול למסור לשומר שכר, היא כי הבעלים מחויב להאמין רק לשבועת השומר ולא לשבועת אדם אחר, כיוון שרצונו היה שהפיקדון יהיה בידו. רק כאשר אנחנו מתחילים לדבר על העלאת השמירה, בה לפי רבא הבעלים היה רוצה, צריך לשאול האם גם רמת הנאמנות עולה. לפי הכיוון הזה הרמב"ם הולך בדרך ביניים בין התוספות לרא"ש, לפיה יש לחלק בין עלייה ברמת השמירה עצמה, לבין עלייה ברמת נאמנותו של השומר, ורק כששני התנאים מתקיימים רבא יפטור.
[11] לצורך ההשוואה בשבועת עד אחד ובשבועת מודה במקצת, התובע לא יכול לטעון שהנתבע לא נאמן לו בשבועה. לפי רב אין חילוק בין השבועות הללו לשבועת השומרים. רבא מחדש בשיטת רבי יוחנן ששבועת השומרים מבוססת על האמון שהבעלים נתן לשומר. לכן, בית דין מחייבים את הבעלים לקבל את שבועת השומר עצמו, אבל באדם אחר בו הבעלים לא נתן אמון, בית דין לא מכריח את הבעלים לקבל את שבועתו, וממילא השומר הראשון צריך להביא ראיה אחרת למה קרה לחפץ.
[12] אביי חולק על רב חסדא וסובר שרב פוטר בכל מסירת פיקדון לשומר בר דעת. גם אם רב לא סובר כך, עולא מביא שרבי אלעזר פוסק ששומר שמסר לשומר פטור בכל מסירה לבן דעת.
[13] עיין כסף משנה (הלכות שכירות פרק א הלכה ד ד"ה לפיכך) שדן בגדרי שומר קבוע.
[14] יש לכך ראיה מהמשנה. המשנה עוסקת בדרכי שמירה, דוגמת הדרך בה שמים את המעות, ובתוכה גם מסירה לבנים קטנים. מסירה לבנים קטנים אינה נחשבת דרך שמירה אבל מסירה לבנים גדולים פוטרת כי הפיקדון שמור ולא כי הבנים מחליפים את השומר.
[15] רש"י (מב. ד"ה נימא ליה) מסביר שרבא רוצה לחייב את השומר מדין שומר שמסר לשומר. הרב אלישיב (על רש"י) מדייק מדברי רש"י שלפי רב שאומר ששומר שמסר לשומר פטור, הבן לא אמור להיות חייב. אלא שאם כך יש סתירה בדברי רש"י, האמא לא שמרה על המעות כראוי ולפי רש"י במקרה כזה גם רב יחייב כי האמא היא שמירתו של השומר. קושיה זאת מתעצמת כיוון שלא רק רש"י מפרש כך בשני מקומות שונים, אלא הרא"ש באותו הסימן (פרק ג סימן כג) גם מציע לחייב את השומר מדין שומר שמסר לשומר, כך שלפי רב השומר אמור להיפטר כי האמא היא השומרת, וגם הוא לבסוף אומר שהשומר עצמו נשבע, ולא האמא, כלומר האמא לא מחליפה את בנה ונהיית שומרת, אלא רק הדרך של השומר לשמור. הוא מציע לתרץ שרש"י מתכוון לומר שלפי רב המסירה עצמה אינה נחשבת פשיעה, אבל גם הוא יודה שאם האם פשעה השומר אמור להיות חייב. וצריך עיון.
[16] עיין מרכבת המשנה שמתרץ ואומר שיש כאן שליחת יד, כיוון שהבעלים סמך רק על השומר הראשון שישמור בלא אף חיוב.
[17] הגרי"ד (רשימות שיעורים בבא קמא יא: ד"ה גמ'. שומר שמסר לשומר אות ב) הולך בכיוון עוד יותר מתון, ואומר שהפשיעה רק מונעת מהשומר השני להיכנס תחת הראשון כך שהשומר הראשון לא יוכל להיפטר בשבועתו של השני. אבל ודאי שאין פשיעה בעצם המסירה, והשומר השני משמש כשומר רק כלפי השומר הראשון.
[18] הלחם משנה (ד"ה עבר השומר ומסר לשומר) מסביר שאין פה דין של תחילתו בפשיעה וסופו באונס כיוון שהפשיעה שיש במסירה לשומר, היא לא זאת שגרמה לאונס.