רקע
עד כה עסקנו במערכת היחסים בין המעסיק לפועל סביב העבודה. בסוגיה זאת נעסוק בזכויותיו של הפועל במלאכה עצמה, ובמרכז, זכותו של הפועל לאכול בפירות. להלכה זאת הרבה פרטים אשר לא נלמד לאשורם במסגרת לימודנו זה, אלא נתמקד בעקרונות של דין זה ובפרט בטעם הדין ואופיו ובשאלה מיהו הפועל אשר מוקנות לו הזכויות הללו.
מקורות
א. דברים פרק כג פסוקים כה-כו
ב. בבא מציעא צב. מהמשנה עד "ואכלו ליה"
רש"ר הירש דברים פרק כג פסוק כה ד"ה הפרק מסיים
רבנו בחיי דברים פרק כג פסוק כה ד"ה ואל כליך לא תתן
רבינו יהונתן מלוניל בבא מציעא נג. מדפי הרי"ף ד"ה אבל מלמדים
פסקי רי"ד בבא מציעא צ. ד"ה מתני'. אוכל פועל קישות
ג. בבא מציעא צב. "איבעיא להו… רחמנא מאי"
רש"י בבא מציעא צב. ד"ה משלו הוא אוכל, או משל שמים
ד. בבא מציעא פז.-: מהמשנה עד "אי אתה אוכל"
רבנו חננאל בבא מציעא שיטמ"ק פז: ד"ה וכן כתב רבינו חננאל
ה. בבא מציעא צא: מהמשנה השניה עד "במודלית"
רש"י בבא מציעא צא: ד"ה אמר רב שישא בריה דרב אידי
ו. רש"י בבא מציעא פז: ד"ה כרם רעך, ולא של הקדש
ריטב"א בבא מציעא פז: ד"ה הניחא למ"ד גזל גוי אסור
רמב"ם הלכות מעילה פרק ח הלכה א
[מהר"י קורקוס הלכות מעילה פרק ח הלכה א ד"ה הפועלין]
ז. תוספות בבא מציעא פז: ד"ה רעך ולא של הקדש עד "בשל הקדש"
רבינו יהונתן בבא מציעא נב: מדפי הרי"ף נב. ד"ה מה כאן
ח. תוספות בבא מציעא פז: ד"ה שבעך ולא אכילה גסה
[רש"ש בבא מציעא פז: ד"ה ד"ה שבעך ולא הוה דרשינן ואכלת ולא מוצץ דשתיה בכלל אכילה]
רבינו יהונתן בבא מציעא נב: מדפי הרי"ף נב. ד"ה ואכלת ולא מוצץ, שבעך ולא אכילה גסה
ט. בבא מציעא פט.-: "איבעיא להו… ודבר אחר דמי"
רש"י בבא מציעא פט. ד"ה מהו שיהבהב באור
תוספות בבא מציעא פט. ד"ה פועל מהו שיהבהב
י. בבא מציעא פח: "אלא כנפשך… פועל אם חסמת פטור"
רש"י בבא מציעא פח: ד"ה אלא כנפשך, אם חסמת, פטור
[ריטב"א בבא מציעא פח: ד"ה ופרכינן]
מנחת חינוך מצוה תקעו "והנה זה מ"ע… דעת הרמ"ה לפסק הלכה"
טור חושן משפט סימן שלז סעיף ב
יא. בבא מציעא צא: מהמשנה הראשונה עד המשנה השניה
רבינו יהונתן מלוניל בבא מציעא נג. מדפי הרי"ף ד"ה מתני' ג. היה עושה בידיו
בבא מציעא צג. מהמשנה הראשונה עד המשנה השניה
רשב"א בבא מציעא צג. ד"ה ושמואל
יב. בבא מציעא פט. "תנו רבנן דיש… ולחלה פועל אוכל בו"
יג. רמב"ם הלכות שכירות פרק יב
הסבר הסוגיה
כי תבא בכרם רעך ואכלת ענבים כנפשך שבעך ואל כליך לא תתן:
כי תבא בקמת רעך וקטפת מלילת בידך וחרמש לא תניף על קמת רעך:
[דברים כג כה-כו]
התורה מתארת שתי סיטואציות בהן אדם מגיע לאיזור גידול שאינו שלו, ובשני המקרים היא מתירה לו לקחת מהדברים הגדלים שם, תחת הגבלה מסוימת. בסיטואציה הראשונה האדם עובר בכרם, והתורה מתירה לו לאכול ענבים, ורק לא לתת אותם לכליו. בסיטואציה השניה האדם עובר בשדה החיטה של חברו, ושם ההיתר הוא לקטוף מלילות ביד ולא בחרמש.
עוד לפני שנתחיל לעסוק בהלכות, צריך להבין כי הורדת הפסוקים הללו אל המציאות קשה מאוד, שכן, אם כל אדם יוכל להיכנס לכל מקום גידול ולאכול מה שהוא רוצה לא תהיה כלכלה. גם אם נגביל את הדין רק לכרם ושדה חיטה המוזכרים בפירוש בפסוקים, הדבר יגרום לכך שאף אדם לא ירצה לגדל חיטה וענבים, כי לא ניתן להתפרנס מגידולים אלו. את הזעקה הזאת משמיע רב בשומעו את דברי איסי בן יהודה הרוצה לפרש את דברי התורה כפשטם.
רב כהנא מציע פיתרון לפיו הדין מוגבל רק למי שעובד בשדה. כל אדם יכול לשלם עבור הפירות אותם הוא אוכל בעבודתו. אולם רב לא מקבל את הפיתרון הזה. הנימוק שהוא נותן לכך הוא שלבעלים לא נוח שאנשים יסתובבו בחלקה שלו ויתעסקו בפירותיו ולכן הוא שוכר פועלים שיעשו זאת. נראה להסביר שדחייתו של רב מטרתה למנוע אנרכיה ומצב בו דרשת התורה גורמת לכל אדם לעשות מה שברוחו.
הפיתרון שרב מציע לבעיה הזאת היא להגביל את פסוקי התורה רק לפועלים שנשכרו על ידי הבעלים של אותו הכרם. אם כך, הכיוון האינטואיטיבי ללכת בו היא שזכותם של הפועלים לאכול בפירות הוא חלק מתנאי העסקתם. התורה אומרת שמעבר לשכר הניתן לפועל המעסיק צריך לתת לו זכות ממונית גם בפירות. אם כן צריך לשאול מה התורה רצתה להשמיע לנו בכך שלא הגבילה את הדין רק לפועלים, ואיך עיקרון זה מתבטא לאחר ההגבלה שחכמים עושים?
האפשרות הראשונה המובאת ברש"ר הירש היא הזכות הפורמלית. הזכות שהתורה נותנת לאדם בפירות השדה היא גזירת הכתוב. כמו שבשנת שמיטה הקרקעות מופקעות וכל אחד יכול לאכול מכל גידולי השדה, כך התורה מאפשרת לאדם הנקלע לשדה לאכול מעט מפירותיו. כך כמו שמטרת השמיטה היא הבנת הבעלות החלקית שיש לנו על הקרקע, כך גם ציווי זה מבטא את הבעלות ה-לוהית על הקרקעות. בפועל, לאחר צמצום חכמים את הציווי הוא מנכיח את העובדה שלא המעסיק של הקרקע הוא השולט, אלא הקב"ה, בדומה לאיסור ריבית, בו הקב"ה מתערב בעסקה אנושית.
האפשרות השניה היא שיש כאן היתר לכל אדם הנועד לתקנת החברה. אדם שנמצא בקרקע שאינה שלו נמצא בעמדה של חולשה. לא מופרך להניח שהוא נמצא במסעף בו לא תמיד יש לו איך להצטייד ולהזין את עצמו. לכן התורה אומרת שבעל השדה צריך לעזור לאותו עובר אורח ולתת לו מפירותיו. צמצומם של חכמים את הדין לפועל אולי מוציא מתקנה זאת את העוקץ, אבל יוצר ממנה תקנה חדשה המאפשרת לפועל לאכול תוך כדי העבודה, כי הוא עובד כל היום ונמצא בעמדת נחיתות.
האפשרות השלישית, אותה מעלה רבינו בחיי, היא שאדם העובר בכרם ורואה את הפירות מתאווה להם. התורה מבינה שהיא צריכה להתיר לעובר האורח לאכול מהפירות כי אם היא לא תתיר הוא יקח בכל זאת ויבוא לידי גזל. הדין בפועל נותן את הזכות הזאת רק לפועל בתור האדם שמתעסק וטורח בפירות כל היום. היתרון באפשרות הזאת, שהוא גם חיסרון נובע מההשוואה לאיסור לחסום שור. מצד אחד הגמרא מחברת את שני הדינים כך שנראה שיש להם מקור משותף, אלא שהמצד השני התורה מתנסחת באופן מאוד שונה בשני הדינים.
באפשרות הראשונה, הציווי מוטל על ההסכם, דהיינו החובה מעוגנת בהסכם ושני הצדדים צריכים לדאוג לה. לעומת זאת האפשרות השניה מסבה את הציווי לבעל השדה, שצריך לתת מפירותיו לפועל, והאפשרות השלישית נצמדת ללשון הפסוק המדבר על האדם הבא אל הכרם, ומתירה לפועל לאכול מהפירות.
הגמרא חוקרת את האפשרויות השונות, ושואלת האם הפועל אוכל מפירותיו של בעל השדה, כלומר, זוכה בפירות והם נעשים שלו לכל דבר, או שהפועל אוכל מפירות שמים, כלומר הקב"ה מעניק לפועל את הזכות לאכול בפירות[1]. ההבדל הדיני שהגמרא מעלה לכך הוא אפשרותו של הפועל להאכיל אחרים. אם הפועל זוכה בפירות, אין מניעה שיזכה אותם לאחרים, אבל אם לפועל רק מותר לאכול מהפירות, מסתבר לומר שזכות זאת אישית והוא לא יכול להעביר אותה לאדם אחר.
נבחן באמצעות אפשרויות אלו את מחלוקת התנאים במשנה. תנא קמא סבור שלפועלים מותר לאכול פירות ככל העולה על רוחו. חכמים חולקים על תנא קמא, ובכל זאת אומרים שלפועל מותר לאכול כמה פירות שירצה, אלא שמלמדים את הפועל שלא יעשה זאת וימנע בכך השכרות עתידיות.
הגמרא מבינה שמחלוקת התנאים היא בשאלה האם צריך ללמד את הפועל שלא יאכל יותר מידי. אלא שלא מובן למה שתנא קמא יסבור שאסור להשיא עצה לפועל[2]. רבינו יהונתן מלוניל מציע להסביר שדין נתינת הפירות כלל לא קשור לפועל, ולכן אין עניין בללמד אותו. התורה קבעה שבעל הכרם צריך לתת לפועל כמות כזאת ואסור לפגוע בזכות הזאת. חכמים שחולקים סוברים שעל אף שהתורה זיכתה לפועל את הפירות הללו, טוב לו יותר שלא יקח אותם.
הרי"ד לעומת זאת מציע אפשרות אחרת, לפיה עצם השאת העצה לפועל אסורה כיוון שיש בה צד החוסם את הפועל, כלומר מונע ממנו לאכול כפי תאוותו, ולכן עצה זאת אסורה. בניגוד לחכמים שחולקים וסבורים שבהצעת עצה שלא בשעת המלאכה אין משום חסימת הפועל.
המשנה מכלילה את האמור בתורה ואומרת שהפועל אוכל בכל גידולי הקרקע. הגמרא שואלת מה המקור של המשנה לזה, ופוסלת את האפשרות ללמוד מכרם כיוון שבכרם יש חיוב לתת עוללות כמתנות ענייים, ולכן אי אפשר ללמוד משם לשאר גידולי הקרקע. רבנו חננאל מסביר שבכרם שהעיקרון של אכילת פועל דומה לזה של מתנות עניים, ולכן היינו יכולים לחשוב שכמו שיש מתנת עניים מיוחדת בכרם, כך גם זכותו של הפועל לאכול מוגבלת גם לכרם.
מסקנת הגמרא היא שהדין נובע משני לימודים. מהאיסור לקצור עם חרמש מובן שההיתר הוא לגידולי קרקע שניתן לקצור אותם עם חרמש, כך שהקמה אותה ניתן לקצור צריכה להיות מאופיינת בהיותה נקצרת בחרמש, ולכן המילה קמה מוסיפה כל דבר שהוא בעל קומה[3]. אלא שצורת הלימוד הזאת משאירה את הפסוק הראשון ממנו התחלנו מחוץ לעניין, ולכן רבא נדרש לומר שלומדים ממנו את פרטי ההלכות.
ההלכה הראשונה אותה לומדים מהפסוק היא ההשוואה לפועל בה עסקנו. הגמרא מביאה ברייתא שדורשת גזירה שווה בין הביאה האמורה אצלנו, לבין ביאת השמש האמורה בעניין הלנת שכר, כך שכמו שהפסוק שם עוסק בפועל כך גם הפסוק שלנו עוסק בפועל. לגזרה שווה זאת הברייתא מוסיפה דרשה מהמשך הפסוק, "ואל כליך לא תתן". מילים אלו מיותרות כיוון שגם בלעדיהם היינו יכולים להניח שלפועל אסור לקחת ולהביא לאחרים כי יש בכך גזל. לכן הברייתא לומדת מהם שישנו קשר בין עבודתו של הפועל לזכות שלו לאכול בפירות. בזמן שהפועל עובד עבור הבעלים ונותן לתוך כליו מותר לו לאכול בפירות, אבל בשעה בה הפועל לא עובד הוא אסור לאכול בפירות[4].
המשנה מהדקת את הקשר עוד יותר ואומרת שאם הפועל עובד בענבים הוא לא יכול לאכול בתאנים, וכן להפך. הראשונים מבינים שחייבים לומר שהפועל נשכר לעסוק בשני המינים אחרת אין חידוש במשנה, וטענת המשנה היא שאפילו שהפועל אמור לעבוד גם במין האחר הוא יכול לאכול רק מהמין בו הוא עובד כרגע.
התפיסה העולה מחידוש זה היא שהחלוקה היא לפי מינים, דבר שמעט קשה בסברה, ולכן הגמרא מאתגרת אותו וחוקרת האם כאשר הפועל עובד בעץ אחד מותר לו לאכול מהעץ האחר. כשהספק הוא האם הולכים אחר המין ושני העצים מאותו המין, או שצריך לאכול דווקא מהעץ עליו עובדים.
אם העבודה היא המתירה את האכילה מובן למה ישנה חלוקה בין העץ בו הפועל עובד לבין שער העצים, אבל לא מובן מדוע יש חלוקה בין המין בו הפועל עובד לשאר המינים. כדי לענות על השאלה הזאת נראה איך הגמרא מיישבת את הצד שאומר שצריך דווקא עץ ספציפי עם המשנה.
הגמרא מוכיחה שהמשנה מניחה שהחלוקה היא בין מינים, כיוון שהיא אומרת שאם הפועל עוסק בענבים הוא לא יאכל בתאנים. תחת ההנחה שהמשנה מדברת על עץ אחד כי אין עץ אחד המגדל גם תאנים וגם ענבים, חייבים לומר שמותר לפועל לאכול מעץ אחר את אותו המין ורק מין אחר אסרו.
על מנת לדחות את הראיה, הגמרא מעמידה את המשנה במצב בו עץ אחד נשען על העץ השני. במצב הזה, על אף שהנחת הראיה לפיה עץ אחד לא מכיל שני מינים מתקיימת, הפועל עוסק בו זמנית בשני המינים, כך שודאי שמתקיימת לקיחת הפועל רק ממה שהוא עובד בו. לפי זה, הדין המתחדש במשנה הוא שעל אף שהפועל עוסק בתאנים ובענבים גם יחדיו, ועל אף שהוא נשכר לשניהם, בזמן שהפועל קוטף ענבים הזכות הניתנת לו היא רק בענבים.
התפיסה העולה מהדברים הללו היא שלמינים שונים של פירות מתייחסים כשכירויות שונות. לכן, למרות שבעתיד הפועל יוכל לאכול מהתאנים, בזמן שהוא בוצר ענבים ורק מתעסק בתאנים לטובת עיקר מלאכתו, כרגע הוא לא יכול לאכול בתאנים. ניתן להסביר את הדין הזה ולומר שהפועל מקבל את הזכות בפירות רק בזכות מלאכתו, ולכן רק כשהוא עושה את המלאכה המזכה אותו בפירות הוא יכול לאכול, גם אם בפועל הוא מתעסק בדברים אחרים[5].
ההלכה הבאה שהגמרא מביאה ברצף ההלכות הוא שהכרם צריך להיות של "רעך" כדי שהדין יתקיים. ראשית הגמרא מבינה שרעך בא למעט כרם בבעלות של גוי, שהוא לא רע. הריטב"א מסביר את טענת הגמרא ואומר שבכרם ששייך לגוי הפועל היהודי לא רשאי לאכול. אולם דברי הריטב"א אינם עולים בקנה אחד עם רש"י לפיו החידוש של הגמרא הוא לא שהפועל לא יכול לאכול בכרם של גוי, אלא שליהודי אין איסור לתת לכליו והוא יכול לקחת כמה פירות שירצה.
מדברי רש"י נראה שעיקר ההלכה היא לא לאפשר לפועל לאכול, ושדבר זה פשוט ולא צריך לחדש אותו. החידוש שמופיע בתורה הוא צמצום זכותם של הפועלים על הפירות כל שהם יכולים רק לאכול אבל הם לא יכולים לקחתם משם או לתת לאחרים. לכן, בכרם השייך לגוי שדין התורה לא חל, הפועלים יכולים לנהוג בפירות הכרם כאוות נפשם.
אלא שעקב שיטת התנאים הסוברת שגזל גוי מותר[6], הגמרא מסבה את הלימוד ואומרת שההלכה לפיו הכרם חייב להיות של רעהו היא על הקדש. במקרה זה גם רש"י מודה שהכוונה היא שאסור לפועל העובד בשדה הקדש לאכול ממנו, ולא כמו שהוא פירש בגוי שמותר לפועל לעשות בפירות ככל העולה על רוחו. יוצא שלפי פירושנו דברי רש"י סותרים את עצמם, שכן מדבריו לגבי הקדש עולה שעיקר החידוש של התורה הוא עצם יכולתו של הפועל לאכול, ומדבריו לגבי גוי נראה שאכילת הפועל היא פשוטה והחידוש הוא הצמצום[7].
כדי להבין את רש"י נראה את דברי הרמב"ם. הרמב"ם כותב בהלכות מעילה שאפילו אם הפועל התנה עם הגזבר שיאכל, אסור לו לאכול. ונשאלת השאלה מניין לרמב"ם דבר זה? המהר"י קורקוס מתרץ ואומר שוודאי שהפועל אסור לאכול בשדה הקדש, שהרי לאדם אסור לאכול פירות הקדש, ולכן הרמב"ם מבין שהחידוש של הגמרא הוא שגם כשמצד ההסכם הפועל מותר באכילה בהקדש הוא אסור באכילה.
אם נסביר את רש"י לפי פירוש המהר"י קורקוס ברמב"ם, נראה שהסתירה תתיישב. התורה לא מצווה על בעל הכרם לתת לפועל לאכול, אלא היא מתארת מציאות בה הפועל אוכל[8], כי ככה נעשה ההסכם, או שהיא מתארת מנהג קיים[9]. הציווי הנאמר בפסוק הוא ציווי לפועל, שעל אף ההסכם עם המעסיק אסור לו לקחת פירות לביתו.
לכן בגוי כשיכולה להיות הסכמה בין הצדדים שהפועל לאכול בפירות, דין התורה מתבטל. אולם בהקדש, הגמרא לומדת שמלכתחילה ההסכם לא יכול לעבוד, כי לא ניתן להתנות מול ההקדש.
ראינו שהגמרא לומדת מהמילה "רעך" שהפועל לא זכאי לאכול בכרם הקדש. הראשונים שואלים מדוע נצרך לימוד זה, הרי גם בלא הלימוד, אסור לפועל לאכול כמו לכל אדם, מהלכות מעילה, ומה מחדשת לנו הגמרא בלימוד זה[10]?
התוספות עונה שבלא הלימוד הזה היינו יכולים לחשוב שפועל שעוסק בהקדש יכול לאכול ממנו. הנחת המוצא היא שכמו שאיסור גזל מתבטל לטובת אכילת הפועל, כך גם איסור מעילה יתבטל, ולכן צריך לומר לנו שעל אף שהתורה התירה לפועל לאכול מהפירות ובכך לגזול, היא לא התירה לעשות זאת בפירות הקדש.
רבינו יהונתן מלוניל מעלה אפשרות אחרת לפיה היינו מצפים שהגזבר האחראי על שדה ההקדש והפועל יצטרך לפדות את הפירות כדי שהפועל יוכל לאכול מהם. התורה אומרת שאין צורך בכך, כי רק רעהו של הפועל צריך לתת לו לאכול מפירות השדה, ולא הגזבר.
כמובן, שלפי ההצעה שהמהר"י קורקוס שהזכרנו קודם הציע ברמב"ם אפשר להציע פירוש אחר. הוא מקבל את הנחת השאלה שלימוד הגמרא לא נצרך כדי לומר שהפועל אסור לאכול בפירות הקדש, כי את זה כבר היינו יודעים עקב דין מעילה. מטרתו היא לחדש שהפועל אסור באכילת הפירות גם אם הצדדים סיכמו ביניהם אחרת.
שלוש התשובות הללו מקבילות לשלוש האפשרויות איתן פתחנו. התוספות מבין שהתורה התירה עבור הפועל איסור גזל, כלומר התורה איפשרה לפועל לאכול מהפירות, כשניתן להטעים את ההיתר כפי שעשה רבינו בחיי ולומר שעקב התאוות הפועל התורה התירה. רבינו יהונתן מלוניל אומר שבעל הכרם הוא זה שאמור לתת לפועל לאכול, ולכן היינו חושבים שגם הגזבר יתחייב בכך. הרמב"ם הולך בכיוון השלישי לפיו דין התורה לא מוכל על אחד הצדדים אלא על שניהם, ומשם עולה האמירה שעל אף הסכם בין הגזבר לפועל, הפועל עדיין אסור באכילת הפירות.
ההלכה הבאה שהגמרא מביאה היא שמותר לפועל לאכול את הענבים, אך לא למצוץ אותם. התוספות מסביר שמה שהותר במסגרת אכילת הפועל הוא אכילה ולא שתייה, ולכן על אף שלפועל מותר לאכול את הענב אסור לו למצוץ אותו.
הרש"ש מקשה על התוספות שתי קושיות, האחת מהגמרא והשניה מסברה. הקושיה מהמגרא היא מדברי רב נחמן שאומר שלאחר הליכת הפועלים שתי וערב הם מותרים בשתיית יין, ומכאן מוכח שגם יין נכלל בדברים שהתורה זיכתה לפועל, על אף ששותים אותו. הקושיה השניה היא בסברה לחלק בין אכילה לשתייה, שהרי בכל דיני התורה אכילה נחשבת כמו שתייה, ומה ראה התוספות חלק ביניהם לעניין אכילת הפועל?
נראה להסביר על פי הדרך בה הלכנו בתוספות שאין כוונתו לומר שהפועל לא זכאי לשתות, אלא כוונתו שהוא אינו יכול לשתות דבר שדרכו באכילה. ההיתר לאכול מפירותיו של בעל השדה נובע מהתאוותו הבסיסית של הפועל למה שהוא רואה כנגד עיניו, ולא לדברים אחרים. לכן דרשת הגמרא הבאה היא ענבים ולא דבר אחר. ההיתר לפועל הוא לאכול את מה שנגד עיניו ולא להתחיל לעשות מניפולציות שונות[11].
רבינו יהונתן מלוניל חולק ומביא שני פירושים להגבלה זאת. הראשון הוא שמציצת הענב מורה על כך שהאדם לא באמת רעב, כיוון שאם הוא היה רעב הוא היה אוכל את כל הענב, וסוג אכילה זה לא הותר. הפירוש השני הוא שהגמרא חוששת מדרך אכילה כזאת כיוון שהוא יגרום לפועל לאכול יותר מכמה שהוא צריך, ובכך לגרום הפסד לבעל הכרם. לפי הפירוש הראשון הפועל מלכתחילה לא זכאי לאכול כך, לעומת הפירוש השני שאומר שיש חשש שהוא יאכל כאשר אסור לו.
בניגוד לתוספות שמבין את איסור מציצת הענבים כהלכה הקשורה לדברים אותם לפועל מותר לקחת, ולפועל מותר לקחת רק את הענב ולא את היין שבענב, רבינו יהונתן מלוניל מקשר בין דין זה לכמות אותה לפועל מותר לאכול. ההבדל הדיני בין השיטות יהיה במידה והפועל ובעל הכרם סיכמו על כמות הענבים אותה לפועל מותר לאכול. לפי התוספות נראה שלפועל עדיין יהיה אסור, כי עדיין ההיתר הוא רק לאכול את הענבים ולא למצוץ אותם, בעוד לפי הפירוש השני של רבינו יהונתן מלוניל במקרה הזה אין חשש שיאכל יותר מכמה שצריך ולכן לא אמורה להיות בעיה, ולפי הפירוש הראשון מותר לפועל לאכול מהענבים גם כשהוא אינו רעב, כך שהדין אמור להיות זהה.
בפירושו הראשון רבינו יהונתן מלוניל הפועל אסור במציצת ענבים כיוון שהדבר הוא אכילה גסה, וצריך להבין מדוע אכילה גסה אסורה. לפי הפירוש שראינו בתוספות קל להסביר שאכילה גסה איננה תחת הקטגוריה של אכילה, וכפי שראינו מה שהוא לא אכילה לא הותר לפועל. גם בפירושו השני של רבינו יהונתן מלוניל ברור שאסור להפסיד את בעל הכרם שלא לצורך[12].
אם כן את ההבדל בין פירושו הראשון לפירושו השני של רבינו יהונתן מלוניל אפשר להסביר מציאותית. שני הפירושים נובעים מכך שלפועל אסור שלא להפסיד את בעל הכרם שלא לצורך, אלא שהפירוש הראשון מניח שמציצת ענבים זה לא צורך של הפועל ולכן היא מפסידה את בעל הכרם, והפירוש השני לא מקבל את ההנחה הזאת ואומר שמציצת ענבים יכולה להיות צורך, רק היא עלולה לגרום לפועל לאכול יותר מכפי שהוא צריך ואז הוא יפסיד את בעל הכרם, ולכן חז"ל מגבילים אותו לכתחילה.
אולם ההסבר שלו עצמו לדרשת הגמרא מעלה אפשרות להבין את ההבדל בין הפירושים אחרת. הוא כותב שאכילה גסה מזיקה את הפועל. היה ניתן לומר שפירוש זה מכריע את הכף לכך שאכילת הפועל הוא מנגנון המונע ממנו לגזול, אבל לא מתיר לו לאכול כשהדבר מזיק לו ולפירות[13]. אמנם, העובדה שדין זה צריך להילמד מפסוק אולי טומן בחובו חידוש גדול יותר.
אם מפרשים את דין אכילת פועל כחובה על המעסיק לתת לפועל לאכול בכרם כסוג של צדקה לכאורה להלכה זאת אין פשר, שהרי הפירות הן של הפועל והוא יכול להשתמש בהן כרצונו. אבל לפי הסברו של רבינו יהונתן מלוניל ניתן לטעון שהתורה מטילה אחריות על בעל הכרם שמתנת העניים שהוא נותן לפועל לא תזיק אותו, ובכלל זה הוא אפילו צריך לדרך אכילתו של הפועל.
ניתן להטעים הלכה זאת ולומר שכל הנעשה בכרם הוא באחריותו של בעל הכרם, ובכלל זה גם הפועל, ולכן התורה מצווה את בעל הכרם לתת לפועל לאכול, אבל זה רק חלק מהאחריות שיש לבעל הכרם לבריאות של העובדים למענו.
פירושו השני של רבינו יהונתן מלוניל מגביל את הפועל באכילה כך שהוא לא יבוא לאכול יותר מכפי צורכו, מה שמעורר את השאלה האם יש עוד דברים שהפועל צריך להימנע מהם כדי שאכילתו תהיה בגבול הטעם הטוב. הגמרא שואלת האם מותר לפועל לגרום לפירות להיות טעימים יותר בכך שיעשה בהם איזה מניפולציה[14]. צדדי הספק שהגמרא מציגה הם האם אכילה כזאת דומה לאכילת הפרי יחד עם דבר אחר שאסורה
רש"י מסביר את הפסק כפי שהצגנו אותו. השאלה היא האם מותר לגרום לפרי להיות טעים יותר דבר שיגרום לאכילת הרבה מאותו הפרי. הצגת ספקה של הגמרא אם כך, מניחה שאכילת הפרי עם דבר אחר גם היא גורמת לאכילה רבה מאותו הפרי.
רבנו תם לעומת זאת, ממשיך עם שיטת התוספות, לפיה הותרה אכילה פורמלית, ואם כן מה שהותר לאכול באותו השדה זה רק את הפירות שניתן לאוכלם כפי שהם, אבל פרי שצריך לבשלו כדי לאוכלו אסור באכילה. מהטיעון הזה רבנו תם מוציא פירות שמוכנים מהדיון, ואומר שודאי שאין בעיה להמתיק ענבים למשל[15].
אולם הגמרא אומרת שאם בעל הכרם והפועל סיכמו על כמות מסוימת אין בעיה שהפועל יאכל את הפירות איך שהוא רוצה, מה שגורם לכך שנראה שהבעיה היא כמה הפועל אוכל כפי שכתב רש"י ולא מה הפועל אוכל כפי שעולה מהתוספות.
לכן התוספות נדחק לומר שהספק הוא בשאלה האם הבישול במקרה זה גורם לאכילה מרובה, או שהוא כמו המתקת פירות שמותרת. כלומר, בהמתקת פירות אין בעיה של אכילה מרובה, והבעיה של אכילה מרובה היא רק בפירות שאינם ראויים. תפיסה זאת זקוקה לביאור, שכן מדוע שתהיה חלוקה בין אכילה מרובה בדבר שאינו צריך בישול, לבין אכילה מרובה של דבר הזקוק לבישול?
ניתן ללכת בכיוון לפיו ההבדל הוא בציפייתו של בעל הכרם. בעל הכרם מצפה שיאכלו הרבה מפירות שאין צורך לבשל אותם, וספק הגמרא האם יש לבעל הכרם ציפייה דומה בפירות שיש צורך לבשל אותם. הבעיה בכיוון הזה היא שעוד לא ראינו בסוגיה זאת את ציפיית בעל הכרם כפקטור, ודאי לא לפי התוספות לפיו התורה מתירה לפועל לאכול מהפירות, ולא בעל הכרם צריך לתת לפועל לאכול.
נראה להציע כיוון אחר שאומר שאכילה מרובה היא לא בעיה בפירות העומדים לנגד עיניו של הפועל כיוון שאליהם הוא מתאווה, ותאוותו נמשכת כל עוד ישנם פירות. לעומת זאת לפירות שאינם מבושלים הפועל אינו מתאווה, וכשהוא רוצה לאוכלם ההסבר היחיד לכך הוא רעבונו, ולכן רק אם אכל כשיעור מותר לו לאכלם.
הלימוד האחרון בו לא עסקנו הוא הלימוד מנפשך, המשווה בין הפועל לבעל הכרם. ראשית הגמרא מנסה ללמוד ממנו שדין הפועל הוא כדין בעל הכרם לעניין זה שהוא יכול לאכול מפירות הכרם שלא הופרש מהם מעשר. אולם הגמרא דוחה את האפשרות הזאת כיוון שדין זה אינו מיוחד לפועל וגם אדם שבא לקנות את השדה דינו כזה.
לכן הגמרא משתמשת בהשוואה כדי לומר שכמו שבעל השדה יכול לחסום את עצמו ולא לאכול כך הוא יכול לחסום את הפועל. השוואה זאת זקוקה לביאור כיוון שהיא לכאורה מעקרת את כל מה שלמדנו עד כה לפיו בעל הכרם חייב לתת לפועלים לאכול.
רש"י מסביר שישנן שתי דרכים בהן בעל הכרם יכול לחסום את הפועל מלאכול, האחת היא לסכם איתו מראש שבמקום שיאכל הוא ישלם לו, והשניה היא לחסום אותו בכוח. דרשת הגמרא אומרת שבשני המקרים הללו בעל הכרם פטור ממלקות. רש"י לא אומר בפירוש האם בעל הכרם חייב לשלם או לא ואפשר לומר שבעל הכרם חייב לשלם וזה מה שבא להשמיע לנו דין תורה, לחלופין אפשר לומר שבעל הכרם פטור מתשלומים וממלקות ועובר על איסור.
הריטב"א כותב שבעל הכרם חייב לשלם. אם מעמיסים את דבריו על אלו של רש"י עולה כי התורה נותנת לפועל זכות ממונית כלשהי בפירותיו של בעל הכרם. אלא שבעל הכרם הוא עדיין הבעלים על כל פרי ספציפי, לכן הוא יכול להחליט שלא יתן לפועל אף פרי, בין אם סיכם על כך עם הפועל ובין אם לא, בתנאי שישלם לו בסוף השכירות גם על הזכות הממונית שהתורה הקנתה לו.
המנחת חינוך מסיק מהרמב"ם שבעל הכרם לא חייב לשלם, כך שלפועל אין זכות ממונית, וציוויה של התורה בא רק לתת לפועל זכות לאכול תוך כדי העבודה. אם מבינים כך מסתבר לומר שישנו איסור מסוים עליו עובר המעסיק אם חוסם את הפועל, שאחרת אין לציווי התורה משמעות. בנוסף, עולה מכך שאם המעסיק סיכם עם הפועל שישלם לו במקום אכילתו צריך התחייבות חדשה הכוללת בין היתר מעשה קניין, כיוון שבהסכמם הנוכחי הפפועל לא אמור לקבל את הפירות.
הטור כותב שעל אף שבעל הכרם לא חייב מלקות הוא עדיין עובר איסור, ולאחר מכן מביא את דברי הרמ"ה שפוסק כמו הריטב"א שבעל הכרם חייב לשלם לפועל אם חסם אותו מלאכול. התפיסה העולה מחיבור הדברים ביחד שבעל הכרם ממש גוזל את הפועל כאשר הוא מונע ממנו לאכול, ולכן חל עליו גם איסור, ולא רק חובת תשלום כפי שיש בהלוואה או פיקדון.
יש לבחון את היקף ההלכה המחייבת את המעסיק לתת לפועל לאכול מהדברים בהם הוא עובד משני צדדים. האם בכל תחום ישנה הלכה כזאת? וכן האם כל מלאכה בתחום מזכה את הפועל באכילה?
המשנה מתארת מחלוקת תנאים בשאלה האם כל פועל העובד בשדה זכאי לאכול מפירות השדה? דעת תנא קמא היא שכדי לזכות בפירות הפועל צריך לעשות מעשה כלשהו, ועשיית מלאכה היא המפרידה בינו ובין כל אדם. רבי יוסי ברבי יהודה חולק ואומר שרק אם הפועל עושה מלאכה המשלבת את ידיו ורגליו הוא זכאי לאכול בפירות.
הגמרא מסבירה שחכמים לומדים שכל מלאכה מאפשרת לפועל לאכול כיוון שהתורה אומרת כי תבוא, ולא מגבילה את הביאה הזאת בשום תכלית או מלאכה. בתורה כל מי שנכנס לשדה אמור לאכול מפירותיו, ולכן הגבלת חכמים שרק פועל יכול לאכול תקפה לכל סוגי הפועלים, כשמה שמבדיל אותם מהשאר הוא עשיית המלאכה.
רבי יוסי ברבי יהודה חולק ואומר שרק מלאכה המשלבת את הידיים והרגליים נותנת לפועל את הזכות לאכול בפירות. לכאורה היה נראה שיש סף מאמץ למלאכה אותה הפועל צריך לעשות, אלא שהגמרא נותנת לכך טעם אחר. רבי יוסי ברבי יהודה משווה בין הזכות של הפועל לאכול לבין איסור חסימת שור. כמו ששור משתמש בידיו וברגליו, כך גם אדם צריך להשתמש בידיו וברגליו.
רבה בר רב הונא מסתפק ושואל מה הדין כשתרנגולים דשות. מצד אחד אין להם ידים ורגליים כך שלא ניתן להשוות אותם לשור, ומצד שני הם כן עובדים בכל כוחם, ומדוע שהחוסם אותם מלאכול יהיה פטור? הגמרא מניחה את הספק הזה בתיקו.
ספק זה מעלה שאלה כבדה על ההשוואה של רבי יוסי ברבי יהודה. כיצד רבי יוסי ברבי יהודה משתמש בהשוואה הזאת כדי ללמוד שהפועל צריך לעשות בידיו וברגליו, כיוון שבאותו האופן היה ניתן ללמוד שרק אם יש לפועל קרניים הוא יכול לאכול?
נראה לומר שרבי יוסי ברבי יהודה לא מבין שאחרי שהגבלנו את הזכות לאכילה בשדה דווקא לפועל, כדי להגדיר פועל צריך ללכת למקום האחר בו אנחנו רואים זכות לאכול תוך כדי העבודה וזה שור. כלומר, רבי יוסי ברבי יהודה מסיק שהפועל צריך לעבוד כמו שור, וזה אומר בעזרת הידיים והרגליים.
חכמים חולקים על רבי יוסי ברבי יהודה כיוון שלאדם יש דרכים אחרות לעבוד קשה, והדבר הוא לא פונקציה של כמות הגפיים המופעלות במלאכה, ולכן הגדר שהם נותנים לפועל הוא כל מי שעובד בשדה.
המשנה אומרת לנו שמי ששומר על הפירות לא זכאי לאכול בפירות מהתורה ובכל זאת חכמים תיקנו לו שיאכל. רב ושמואל חלוקים בשאלה האם שומר נחשב פועל כיוון שהוא לא עושה מלאכה. רב סבור ששומר הוא פועל, ולכן כשהשומר שומר על פירות שאם היה עובד בהם בידיו היה אוכל הוא זכאי לאכול, ומה שהמשנה דיברה זה רק על שומר ששומר על פירות לא קטופים. שמואל חולק ולפיו צריך לעשות מעשה בפועל כדי להחשב פועל, לכן הוא אומר שהמשנה דיברה על שומר פירות תלושים, ושומר פירות מחוברים בכלל לא אוכל.
הרשב"א שואל מדוע לא תיקנו גם לשומר פירות מחוברים שיהיה זכאי לקטוף ולאכול, כפי שתיקנו לשומר על פירות תלושים. הוא מתרץ ואומר שרק בשדות בהם פועל אוכל תיקנו שגם שומר יוכל לאכול. אפשר להבין תקנה זאת כתקנה פורמלית, ישנם שדות בהם פועלים זוכים בעבודתם באוכל ויש שדות שלא, ולכן הגזירה שגם שומרים אוכלים לא הופכת אותם ליותר משאר הפועלים. לחלופין ניתן להסביר שבשדה בו יש פירות תלושים השומר מתאווה להם, בניגוד לשדה עם פירות מחוברים אז השומר רואה שיחים.
פסוקי התורה, וכל העיסוק שלנו עד כה, היה רק בפועל העובד עם בשדה, אולם סברתית היה ניתן להרחיב את הזכות הזאת לכל סוגי האוכל. אלא שהגמרא משווה בין פועל לשור, וכמו שלשור מותר לאכול רק בגידולי קרקע כך גם לפועל מותר לאכול רק בגידולי קרקע. במקרה זה גם חכמים מודים לדברי רבי יוסי ברבי יהודה שהדרך לבחון את זכות הפועלים היא על ידי זכותו של השור, ובעצם לפי מה שהמעסיק צריך לוותר עליו לטובת המלאכה.
סיכום
מפסוקי התורה עולה כי כל אדם הנכנס לשדה זכאי לאכול בפירות השדה, אלא שחכמים הגבילו זאת לפועל בשעת מלאכתו. ראינו ארבע תפיסות בנוגע להסבר הדין. הראשונה עלתה מדברי רש"י לפיה היה מנהג קדום שפועל אוכל, והתורה באה לומר שזכות זאת היא אינדיבידואלית. הרש"ר פירש שיש כאן דין פורמלי לפיו הקב"ה מראה את שליטתו בעולם על ידי התערבות בחוזים. רבינו בחיי הלך בכיוון אחר ואמר שהעניין כאן הוא שהפועל רואה את הפירות ומתאווה להם ולכן כדי שלא יעבור על איסור גזל התירו לו לאכול מהם. התפיסה האחרונה עלתה מדברי רבינו חננאל לפיו העניין כאן הוא חובה של בעל הכרם לתת צדקה לפועליו.
זכות זאת של הפועל מוגבלת דווקא למין בו הוא עובד. המלאכה היא המתירה לפועל את אכילת הפירות, ולכן אם הוא עוסק במין אחר כיוון שזאת לא אותה המלאכה אסור לו לאכול ממנו. בנוסף, הגמרא מתלבטת בשאלה האם המלאכה מתירה באופן ספציפי את העץ בו הפועל אוכל או את כלל העצים מאותו המין.
הגמרא ממעטת מזכות זאת מצב בו הכרם בבעלות גוי, או מצב בו הכרם מוקדש. ראינו שהריטב"א מבין שהדין הוא לאפשר לפועלים לאכול, ולכן במקרים אלו הפועלים אסורים מלאכול. לעומת זאת רש"י אומר שבכרם של גוי לפועל מותר לאכול ואין לו הגבלה לאכילה זאת.
התוספות מבין את ההיתר לאכול כהיתר פורמלי, ולכן אכילה מותרת אבל מציצה אסורה. אותו העיקרון לא מתיר אכילה של יותר מידי פירות כיוון שאכילה גסה לא נחשבת אכילה. בנוסף, אסור להוסיף לפרי דבר שיכשיר אותו, שכן דבר זה אינו חלק מההיתר שהתקבל.
רבינו יהונתן מלוניל חולק על התוספות ומסביר את כל הדינים הללו מחשש שמא הפועל יאכל יותר מידי ובכך יפסיד את בעל הכרם. הוא מביא פירוש נוסף לפיו החשש הוא שהפועל יזיק את עצמו כך שנראה שיש לבעל הכרם יש אחריות שאכילה זאת לא תגרום נזק לפועל שלו.
[1] הקישור בין ספק הגמרא לבין האפשרויות השונות נעשה ברש"י. רבי חיים מבריסק (הלכות מעילה פרק ח הלכה א) לא מוכן לקבל את זה, ואומר שגם אם נצדד בשיטה לפיה הפועל אוכל כי הקב"ה נותן לו, צריך לומר שהקב"ה נותן לו ממון, שהרי דין זה חל גם בגוי שעובד אצל גוי, אז לא אמורה להיות מצווה עקב תאוות הגוי.
[2] המיוחס לריטב"א (צב. ד"ה לרבנן) אף אומר שתנא קמא לא חולק על זה. ניתן להסביר שלפיו זה פשוט לתנא קמא ולכן הוא לא צריך לכתוב זאת, וזו המחלוקת בין התנאים. לחלופין, אפשר להציע שלפי תנא קמא אין איסור להשאת עצה זאת, בעוד חכמים משמיעים לקרוביו שהם צריכים לעשות זאת.
[3] בלא הלימוד מחרמש היו לומדים שקמה הכוונה דווקא דבר שמחויב בחלה, אבל אחרי שהרחבנו את ההיתר לדברים שאינם מחויבים בחלה צריך ללמוד מקמה קבוצה אחרת של דברים.
[4] וקצת קשה, שהרי הדרשה הזאת הופכת את פשט הפסוק לפיו הכלים הם של הפועל, ואומרת שהכלים הם של המעסיק. המשך חכמה (דברים פרק כג פסוק כה ד"ה כי תבא) מביא את הדרשה הזאת ומסביר, אסור לאדם לתת לכליו, כלומר מותר לו לתת לכליו של בעל הבית, ורק כשהוא נותן לכליו של בעל הבית מותר לו לאכול מהפירות.
[5] המשנה במסכת מעשרות (פרק ב משנה ח) מקצינה את התפיסה הזאת ואומרת שגם באותו המין, ישנה חלוקה בין סוגי הפירות, ומלאכה בסוג פירות אחד לא מועילה לסוג הפירות האחר.
[6] לפי רש"י לא צריך להיות לימוד מיוחד המתיר לפועל לנהוג בפירות כרצונו כיוון שממילא לא אסור לו לגזול את הגוי, בעוד לפי הריטב"א לא מובן מדוע הפועל אסור באכילת הפירות של הגוי, שהרי מותר לגזול את הגוי.
[7] מרבי עקיבא איגר (סימן שלז) עולה שהגמרא לומדת לימוד חדש, ובכך חוזרת בה מהלימוד הראשוני כך שאין סתירה בדבריו של רש"י.
[8] וכך מפרש המלבי"ם דברים כג כה ד"ה כי תבא בכרם רעך.
[9] המאירי (בבא מציעא פז. ד"ה אמר המאירי) חולק וכותב שציווי התורה הזה גובר על מנהג.
[10] הריטב"א (בבא מציעא פז: ד"ה רעך ולא של הקדש) מעמיד את הגמרא בשדה הקדש שאין בה דין מעילה (מציאות אפשרית במידה והמקדיש התנה תנאי מיוחד).
[11] לפי דברים אלו שיטת התוספות הייתה אמורה לאסור כל מניפולציה באוכל, אולם מהתוספות בהמשך (פט. ד"ה פועל מהו שיהבהב) נראה שכוונתו היא לאסור רק דברים שאינם ברורים, אבל מותר להמתיק מעט את הפרי, ובכל זאת דבר שדרכו באכילה לא ישתה אותו.
[12] ולפי זה, במקרה בו הפועל אכל לפני העבודה, ובעבודה אוכל כפי שהיה אוכל בכל זאת, יכול להיות שכיוון שלא מפסיד את בעל הכרם אין כאן איסור. ברם, דבר זה לא מוכרח, כיוון שאפשר להבין שחובתו של בעל הכרם לתת נובעת מרעבונו של הפועל, כך שעדיין יש פה הפסד של בעל הכרם שלא לצורך.
[13] עיין רש"י (יומא פ: ד"ה פרט למזיק [הראשון]) המפרש שבאכילה גסה האדם מזיק לאוכל.
[14] שאלה זאת מניחה שהפועל לא מבזבז זמן על זה, לדוגמה אם בנו מתלווה אליו והוא מבשל את הפירות בשביל הפועל.
[15] הגרי"ד סולובייצ'יק (רשימות שיעורים בבא מציעא פט. ד"ה גמ'. אבעיא להו פועל) מציע את אותו הדבר ברמב"ם. אולם צריך עיון, כיוון שאם כך מדוע לפי הרמב"ם מותר לפועל לבשל אם סיכם על כך עם בעל הכרם. לא ניתן לתרץ שהסיכום עם בכל הכרם הוא התרתו של בעל הכרם לבישול, כיוון שהרמב"ם מדגיש שהסיכום הוא על כמות הפירות הנאכלים.