רקע
הגמרא דנה בחיוב השמירה בבור של שני שותפים. חלוקת החיובים בין כמה אנשים תאפשר לנו להגדיר באופן טוב יותר מתי חלה על האדם חובת שמירה על הבור, וממילא מי מהשותפים הוא המחויב בנזקי הבור.
מקורות
א. בבא קמא נא: "עבר עליו הראשון ולא כסהו… קא ממלא ורבנן סברי אין ברירה"
ב. רש"י בבא קמא נא: ד"ה וראשון מאימת, והאי מדידיה
רא"ש בבא קמא פרק ה סימן ח "בור של שני שותפין עבר עליו הראשון…"
רמב"ם הלכות נזקי ממון פרק יב הלכה ז
ג. רש"י בבא קמא נא: ד"ה דליו
רשב"א בבא קמא נא: ד"ה משימסור לו דליו
רא"ה בבא קמא שטמ"ק נא: ד"ה משהניחו משתמש
ד. בבא קמא נב. מהמשנה עד "ויכרות ארזים ויכסנו"
רש"י בבא קמא נב. ד"ה ובא השני, וראשון עד אימת, בכדי שידע, ושמואל, ויכרות ארזים
תוספות בבא קמא נב. ד"ה בכדי שידע
פני יהושע בבא קמא נב. ד"ה בתוספות בד"ה בכדי שידע
ר"י מיגאש בבא קמא שטמ"ק נב. ד"ה וה"ר יהוסף הלוי
[ראב"ד בבא קמא נב. ד"ה בכדי שידע]
רא"ה בבא קמא שטמ"ק נב. וזה לשון הרא"ה
הסבר הסוגיה
בור של שני שותפין עבר עליו הראשון ולא כסהו והשני ולא כסהו השני חייב
כסהו הראשון ובא השני ומצאו מגולה ולא כסהו השני חייב
[בבא קמא ה ו]
המשנה עוסקת בבור של שני שותפים. בבור כזה יכולים להיות שני מצבים אפשריים. המצב הראשון הוא שאף אחד לא מכסה את הבור כך ששני שותפים פושעים בשמירת הבור. המצב השני הוא שאחד השותפים כיסה את הבור ואז כל עוד הבור מכוסה מבחינתו הוא אינו פושע ואמור להיות פטור. יש בראשונים שתי גירסאות לדין במשנה. לפי גירסת רש"י המשנה אומרת שבשבני המצבים השני חייב, ובגירסת הרי"ף מופיע שאם שניהם לא כיסו את הבור הראשון חייב, ואם האחד כיסה את הבור השני הוא זה שחייב.
לפי גירסת רש"י המשנה מחדשת לנו שגם במצב בו שני השותפים לא כיסו את הבור יש מצב שרק השני חייב. לכן הגמרא שואלת באיזה מקרה השותף הראשון נפטר על אף שלא כיסה את הבור, ומביאה מחלוקת תנאים בשאלה האם שימוש השני בבור מספיק או שצריכה להיות העברה של הדלי[1].
לעומת זאת לפי גירסת הרי"ף המשנה אומרת שהראשון חייב, ורק הגמרא מעלה מצב בו הראשון לא יהיה חייב. הרא"ש מבין שאין נפקא מינה בין שתי הגירסאות השונות וגירסת הרי"ף במשנה שאומרת שהראשון חייב באה לומר שגם הראשון חייב. לעומת זאת מהרמב"ם עולה שרק הראשון חייב והשני פטור.
נראה לומר שהרמב"ם לא חולק על העיקרון בו פתחנו שבור של שני שותפים החיוב הוא על שניהם, ולראיה בבור שכל אחד חופר שיעור ממית הרמב"ם מחייב את כולם, אלא שלפי הרמב"ם העובדה שיש דלי מטילה את אחריות הבור רק על מי שהדלי בידו[2], לעומת המצב הרגיל בו כולם אחראיים[3].
כאמור, הגמרא מביאה מחלוקת תנאים כשלפי חכמים אם הראשון הולך כשהשני ממלא הראשון פטור ולפי רבי אליעזר בן יעקב הראשון צריך למסור את הדלי לשני כדי להיפטר. ישנה מחלוקת ראשונים בשאלה מה פירוש המילה דלי בסוגייתנו וממילא בשאלה מה הן שתי הרמות השונות.
רש"י מסביר שדלי הכוונה כיסוי הבור. לפיו, שיטת חכמים היא ששימוש בבור מספיק כדי להגדיר את השני האחראי על הבור. רבי אליעזר בן יעקב חולק עליהם ואומר שרק ברגע שהראשון מעביר את הכיסוי לשני והופך אותו לאחראי על שמירת הבור הוא נפטר, אבל נתינת רשות להשתמש איננה העברת אחריות שפוטרת את הראשון.
הרשב"א אומר שהסיבה שרש"י לא פירש בפשטות שדלי הוא דלי כי הוא סבר שאם נאמר כך לא יהיה הבדל בין שיטת חכמים לשיטת רבי אליעזר בן יעקב. אלא שהוא מביא את שיטת רבנו חננאל שחולק ומפרש את המילה דלי כפשטה, כלומר כלי שנוטלים איתו מים. כך גם עולה מפירוש הרא"ה שאומר שלפי חכמים כל אחד משתמש בדלי שלו.
הרא"ה מוסיף ואומר שדווקא העברת הדלי לשותף היא הפוטרת את הראשון מתשלומים, אבל העברת הדלי לאדם אחר איננה פוטרת את הראשון מתשלומים. לפי רש"י אין סיבה שהדין יהיה נכון כיוון שמו שהאדם יכול לשים שומר על הבור הוא יכול להעביר את כיסוי הבור לאדם ולסמוך עליו שיכסה את הבור.
נראה להסביר את מחלוקת הראשונים כמחלוקת מהותית בתפיסת החיוב על בור. לפי רש"י החיוב על בור נובע מחוסר השמירה על הבור ולכן רק העברת הכיסוי לאדם אחר והטלת השמירה עליו גורמת לכך שהראשון לא יהיה פושע. לעומת זאת לפי רבנו חננאל והרא"ה האפשרות להשתמש בבור הופכת את האדם לאחראי עליו ומחייבת אותו בנזקי הבור, ולכן הימצאותו של הדלי בידי אדם מסוים הופכת אותו לאחראי.
בנוגע למצב בו אחד השותפים כיסה את הבור והשני מצא את הבור מגולה המשנה אומרת שהשני חייב, ומשמע בפשטות שהראשון פטור כיוון שהוא כיסה את הבור. הגמרא מניחה שהפטור של הראשון איננו תמידי, שהרי הבור שלו מגולה[4], ועל כן דנה בשאלת הימשכות הפטור של הראשון. הגמרא מביאה מחלוקת אמוראים משולשת ביחס לשאלה הזאת ויש מחלוקת ראשונים בהבנתה.
לפי רש"י ישנה מחלוקת בין רב ושמואל בשאלה האם הראשון פטור רק עד שיבוא ויראה שהבור מגולה, או שמספיק שיודיעו לו שהבור שלו מגולה. רבי יוחנן פוסק במחלוקת הזאת כשמואל[5], אלא שיש מחלוקת ביניהם בשאלה האם לראשון זמן הפטור מוארך כך שהראשון גם יוכל לשלוח פועלים שיכסו את הבור. מחלוקת שמואל ורבי יוחנן היא בשאלה האם חיוב השמירה של הראשון שווה לחיוב השמירה של השני. רש"י מדגיש שלפי רבי יוחנן לשני לא נותנים זמן כדי לכרות ארזים אלא כיוון שהיה צריך להעמיד שומר הוא חייב.
העולה מדברי רש"י הוא שיש שלוש רמות חיוב שמירה על בור: הרמה הכי חמורה היא רמת המחויבות של הפותח בור. פותח הבור חייב לבדו באחריות על אף שמבחינת הבעלות ישנם שותפים נוספים לבור. הרמה השנייה היא מחוייבותו של המשתמש בבור. לגבי הרמה הזאת יש מחלוקת בין שמואל לרבי יוחנן האם הרמה הזאת היא רמה נפרדת או שדין המשתמש הוא כדי הבעלים. הרמה השלישית שהיא הקלה ביותר היא חיובו של אדם שלא פתח את הבור ולא השתמש בו והקשר שלו אל הבור הוא מצד בעלות או מצד אונס שאירע לבור. לגבי הרמה הזאת יש מחלוקת רב ושמואל האם בעל הבור צריך לראות את הבור לא מכוסה או מספיק שיגידו לו.
נראה להסביר שמחלוקת רב ושמואל היא בשאלה מהי רמת הפשיעה המחייבת את האדם שהוא רק בעלים. שמואל אומר שהתעלמות בעלי הבור מהודעה על כך שבורו אינו מכוסה מגדירה אותו כפושע. רב לעומת זאת לא מסתפק בכך ואומר שהבעלים פושע רק במקרה בו הוא יודע על כך שהבור פתוח[6].
רבי יוחנן מחדש שהאדם המשתמש בבור חייב יותר מהבעלים. שמואל לא מקבל את העיקרון הזה ולפיו חיוב השמירה על בעלי הבור זהה לחיוב של המשתמש כיוון שמרגע שהראשון יודע הוא גם נחשב פושע לכן על שניהם לשים שומר כדי שאנשים לא יפלו בבור או לכסות אותו. לעומת זאת, לפי רבי יוחנן השימוש בבור מחזק את הזיקה בין האדם לבור ולכן על המשתמש לשים שומר עד שיכסה את הבור בעוד על בעלי הבור אין הכרח לשים שומר ועד שלא יעבור זמן הכיסוי של הבור הוא פטור. המשתמש מחויב למצוא פיתרון לבעיה הזמנית של הבור המגולה, בניגוד לבעלים שהחיוב היחיד שלו הוא לא הטיפול המיידי שלא קשור אליו, אלא מציאת פיתרון קבע.
הר"י מיגאש מפרש את מחלוקת האמוראים בדרך אחרת. הוא מחדש שחל חיוב על אדם לבקר את הבור שלו למרות שהוא כיסה אותו. רב אומר שהשותף חייב במידה והוא לא עבר על הבור בזמן בו הוא אמור לבקר אותו. לבעל הבור יש אחריות לכך שאחר לא יפול שם, אלא שכדי לאפשר התנהלות נורמלית חכמים אומרים שלאחר שהאדם כיסה את הבור הוא נפטר לפרק זמן מסוים, שלאחריו הבור אמור להיחשב כלא מכוסה ועל האדם מוטל לבוא ולבדוק את בורו ולכסות אותו במידת הצורך.
שמואל לא חולק על רב בעצם החיוב לבדוק את הבור מפעם לפעם. גם לפי שמואל יש חיוב כזה, אולם הוא טוען שאין אשמה בכך שהאדם לא מבצע את חובתו ובודק את הכיסוי כיוון שניתן להניח שהכיסוי נשאר כשהיה. האשמה מוטלת על האדם רק במקרה בו אנשים אחרים הודיעו לו שהבור אינו מכוסה.
מחלוקת האמוראים לפי הר"י מיגאש היא מחלוקת מהותית בדיני בור. שמואל אומר שכדי שבעל הבור יתחייב הוא צריך להיות פושע, לדעת שהבור כבר לא מכוסה ובכל זאת לא לבוא ולכסות את הבור. רב, לעומתו מחיל אחריות מלאה. בעל הבור תמיד חייב במידה ומישהו נופל לבור שלו. רק במידה והאדם כיסה את הבור, והנזק שהבור עשה נעשה לפני שהיה צריך לבדוק שוב את הבור הוא נפטר.
התוספות מציע פרשנות נוספת. הוא אומר שלפי רב השיעור בו הראשון פטור הוא עד שתופץ השמועה על כך שהבור פתוח, אז מניחים שהראשון שמע. כלומר מחלוקת רב ושמואל היא בשאלה האם כדי לחייב את הראשון מספיק להניח שהוא ישמע או שצריך שיודיעו לו.
הפני יהושע מקשה על שיטת התוספות. תוספות הסביר שרב מחייב את הראשון בנזקי הבור כיוון שאפשר להניח שהראשון שמע. אמנם, לא ניתן להוציא ממון מאדם על פי הנחה ואם כן כיצד רב מחייב את הראשון לשלם[7]?
הוא מציע שני תירוצים כדי לפתור את הקושיה. התירוץ הראשון הוא שמצד הדין הראשון אמור להיות חייב בכל מקרה, אלא שעד זמן הפצת השמועה פשיעתו של השני גדולה יותר. העובדה שלמרות שהראשון כיסה את הבור הוא אמור להיות חייב, מבוססת על הנחת היסוד שהדין במקרה שלנו הוא לא ספק חיוב אלא ספק בפטור. כדי שהראשון ייפטר מלשלם על נזקי בורו הוא צריך להוכיח ששמר באופן שפוטר אותו, ועד שלא ייעשה זאת הוא יתחייב.
העולה מתירוץ זה הוא שלגבי בור המחייב הוא האחריות שיש לאדם על בורו ולא הפשיעה בשמירה. האדם אחראי על נזקי בורו והוא יכול להיפטר אם יוכיח ששמר. בניגוד לתפיסה ההפוכה שאומרת שהנזיק צריך להוכיח שהמזיק פשע, כיוון שעצם החיוב נובע מהפשיעה והמזיק לא יתחייב עד שיוכח שפשע.
התירוץ השני שמביא הפני יהושע הוא שזמן הפצת השמועה הוא זמן ארוך ולכן הראשון חייב לא כיוון שמסתמא שמע אלא מצד זה שהוא פשע בכך שלא בדק שבורו עדיין מכוסה. הפני יהושע מסביר את התוספות כמו הר"י מיגאש. גם כאשר האדם מכסה את הבור שלו עליו להמשיך ולבדוק אותו, ובמידה והוא לא עשה זאת הוא יתחייב בנזקי הבור[8].
הרא"ה, אולי עקב קושיית הפני יהושע, מביא הסבר דומה לתוספות אלא מעט מעודן ממנו. לפיו שיטת רב היא שמרגע שסיפרו לראשון הוא חייב בנזקי הבור. שמואל חולק על רב במקרה בו הראשון כיסה את הבור בעצמו. במקרה כזה הוא נפטר עד שהשני יבקש ממנו עזרה. הסיבה לכך היא שהראשון אינו פושע כי הוא סבור שהשני יכסה את הבור לבדו, ואם השני מבקש עזרה מוכח שהשני לא מכסה את הבור לבדו, והראשון שוב חייב בשמירת הבור. על כן שמואל מודה במקרה בו שניהם כיסו את הבור ביחד, כי הראשון לא צריך להניח שהשני יכסה את הבור לבדו.
אם נשים את כל השיטות על סקאלה כשמצד אחד יהיה מי שמטיל את האחריות הגדולה ביותר על בעל הבור ובקצה האחר יהיה את מי שמצמצם ממנו את האחריות ממנו, שיטת שמואל על פי הרא"ה תהיה השיטה הקיצונית ביותר. שמואל אומר שגם כאשר האדם יודע על כך שהבור שלו פתוח הוא לא חייב בנזקי הבור כיוון שהוא יכול להניח שאחר כיסה אותו, ורק פשיעה גמורה מחייבת אותו.
סיכום
המשנה אומרת שבמצב בו יש בור של שני שותפים השני חייב. הגמרא מניחה שהמשנה לא מדברת בכל מקרה כיוון שמעיקר הדין על בור של שני שותפים שניהם צריכים להתחייב בנזקיו ולכן מחפשת את המקרה בו המשנה עוסקת. תשובת הגמרא היא שיש מחלוקת תנאים בדבר בין חכמים שאומרים שהראשון נפטר מהרגע שהניח לשני לבדו להשתמש בבור, ולפי רבי אליעזר בן יעקב הראשון צריך לשני את הדלי.
במקרה בו אחד השותפים מכסה את הבור והשני מוצא את הבור מגולה ולא מכסה אותו השני חייב והראשון פטור. הגמרא מביאה מחלוקת אמוראים משולשת בשאלה עד מתי הפטור של הראשון חל.
רש"י מבין שיש שלוש רמות לחיוב בור: פותח, משתמש ובעלים. במקרה של פותח רק הוא חייב גם אם יש עוד בעלים לבור. לגבי משתמש יש מחלוקת בין רב ושמואל לרבי יוחנן, כשלפי רב ושמואל דין המשתמש הוא כדין הבעלים שמגלה שבורו מגולה, בעוד לפי רבי יוחנן למשתמש יש חיוב מידי לשמור על הבור, בניגוד לבעלים שגם כשיוודע לו על גילוי בורו הוא צריך לכסות אותו ולא לשמור עליו. רב ושמואל חלוקים ביניהם בשאלה האם בעל הבור צריך לראות את בורו מגולה כדי להתחייב בשמירה או שמספיק לו לשמוע על כך.
מהר"י מיגאש עולה שמחלוקת האמוראים היא בשאלה האם החיוב על בור הוא חיוב שמירה או חיוב אחריות. רב אומר שבעל הבור חייב תמיד בנזקי הבור. גם אחרי שהאדם כיסה את בורו ושמר עליו הוא נפטר רק לפרק זמן מוגבל. שמואל לעומת זאת מבין שכדי לחייב אדם שכיסה את הבור שלו הוא צריך שיודיעו לו שהבור שלו מגולה, אז במידה והוא לא מכה את הבור הוא פושע.
[1] הגמרא תולה את המחלוקת בשאלה האם יש ברירה, אבל כבר כתבו הרא"ה (שטמ"ק ד"ה ורבנן סברי) והרשב"א בשם הרמב"ן (נדרים מו: ד"ה אמר רב הונא) שמושג הברירה בסוגייתנו שונה מהמקבילה שלו בשאר הש"ס.
[2] אפשרות זאת יותר ברורה לפי שיטת רש"י שדלי הוא כיסוי הבור, כך שרק מי שבידו הכיסוי מתחייב לכסות את הבור ולא השני. אלא שגם לפי רבנו חננאל שהדלי הוא דלי לדלות מים ניתן לומר שהוא מציין את יכולת השימוש וכאשר אחד השותפים משתמש בבור ולא השני רק הוא חייב.
[3] אולי הדבר תלוי בהבדל בין שתי סוגי שותפות. שותפות אחת היא שותפות שכל אחד יכול להשתמש בחלק מהמן בכל הבור ואז הימצאות הדלי מעידה על מי הוא הבעלים הנוכחיים של הבור באותו רגע נתון. שותפות שנייה היא שלכל אחד מהשותפים יש חלק מהמים שבבור ואז יכול להיות מצב שהאחריות מוטל על שניהם.
[4] ניתן להעמיד את המשנה בהפקיר רשותו ולא הפקיר בורו ואז המשנה אומרת שרק השני חייב והגמרא מחדשת שחל גם חיוב על הראשון כיוון שהבור הוא גם שלו. אפשרות נוספת להעמיד את המשנה בבור ברשות הרבים, ואז הדיון בגמרא הוא בשאלה עד מתי הראשון נחשב אנוס.
[5] מרש"י נשמע שרבי יוחנן היה יכול לפסוק באותה המידה כרב.
[6] רש"י מביא לשון אחרת לפיה שמואל יותר מקל מרב על השותף הראשון ואומר שאף על פי שראה את הבור מגולה הוא לא חייב עד שלא יודיעו לו. לפי הלשון הזאת נראה להביר שרב אומר שכל אימת שהשותף יודע על פתיחת הבור הוא חייב, לעומת זאת לפי שמואל ממש צריכים להתרות בו כדי שחוסר כיסויו את הבור יחייב אותו בנזקיו.
[7] אבן האזל (יב, ז) מתרץ באופן הפשוט ואומר שרב הולך פה לשיטתו שמוציאים ממון על פי רוב, ובמצב בו יש שמועה יש רוב שהראשון שמע לכן לפי רב הוא יתחייב בנזקי הבור.
[8] כמו בתירוץ הראשון, גם בתירוץ הזה אפשר להבין שהמחייב בבור הוא האחריות כיוון שגדר הפשיעה כאן הוא מעוד נמוך, אלא שבתירוץ זה הדבר אינו מחוייב.