רקע
נושא השטרות הוא נושא רחב המקיף את כל הש"ס ובכללו גם גט, שטר הלוואה ועוד. במסגרת סוגיה זאת נבחן כיצד מתן השטר משמש כפעולה קניינית, ואת הדינים השונים בקניין באמצעות שטר.
מקורות
א. קידושין כו. "ובשטר מנלן… כדי ליפות את כוחו"
ב. שיטה לא נודע למי קידושין כו. ד"ה א' שמואל
תוספות גיטין כב: ד"ה אבל בשטרות לא "אבל עוד קשה… כמו גיטא", קידושין ט. ד"ה אף על פי שאין בו שוה פרוטה
ג. ירושלמי קידושין פרק א הלכה ה "חזרו להיות קונים בכסף… כתיב וכתוב בספר וחתום"
רמב"ן קידושין כו. ד"ה אלא מהכא ואקח את ספר המקנה
[טור חושן משפט סימן רמה סעיף ג]
ד. רש"י קידושין כו. ד"ה עד שיתן דמים
רמב"ן קידושין כו. ד"ה אבל בשטר מכר לא קנה עד שיתן לו דמים
ה. רמב"ם הלכות מכירה פרק א הלכה ז
הסבר הסוגיה
ואקח את ספר המקנה את החתום המצוה והחקים ואת הגלוי
[ירמיהו לב יא]
דרך הקניין השניה שהמשנה מזכירה לקרקעות היא שטר. המוכר נותן לקונה שטר, ויחד עם השטר עוברת גם הבעלות על הקרקע. הגמרא מציעה מקור לקניין זה מהפסוק "וכתוב בספר וחתום", אולם היא דוחה את המקור הזה כיוון שהפסוק אינו מדבר על שטר שמבצע פעולת קניין, אלא על שטר המהווה ראיה למכירה. לכן, למסקנה, הגמרא לומדת את קניין השטר מקניינו של ירמיהו את אותו השדה.
השיטה לא נודע למי מסביר שהלימוד הוא לא מכך שירמיהו קונה שדה בעזרת שטר, אלא ההתנסחות של הנביא והמושג אותו הוא מעלה "ספר המקנה" מביא לידי מסקנה שישנו ספר שקונה. אם כן ישנם שני סוגי ספרים, ספר שמטרתו הוא להוות ראיה, וספר אחר שתפקידו הוא לבצע את הקניין.
ההבדל מתבאר יותר בתוספות במסכת גיטין ממנו מתבאר ששטר קניין בכלל לא מהווה ראיה, כך שאין בעיה שיהיה כתוב על חומר שניתן לזייף אותו. שטר הקניין נצרך רק לאותו הטקס של הקניין, אבל לאחר מכן הוא כבר לא שימושי. זה בניגוד לשטר ראיה שאין ביכולתו להקנות, ומטרתו הוא לספק מידע על מעשה הקניין שקרה.
באמצעות העיקרון הזה התוספות מבאר גם את האמירה של הגמרא ששטר לא חייב להיכתב על חומר ששווה פרוטה. לכאורה, לא הייתה סיבה שנניח שלשטר צריך להיות שווי כלשהו, כיוון שהמוכר הוא הנותן את השטר מדוע שיצטרך לתת לקונה עוד דבר בעל שווי מעבר לקרקע שהוא מוכר לו? אלא שלפי הדרך בה הסברנו נראה שיש צורך בנתינה פורמלית של השטר, ולכן היה ניתן לחשוב שכדי שתהיה נתינה פורמלית יש צורך בכך שהשטר יהיה בעל שווי, ולכן הברייתא צריכה לומר לנו שאין צורך שלשטר יהיה שווי.
הרמב"ם הולך בכיוון דומה וכותב ששטר לא צריך עדים. נראה להסביר שכוונתו של הרמב"ם היא שהעיקר בשטר הוא המעשה שמתבצע במסירתו, ולא הראיה על ביצוע המכירה ולכן אין צורך בעדים.
התלמוד הירושלמי מקבל את הלימוד שנדחה בבבלי, ואומר שקניין שטר נלמד מהמילים "וכתוב בספר וחתום", המציינות בבבלי שטר ראיה[1], ולפי הירושלמי כוונתם שניתן לקנות או בכסף או בשטר. יוצא שלפי הירושלמי לא מוכרח שיש הבדל בין שטר ראיה לשטר קניין. גם אם כן מקבלים את החלוקה המוזכרת בבבלי בין שטר ראיה לשטר קניין, אין הכרח שהיא תהיה דיכוטומית.
הרמב"ן שואל על הסיפור של ירמיהו מדוע ירמיהו היה צריך לקנות בשטר, הרי מסופר לנו שהוא קנה בכסף? הוא עונה שהצורך של ירמיהו הוא בראיה לטווח ארוך ולכן יש לו צורך בשטר. עולה מדברים אלו שעל אף שהספר הוא ספר מקנה, הוא עדיין מהווה ראיה. הנסיבתיות בדברי הרמב"ן יכולה להיות מובנת בשתי צורות. האחת כנסיבתיות בסיפור, ירמיהו היה צריך ראיה, ולכן השתמש בקניין של שטר. הצורה השניה היא שדווקא בגלל הצורך בראיה שטר המכר קונה.
כך או כך, ברור שלפי הרמב"ן תפקידו של שטר קניין, בנוסף לעצם הקניין הוא להוות ראיה על המכירה[2]. העובדה שביד הקונה יש דבר המוכיח את היותו הבעלים על הקרקע הוא ההופך אותו לבעלים[3]. יוצא שמעשה הקניין של העברת שטר איננו סמלי בלבד אלא גורם להעברת הבעלות על הקרקע להתבצע, כיוון שמרגע העת השטר לידי הקונה, הוא היחיד שיכול לטעון את הבעלות על הקרקע[4].
תפיסה דומה עולה מדברי הרמ"ה. הטור מביא את הרמ"ה שכותב שעל אף שאדם קונה אם הוא נותן שטר, הוא לא קונה אם הוא רק אומר את תוכן השטר, אלא אם כן ביצעו מעשה קניין אחר. לכאורה דברי הרמ"ה תמוהים פעמיים. בפעם האחת מדוע שנחשוב שאפשר לקנות על ידי אמירה, הרי ידוע שקניין זקוק למעשה. הפעם השניה, מדוע הרמ"ה אומר שאם קנו מידו כן קנה, הרי אמירה זאת חסרת משמעות כיוון שאז הקניין קונה ולא המילים שאמר המוכר לקונה.
מדברינו עולה כי ניתן להסביר שכוונת הרמ"ה לומר שהעיקר בשטר הוא התוכן שלו, הראיה על כך שהשדה נמכר. נמצא אפוא שהיה ניתן לחשוב שגם מסירת התוכן הזה מועילה כדי לבצע את הקניין, אלא שהרמ"ה משמיע לנו שסוף כל סוף צריך מעשה. ברם, בתוספת המעשה יכול להיות שניתן יהיה להתייחס לאמירה כקניין שטר, בתנאי שיש עדים באותו הרגע[5].
שמואל מסייג את דברי המשנה ואומר שקניין שטר מועיל רק במתנה, אבל במכירה קניין שטר מועיל רק לאחר התשלום. דברי שמואל מעוררים שלוש שאלות מרכזיות. השאלה הראשונה היא מה ההבדל בין מכירה למתנה הגורם להבדל בדרכי הקניין? השאלה השנייה היא מדוע השטר לבדו אינו מועיל כדי לקנות את הקרקע? השאלה השלישית עוסקת ביחס שבין מתן המעות הנצרך לקניין כסף שראינו. אם הכסף לבדו קונה מדוע יש צורך בשני קניינים?
כדי להבין את ההבדל בין מכירה למתנה נתבונן במקרה השני בו רב המנונא אומר שהשטר לבדו מועיל – מכירת השדה כיוון שהיא רעה. במקרה הזה מטרת המוכר היא למכור את השדה באופן המהיר ביותר בלי שתהיה לקונה את האפשרות להתחרט. בעצם, המוכר מאוד בטוח במעשה שלו ולכן כל מעשה קניין יגמור את הקניין מצידו. באופן דומה, במתנה יש רצון חד צדדי ובלתי תלוי של המוכר, כך שאפשר לומר שגמירות הדעת שלו גמורה. בניגוד, במכירה המוכר תמיד יתלבט אם עשה את הצעד הנכון, והאם יקבל את התמורה לקרקע שנתן, כך שמובן מדוע מכירה שונה במהותה.
אמנם, על אף זאת עדיין היה ניתן לומר שקניין בשטר היה מספיק. בכיוון הזה הרמב"ן הולך. הוא מציע להסביר את דינו של שמואל בשתי דרכים. הדרך האחת היא להעמיד את דינו של שמואל במוכר שדורש את המעות תדיר. הלחץ של המוכר לקבלת המעות מוכיח שהוא לא גמר בדעתו להקנות את הקרקע, ולכן יש צורך בנתינת כל הכסף כדי לגרום לו להשלים עם מכירת הקרקע. הרמב"ן מעדיף שלא להשתמש בהעמדה הזאת, כיוון שהיא לא מוזכרת בגמרא, ולכן מציע הסבר אחר לפיו, קניין שטר מועיל כשלעצמו, אבל עקב כך שמעשה הקניין הוא חד צדדי, ומעביר לקונה את הבעלות על הקרקע בלי שהוא יעשה כלום, תיקנו חכמים שהקניין יגמר רק לאחר הסדרת התשלום[6].
רש"י מציע דרך אחרת מהרמב"ן להסביר את הדין, והוא מחבר אותו עם הדין שרב הביא לגבי קניין כסף שבמקום בו נהגו לתת שטר, כדי להשלים את הקניין צריך גם לתת שטר. נמצא, שרש"י מעמיד את הצורך בתשלום רק לפי מנהג מקום. יוצא שתפיסתו העקרונית היא כשל הרמב"ן שקניין שטר כשלעצמו מספיק, אבל יש מקום בו הראיה כשלעצמה ותחילת התשלום כשלעצמו לא מביעים בעלות מספקת ושם יש צורך בשילוב הקניינים.
ההבדל המרכזי בין רש"י לרמב"ן הוא בשאלה האם מתן מעות הוא ביצוע התשלום או ביצוע פעולה קניינית נוספת. השלכה אפשרית למחלוקת הזאת תהיה מחלוקת האם הקניין נגמר רק לאחר שהקונה נותן למוכר את כל הכסף, או שמספיק שהוא יתן פרוטה? לפי רש"י הצורך הוא בפעולה קניינית נוספת ולכן נתינת פרוטה מסיימת את הקניין, בעוד לפי הרמב"ן המוכר לא גומר להקנות את השדה עד מתן כל הכסף. בנוסף, לפי רש"י צריך לתת לו פרוטה בפועל, בעוד לפי הרמב"ן יכול להיות שהסדרת התשלום, כגון זקיפת הלוואה תספיק.
סיכום
העברת בעלות על שדה יכולה להתבצע גם על ידי מסירת שטר. התלמודים חלוקים לגבי המקור. בעוד התלמוד הבבלי סבור שלומדים זאת מכך שירמיהו קונה את השדה של חנמאל בעזרת שטר, התלמוד הירושלמי שהלימוד הוא מכך שבעתיד בקניית שדות ספרים יכתבו, פסוק שלפי התלמוד הבבלי עוסק בשטרי ראיה.
התוספות בעקבות הלימוד של התלמוד הבבלי מחלק באופן דיכוטומי בין שטר שתפקידו להקנות את השדה לבין שטר ראיה. הרמב"ן חולק ואומר שעל אף שהשטרות שונים עניינם אחד. כך שלפי התוספות פעולת השטר היא ביצוע מעשה סמלי המבטא את גמירות הדעת של הצדדים, בעוד לפי הרמב"ן השטר גורם ליכולתו של הקונה להוכיח בעלות, ולכן הוא קונה את השדה.
שמואל אומר שבמכירה בנוסף לשטר צריך גם תשלום של הדמים. רש"י מבין שזה במקום בו יש צורך בשני קניינים כי הקניין האחד לא מהווה בעלות מספיקה. באופן דומה צריך להסביר לפי התוספות שהקניין לא מביע גמירות דעת מספקת. לעומת זאת הרמב"ן כותב שקניין שטר מספיק אלא שכיוון שהוא חד צדדי חכמים איזנו את המצב.
[1] הירושלמי גם הוא מקבל את ההנחה שהמילים מייצגות שטר ראיה ולכן המשך הפסוק שאומר "והעד עדים" לא יכול לדבר על העדות של השטר, כיוון שהשטר עצמו צריך להיות שטר ראיה.
[2] כך גם ניתן להסביר את שיטת חכמים (בבא בתרא עו.) לפיה ניתן להעביר שיעבוד בשטר על ידי שטר. הראיה על העברת השיעבוד היא זאת שתאפשר למחזיק החדש בשטר לגבות את הנכסים המשועבדים, ולא הימצאות השטר הנוכחי בידו.
[3] זה כשלעצמו אינו מספיק, ולראיה הגמרא במסכת בבא קמא (מט:) כותבת שלא ניתן לזכות בקרקע של אדם שנפטר ואין לו יורשים על ידי קניין השטר שלו. בכל זאת העברת השליטה בצורה הזאת היא מספיק חזקה כדי לקנות את הקרקע מאדם אחר.
[4] כך גם מסביר רבי שמעון שקופ (גיטין סימן ד) את הדרך בה פועל השטר בקידושין.
[5] כך מסביר הרב גוסטמאן (קונטרסי שיעורים קידושין סימן ד אות ט) את דברי הרמ"ה.
[6] ההבדל בין קניין שטר לפעולות קנייניות אחרות נובע מכך שנתינת שטר מושפעת יותר מאילוצים טכניים, כגון העובדה שהגיע אדם שיודע לכתוב שטרות לאיזור ולכן, למרות שהמוכר לא רוצה להקנות באותו הרגע הוא נותן את השטר. זאת בניגוד לחזקה או משיכה שרק ברגע בו המוכר רוצה להקנות את החפץ הוא נותן לקונה את האפשרות לבצע את מעשה הקניין.