אונס בגיטין

רקע

פרוטוקולי בית המדרש המובאים בגמרא לא תמיד קלים להבנה. לעיתים המגבלה היא חוסר הבנה של השפה הארמית או המושגים הנידונים בסוגיה, ובפעמים אחרות הקושי נובע מכך שהגמרא קיצרה במקום בו נראה שהיה צריך להאריך. למשימה של הנגשת הגמרא לעם נדרש רש"י וכתב פירוש קצר ותמציתי המקיף כמעט את כל הש"ס. אולם כדרכו של פירוש, גם פירושו של רש"י לא יכול להישאר נאמן לגמרי למקור, ולעיתים נמצאים בדבריו חידושים בהבנת דברי האמוראים.

מטרתנו כמעיינים היא לחתור לאמיתה של סוגיה וכחלק מזה להעמיד את כל ההבנות האפשריות בה, ולכן אל לנו לקבל את פרשנויותיו של רש"י כמקשה אחת עם דברי הגמרא. מצד שני מוטל עלינו לזקק מדברי רש"י את המרגליות הטמונות בו, ולדלות מהפירושים שיטה שעומדת בפני עצמה. הדרך הפשוטה ביותר לעשות זאת היא ללכת למפרשיו שכבר עשו זאת. לא מעט פעמים כבר התוספות מביא את פירושו של רש"י ומסיק ממנו שיטה עקרונית, לפני שהוא עובר לדון בה.

נשים לב שבניגוד לפרשנים שבאו אחריו, מטרתו של רש"י לא הייתה העמדת העולם ההלכתי, ובחיבורו הוא ממציא ללומד את הדברים החסרים לו כדי להבין את דברי הגמרא. כתוצאה מכך, הבעיה העיקרית בדליית שיטה מפרשנויותיו של רש"י היא שהלה קיצר בדבריו, ועל כן הרבה פעמים אנו נאלצים לבנות בניינים גבוהים עם לבנים מעטות.

בסוגיה זאת נציע מתודה ללימוד דבריו של רש"י מתוך עצמם. לצורך כך נשתמש בסוגיית אונס בגיטין, העוסקת באדם שנתן גט לאשתו והתנה את הגירושים בתנאי כלשהו, אלא שהתנאי התבצע או לא התבצע עקב אונס.

מקורות

גמרא כתובות ב:-ג. "אמר רבא… דאפסיד אנפשיה"

רש"י כתובות ג. ד"ה דמדאורייתא לא הוי גיטא

תוספות כתובות ג. ד"ה איכא דאמרי אמר רבא וכן לענין גיטין

הסבר הסוגיה

אמר רבא: ולענין גיטין אינו כן. אלמא קסבר רבא: אין אונס בגיטין

[כתובות ב:]

בפתיחה למסכת כתובות הגמרא דנה בחובה של האיש לזון את אשתו החל מהתאריך אותו הם קבעו לחתונתם, במידה והיה אונס מסוים שגרם לכך שהחתונה לא תתבצע כמתוכנן. רבא מחלק בין חיוב המזונות של האיש לאישה שם יש אונסים היכולים להשפיע ולדחות את תחילת החיוב לבין מצב של נתינת גט בו אונס אינו משפיע.

המצב אליו רבא מתייחס הוא מצב בו האיש נותן גט לאשתו, אלא שהוא מתנה את חלות הגירושין שהגט יוצר בתנאי מסוים. כל עוד התנאי לא מתקיים הגט לא חל, וקיום מעשה התנאי גורם להפעלתו של הגט. כך שטענתו של רבא היא שבמידה ומעשה התנאי התקיים או לא התקיים באונס אין לכך השפעה על הגט.

הגמרא מבררת את מקורו של רבא ומביאה סדרה של מקורות תנאיים מהם היה ניתן ללמוד על תנאי שהתקיים באונס. מקורות אלו עוסקים בגט שניתן במידה והאיש לא יגיע תוך שנה והוא נפטר במהלך השנה. מקור אחד אומר שהגט אינו גט, כך שניתן להסיק שדווקא במיתה הגט אינו גט, אבל אם האיש לא מת אלא רק חלה, ולכן לא הגיע הגט תקף, כלומר הוא לא יכול לטעון שהיה אנוס ולכן לא הגיע. הגמרא דוחה ראיה זאת ואומרת שהמקרה בו האיש מת הוא מיוחד ולא מייצד אונסים אלא את הדין שאדם מת לא יכול לתת גט.

בדומה, המקור השני פוסק כי גט של אדם שמגרש את אשתו מהיום אם לא יבוא בתוך השנה הקרובה, והוא מת בדרך נחשב גט. רואים ממקור זה כי העובדה שהאדם לא הגיע באונס איננה משמעותית ובכך זאת הגט תקף. גם הדחייה הזאת מבוססת על כך שהמקרה של מוות איננו מייצג כי כל מטרתו של הגט הייתה למנוע מהאישה ליפול לייבום, ולכן מוות היה אונס שהאדם תיכנן לכלול.

לאחר דחייתם היא עוברת לדון בשאלה זאת סביב פסיקה של שמואל. המקרה בו שמואל דן הוא של אדם שנתן גט לאשתו על תנאי שלא יגיע לעיירה תוך שלושים ימים. בסוף שלושים הימים הגיע לנהר בצד העיירה אך לא הייתה מעבורת באותו הזמן שתעביר אותו. על אף זעקותיו של האיש שיראו שהגיע שמואל פוסק שבמקרה זה התנאי התקיים, והאישה מגורשת. טענת הגמרא כנגד מקור זה היא כי יש חילוק בין אונס שכיח לאונס שאינו שכיח, ובאונס שכיח ודאי שהאיש לא יכול לטעון לבטל את המעשה.

מסקנת הגמרא היא שרבא לא מתבסס על מקור מוקדם אלא מחדש דין, עקב חששו שמציאות האונסים תעקר את מציאות התנאים בגט כיוון שהאישה אף פעם לא תדע האם באמת התנאי התקיים או לא כי היא לא יודעת מה קרה בפועל לאיש שלה.

כתגובה לכך הגמרא שואלת על הכח של רבא לחדש עקב חששותיו שגט שעל פי דין תורה לא אמור לעבוד יעבוד. רש"י מפרש את המילים בהם הגמרא מתארת שהגט לא חל על פי התורה וכותב "שמצינו טענת אונס מן התורה שנאמר 'ולנערה לא תעשה דבר'".

כשלב ראשון בניתוח דברי רש"י יש לשאול מה החוסר שהוא ראה בגמרא שגרם לו להוסיף את דבריו שלו, או במילים אחרות על איזו שאלה רש"י עונה? במקרה זה לא קשה לראות מתשובתו של רש"י ששאלתו היא למה גט שתנאו לא התקיים עקב אונס לא גורם לגירושין על פי התורה.

תשובתו של רש"י לשאלה זאת מורכבת משני חלקים. החלק הראשון הוא טענתו של רש"י, והיא שהתורה מכירה במושג של אונס, והחלק השני הוא הראיה לכך. כאמור, רש"י הוא פרשן תמציתי, ועל כן צריך לשאול על כל חלק בדבריו מדוע הוא נצרך. אם אכן דייקנו בניסוח השאלה עליה בא רש"י לענות, החלק השני המביא ראיה לטענת אונס מהתורה הוא החלק הארי בפרשנותו של רש"י. אמנם החלק הראשון בדבריו של רש"י לא ברור כל צרכו. לא מובן מה רש"י חידש באמירתו כי יש טענת אונס מהתורה, הרי כל הסוגיה מניחה שקיים מושג של אונס, וברור שאם קיים אונס בגיטין אז הדבר נובע מכך שיש טענת אונס. כיצד היינו מבינים את הגמרא אחרת לולא חלק זה בדברי רש"י?

בירור נוסף נצרך עקב בשאלה אותה שאלנו, והוא בעניין העיתוי. בפרשנותו של רש"י הוא מביא את המקור לדין אונס בסוף הסוגיה שדנה כולה באונס, ומדוע רק בשלב מאוחר כל כך בסוגיה רש"י שם את המקור לדין אונס על השולחן?

התשובה לשאלה זאת היא שרק בשלב הזה הגמרא טוענת כי אונס הוא מהתורה. חלוקה זאת פותחת פתח לפרשנות כי המושג אונס המוזכר בסוגיה איננו מקביל באופן מלא למושג אונס שעולה בסיומה. כדי להבהיר טענה זאת נשווה בין דין אונס המוזכר בתורה לבין האונס הקיים בסיפורו של שמואל.

התורה מתארת מצב בו אדם לוקח אישה ואונס אותה. הדין במצב זה הוא שהאישה נקייה מכל אשמה שכן מה שעשה לה האיש לא היה כלל בשליטתה, ובאותה מידה היינו יכולים להאשים אותה על כך שהאיש רצח אותה. דהיינו, הדין הכתוב בתורה פוטר את האישה מהאחריות על המעשה כיוון שהמעשה שנעשה נעשה בעל כרחה.

לעומת זאת, במקרה של שמואל, האיש מגיע לקצה של הנהר ולא יכול לחצות את הנהר. האיש תיכנן להצליח להגיע בזמן, אולם הוא לא ציפה שהנהר ימנע ממנו לעשות זאת. אם כן, במקרה זה האונס מייצג דבר אותו האדם לא היה אמור לצפות, ולכן תוך כדי התנאת התנאי בגט הוא לא חשב עליו, כך שהאונס מייצג בעיה בתוך התנאי. על פי זה ניתן גם להסביר את דחיית הגמרא ולומר שכאשר דבר הוא שכיח אנחנו מצפים שהאדם יחשוב עליו לפני, והוא אינו אונס לעניין זה.

אם כן, טענתו של רש"י היא שעל אף שעד כה דיברנו על דין אונס כחלק מדיני התנאים העוסקים בגמירות הדעת של האדם לעשות פעולה, ולכן דין תורה במקרה זה איננו ברור עד הסוף, יש עוד דין אונס המופיע בתורה הגורם לכך שפעולה הנעשית על ידי כח חיצוני בעל כורחו של האדם איננה מיוחסת לו. יוצא שלמסקנת הסוגיה לפי רש"י, האונס המדובר הוא אונס התורה.

נבחן את דברי רש"י על ידי השוואתם לפסיקתו של התוספות. התוספות בשני מקומות בסוגיה משווה בין הסוגיה שלנו לסוגיה במסכת גיטין הדנה באונסים שהאדם אמור לעלות על דעתו. השוואה זאת גורמת לכך שהתוספות צריכים לחלק בין שלושה סוגי אונסים. אונס גמור בו גם רבא טוען שאיננו מקיים את התנאי, כיוון שלא היה כל סיכוי שהאיש או האישה היו משערים שדבר כזה יקרה, דוגמת אדם אחר ההורג את האיש. אונס בינוני עליו דיון הגמרא, ואונס שכיח, שעל אף שהוא אונס והאדם לא יכול לעשות כמבוקשו, כיוון שהיה אמור לצפות אותו, הוא איננו מוגדר כאונס לעניין גיטין.

מובן כי דבריו של התוספות לא עולים בקנה אחד עם אלו של רש"י, כיוון שהאונס בו התוספות עוסק הוא דבר אותו האדם לא היה יכול להעלות על דעתו. אם כן, בתשובה לשאלה מניין לגמרא שגט שתנאו התקיים באונס לא עובד יכול להיות שהתוספות בכלל לא היה נדרש לפסוקי התורה העוסקים באונס, אלא אומר שכדי שהאדם יתן גט הוא צריך לגמור בדעתו לעשות כן, ובמקרה זה הנסיבות שהתגלגלו הן לא הנסיבות בהן האדם גמר בדעתו לתת גט.

מעבר לכך שהתוספות בדבריו מחדש, והוא שרבא מודה באונס גדול, ישנו הבדל הלכתי נוסף בין רש"י לתוספות, הנובע מסוגי האונס השונים. לפי רש"י האונס הוא אונס התורה הפוטר את האדם מהאחריות על המעשה, ולכן ניתן להחשיב מעשה שנעשה כאילו לא קרה אבל לא להפך. לעומתו התוספות שדן בשאלה מה האדם היה אמור לצפות לא אמור להבחין בין הסיטואציות השונות.

לדוגמה, במקרה בו אדם מגרש את אשתו בתנאי שיעביר לה לפני את אלבומי התמונות מהחתונה, ונשרפו האלבומים לפני שהספיק לתת לה אותם. לפי התוספות מקרה זה דומה למקרים שנידונו בגמרא, והאדם לא היה אמור להעלות על דעתו שהלאבומים ישרפו כך שהתנאי בטל והגט קיים.

אלא שלפי רש"י, למרות שהאדם היה אנוס בשריפת האלבומים, הוא התנה את נתינת הגט בכך שייתן אותם והוא לא עשה זאת, בניגוד למקרים המובאים בגמרא שם מעשה התנאי התקיים, והאדם רצה להסיר אחריות בטענת אונס, במקרה זה האונס לא יכול לגרום לדבר שלא התבצע להתבצע.

סיכום

רבא מחדש כי לא מתייחסים לאונס בקיום תנאים בגט. למסקנה דברי רבא הם תקנה שאמורה למנוע תקלות. אולם לגמרא קשה אם מסקנה זאת כיוון שרבא מקיים גט שעל פי דיני התורה לא אמור להתקיים. כדי להסביר מדוע בדיני התורה גט זה קיים, רש"י הולך לפסוקי התורה, ומחבר את הסוגיה עם דין אונס כפי שהוא מופיע בתורה, המנכה את האדם מאשמה על המעשה. לעומתו התוספות משווה בין סוגיה זאת לסוגיה אחרת במסכת גיטין כך שנראה שלפיו אונס הוא דבר שהאדם לא היה אמור להעלות על דעתו.

המתודה שצענו לקריאת דברי רש"י מסתכמת בשאלת שלוש שאלות מרכזיות:

1. מה השלב בגמרא אליו רש"י מתייחס (בסוגיה זאת שאלנו שאלה מקבילה והיא בנוגע לעיתוי הפרשנות, ולא למילות הפרשנות עצמה).
2. מה הפריע לרש"י בדברי הגמרא וגרם לו לכתוב פרשנות.
3. מה החידוש שיש בדברי רש"י, תחת ההנחה שרש"י לא כותב הנחות בלא סיבה.

לאחר המענה על שאלות אלו יש לבחון את דברי רש"י ביחס לפרשנויות האחרות העולות בסוגיה, ולראות האם מדבריו עולה באמת שיטה כוללת.