רקע
מעשה הקניין הראשון המוזכר לגבי קרקעות הוא קניין כסף. בסוגיה זאת נעמוד על אופי הקניין ומהותו.
מקורות
א. קידושין כו. מהמשנה עד "הדרנא בי"
ב. רש"י קידושין כו. ד"ה לא קנה, אי בעינא
ג. קידושין יג. "כי נח נפשיה… אין קרקע נקנית בפחות מש"פ"
תוספות קידושין יג. ד"ה כשם
ד. בבא מציעא מח: "אתמר… לא קני ליה כוליה"
רש"י בבא מציעא מח: ד"ה ור' יוחנן אמר, הנותן ערבון, בזמן שאמר לו
תוספות בבא מציעא מח: ד"ה בזמן שא"ל ערבוני יקון
סמ"ע סימן קצ ס"ק א
[ערוך השולחן חושן משפט סימן קצ סעיף ג]
ה. רמב"ם הלכות מכירה פרק א הלכות ג-ה
הסבר הסוגיה
שדות בכסף יקנו וכתוב בספר וחתום
[ירמיהו לב מד]
המשנה מחלקת בין קניין "נכסים שיש להם אחריות", לבין קניין "נכסים שאין להם אחריות", כלומר בין קרקעות ונכסים נייחים שיכולים להשתעבד כי לא ניתן להבריח אותם, לבין מטלטלים, שעל פי שמם מובן כי הם ניידים כך שהיכולת לסמוך על כך שיהיו באותו מקום בעת הגבייה נמוך יותר. מעשי קניין הקרקע המפורטים במשנה הם שלושה: כסף, שטר וחזקה.
המקור שהגמרא מוצאת לקניין זה הוא פסוק מנבואת הנחמה של ירמיהו המבטיחה את הגאולה עתידית, ואומרת שבעתיד "שדות בכסף יקנו". על אף שבדרך כלל לא לומדים הלכות מהנביא[1], נראה שבמקרה הזה הלימוד איננו הלכה, אלא הנביא משמיע לנו מהי הנורמה הקיימת[2]. כלומר, למרות שמהתורה לאחר שמתבצע קניין כסף הקרקע שייכת לצד השני, המעשה של קניין כסף איננו הלכה שמקורה מהתורה, ונראה שהיא מוסכמה חברתית.
רב ממשיך בקו הזה. הגמרא אומרת שלפי התיאור בנביא כדי שמעשה הקניין יתממש יש צורך גם בהעברת שטר ולא רק במעבר כסף, והיא דוחה זאת עקב סדר הפסוקים, כשלמסקנה הקניין מתבצע בהעברת הכסף והשטר הוא רק ראיה. למרות זאת, רב אומר שבמקום בו נהוג לתת שטר, בלא שטר הקניין לא מתבצע[3]. הוא לא עוצר פה, ואומר שגם ניתן להתנות שמעשה הקניין יהיה דווקא במעשה אחד ולא באחר. שוב רואים שהמעשה נובע מתפיסה אנושית, ובכל זאת מעמדו אינו פחות.
רש"י מסביר שבמקום בו נותנים שטר הקונה לא גומר דעתו לקנות עד שהמוכר לא יכתוב לו שטר[4]. לכן הבעלות לא עוברת לקונה עד שהוא לא יסיים בדעתו את הקניין. יוצא שתפקידו של מעשה הקניין הוא לסמן על כך שהצדדים הסכימו לבצע את המכירה.
לכאורה קניין הכסף הוא הקניין המובן ביותר. קניין קרקע הוא העברת בעלות תמורת הכסף, ולכן המעשה היחיד שמתבצע הוא העברת הכסף, כך שהגיוני שהיא תהיה המעשה הגומר את הקניין ומעביר את הבעלות מאדם אחד לאחר. אולם, לפי התפיסה הזאת היינו מצפים שהקניין יהיה התשלום, אלא שרב אסי משווה בין קידושי אישה לקניין, ואומר ששניהם נעשים בשווה פרוטה.
לא די בכך, התוספות גם שואל לסדר הלימוד. קידושי אישה בכסף נלמדים מקניין כסף, ולכן התוספות אומר שההשוואה של רב אסי הייתה אמורה להיות הפוכה, כמו שבקניין כסף לא צריך לשלם הכל וניתן לתת רק שווה פרוטה, כך גם בקידושי אישה הצורך הוא רק בהעברת פרוטה שהאישה מסכימה להתקדש בה.
התפיסה העולה מדברי התוספות, היא שלמרות שהדין לפיו קניין מתבצע בפרוטה לא מוזכר קודם, הוא דין פשוט, כך שרב אסי היה יכול להשוות בינו לבין דין המופיע בפירוש במשנה. לפי הקו שראינו בגמרא ניתן להסביר את ההבנה הזאת, בכך שנטען שקניין כסף הוא בסך הכל מעשה סימלי של העברת כסף. לכן ברור שיש צורך בלפחות פרוטה, כמו בכל עסקה, וכיוון שהמעשה הוא סימלי כמות הכסף לא צריכה להלום את שווי העסקה.
הגמרא במסכת בבא מציעא מביאה מחלוקת אמוראים בשאלה האם כאשר הקונה משלם רק חלק מהכסף הוא קונה את כל המוצר או רק כנגד מעותיו. במבט ראשוני הדיון הוא רק על קניין מטלטלים בכסף שמשמעותו פחותה[5], אולם רש"י מסב את הדיון גם לקניית קרקעות[6]. יוצא שלפי רש"י, בשלב הצגת המחלוקת, רב סבור שאדם ששילם פחות מסכום הקניין קונה סחורה רק כנגד הדמים אותם שילם.
בהמשך, הגמרא מביאה מדרג בין מצב בו הכסף ניתן כערבון לכל הקניין לבין מצב בו הכסף ניתן כפירעון לחלק מהקניין, דוגמת מצב בו אדם קונה קרקע בשווי אלף שקל ומשלם חמש מאות. הכסף יכול להוות את תחילת התשלום, לחלופין הכסף יכול להינתן כערובה לכך שהקונה אכן ישלם את שאר הכסף.
רש"י כותב שפריעת חלק מהכסף נחשב מעשה קניין, בעוד נתינת ערבון לתשלום כל הכסף אינו מקנה את הקרקע. התוספות מקשה על רש"י ושואל כיצד יתכן שנתינת עירבון על כל הכסף נחשב לפחות מפירעון של חלק מהכסף. קושיה זאת מחייבת את התוספות להעמיד את הגמרא במצב בו העירבון לא ניתן למוכר באותו הרגע אלא רק אם הקונה לא ישלם המוכר יזכה בכסף. הסבר זה של התוספות מתאים לשיטתו שמעשה הקניין הוא רק מעשה סימלי, ולכן כדי שלא יהיה מעשה קניין צריך להגיד שלא הועבר כסף.
אבן האזל[7] מתרץ את רש"י בכך שהוא מתאים את דברי הסמ"ע עם דבריו[8]. הסמ"ע קובע כי קניין כסף חל רק עם המעות ניתנו בתורת פירעון החוב שנוצר עקב העברת הקרקע[9]. לשיטתו מעשה הקניין אינו סימלי אלא מהווה את תחילת השתלטותו של הקונה על הקרקע הנמכרת[10]. אם כן, מובן מדוע רש"י לא מתייחס לנתינת ערבון כמעשה קניין, כי במעשה זה אין פריעת דמי הקניין, כך שהקונה לא מתחיל להיות בעלים.
כמו כן, הקצנת שיטה זאת מגיעה להבנה הראשונית בדברי רב. אדם קונה רק את מה ששילם עבורו[11]. ערוך השולחן כותב שגם למסקנה הפרוטה מקנה את הפרוטה בשדה, אלא שהשליטה על מקצת השדה מעניקה את השליטה בכולו, כמו שבקניין חזקה הפעולה לא נעשית על כל השדה אלא על חלק ממנו.
הבדל דיני אפשרי נוסף למחלוקת זאת יהיה בשאלה האם ניתן לעשות קניין כסף בכך שהקונה מוותר למוכר על הלוואה. לפי התוספות הצורך הוא בטקס, ולכן מחילה על חוב איננה יכולה להיות מעשה קניין, בעוד לפי רש"י הצורך הוא בתחילת הפירעון כך שיכול להיות שלמרות העובדה שאין מעשה בפועל הקניין יתממש.
מחלוקת זאת יכולה להיות מחלוקת מהותית בהבנת בעלות. רש"י מבין שבעלות היא שליטה, ולכן כדי להעביר בעלות הקונה צריך להתחיל ולהשתלט על השדה. לעומתו התוספות מבין שהבעלות היא עניין טכני המהווה בסך הכל שם בטאבו, כך שכדי להעביר את הבעלות יש צורך בטקס בלבד.
סיכום
העברת בעלות על קרקע יכולה להתבצע בכך שהקונה יעביר לבעל הקרקע כסף. למרות שהמעמד של הקונה כבעל הקרקע הוא מהתורה, נראה שהתורה לא מכתיבה את המעשה, והוא כפוף לנורמות חברתיות, כך שאם במקום מסוים בנוסף לנתינת הכסף נותנים גם שטר, במקום זה הקניין לא מתבצע עד נתינת השטר.
הראשונים נחלקו באופיו של מעשה קניין זה. רש"י מבין את הקניין כתחילת פירעון דמי המכירה. לכן, אם הקונה נותן למוכר כסף שאיננו פורע את החוב הקניין לא יתקיים. התוספות לעומתו מבין שהעברת הכסף היא רק מעשה סימלי, וכל עוד מתקיים הטקס של העברת המטבע העסקה בוצעה.
[1] הכלל בלשון תלמודית נקרא "דברי תורה מדברי קבלה לא ילפינן" (חגיגה י: בבא קמא ב:)
[2] כלומר אין כאן לימוד אלא עדות, מהלך דומה יש במסכת בבא קמא אז הגמרא לומדת מהנביא שנגיחה היא בקרן, אין כאן לימוד אלא ביאור מילולי למילה נגיחה כאקט המתבצע בקרניו של השור או בלשון הגמרא "גילוי מלתא בעלמא".
[3] הראשונים דנים בשאלה האם השטר במימרה הזאת הוא רק שטר המקנה את הקרקע (כפי שעולה מרש"י קידושין כו. ד"ה לא שנו), או שגם שטר המהווה רק ראיה יכול לגמור את המכר לפי המנהג (כפי שנוקט הריטב"א קידושין כו. ד"ה בכסף מנא לן). ועיין ביתר ביאור בר"ן (קידושין י. דבפי הרי"ף ד"ה ואיכא מאן דאמר).
[4] לכאורה המנגנון ההלכתי בו משתמשים החכמים הוא מנגנון של תנאי, כך שכמו שהקונה יכול לבחור להתנות כך גם המוכר יכול לבחור להתנות. וכך כותב הרמב"ם שגם המוכר יכול להתנות. ועיין לעיל בסוגיה ??? בה נבחן את אפשרותו של המוכר להתנות.
[5] כפי שנראה בהמשך בסוגיה ה: קניין מטלטלים מהתורה
[6] מהלך זה מוכרח לפחות מההווא אמינא של הקושיה שמשווה את המחלוקת לדברי רבן שמעון בן גמליאל במכירת קרקע.
[7] הלכות מכירה פרק א הלכה ד ד"ה מש"כ הרמב"ם ונתן לו הדמים, וכך כתב גם רבי שמעון שקופ בחידושיו לקידושין סימן ו.
[8] המחלוקת מובאת בדרך כלל לא כמחלוקת רש"י תוספות אלא כמחלוקת סמ"ע ט"ז (חושן משפט סימן קצ ד"ה שוה פרוטה).
[9] בנתיבות המשפט (סימן קצ ס"ק ב) מקשה על הסמ"ע מכך שנראה שניתן לבצע קניין כסף גם במתנה על מנת להחזיר. התירוץ שהוא מציע לכך, אותו הוא מגדיר כדוחק, הוא שגם פירעון על מנת להחזיר נחשב פירעון. אלא שלפי ההסבר שלנו שהעניין הוא ההשתלטות על השדה, ניתן להבין מדוע גם אם מבחינת הפירעון הכסף לאו דווקא נפרע, אם נתן לו כסף לטובת הפירעון הוא מתחיל בכך להשתלט על השדה. וצריך עיון
[10] הראיה שמובאת לדברי הסמ"ע היא מגמרא במסכת בבא קמא ע: שבמהלך הדיון אומרת שכדי שהמכירה תתקיים יש צורך שבביטול המכירה הכסף יחזור. התוספות (בבא קמא ע: ד"ה באומר לו) מציע פירוש אלטרנטיבי לסוגיה ומסביר שהיא עוסקת בקניין חליפין ולא בכסף כך שלא ניתן להביא ממנה ראיה.
[11] הרי"ף בתשובה (הובאו דבריו בספר המקח לרב האי גון שער יג אות ח) כותב כי הקניין לא נגמר לגמרי עד שהקונה לא ישלם את כל הכסף.