רקע
בסוגיה זאת נמשיך לעסוק בעילות להפחתה בדמי העסקה, כשהגורם להפחתה הוא איבוד השדה אחת ממעלותיה המיוחדות. השאלה המרכזית בסוגיה היא מתי אנחנו מתייחסים לדבר שנאמר בעסקה כמציין מקום ומתי כתנאי.
מקורות
א. בבא מציעא קג:-קד. מהמשנה עד המשנה
ב. תוספות בבא מציעא קד. ד"ה אידי ואידי
רמב"ן בבא מציעא קד. ד"ה רבינא אמר
טור חושן משפט סימן שכא
ג. רמב"ם הלכות שכירות פרק ח הלכה ד
הסבר הסוגיה
המקבל שדה מחבירו והיא בית השלחין או בית האילן, יבש המעין ונקצץ האילן – אינו מנכה לו מן חכורו. אם אמר לו חכור לי שדה בית השלחין זו או שדה בית האילן זה יבש המעין ונקצץ האילן – מנכה לו מן חכורו.
[בבא מציעא קג:]
המשנה אומרת שבמקרה בו בשדה הייתה הטבה מיוחדת דוגמת מעיין שניתן להשקות איתו את השדה בקלות, או אילן שמניב פירות בנוסף לשדה, ואותה ההטבה המיוחדת נפסקת, כלומר המעיין מתייבש והאילן נקצץ, אין הדבר משפיע על עסקת קבלת השדה. זאת לעומת מקרה בו עסקת הקבלה הייתה דווקא על שדה בעל הטבה כזאת, אז הפסקת ההטבה מהווה עילה להפחתה בדמי השכירות.
נראה שהדרך הפשוטה לפרש את המשנה היא מדיני תנאי. התחייבותו של מקבל השדה לדמי השכירות נובעים מהרווח שהוא מעריך שיקבל מהשדה, אל מול העמל שיצטרך להשקיע. המשנה אומרת שבמקרה הרגיל לא משקללים את ההטבות ברווחים ובכמות העבודה, אבל אם אחד הצדדים מעלה אותם תוך כדי העסקה, נראה שיש בכך תלייה של דמי השכירות, ורק כל עוד השדה מספקת את מעיינה ואילנה ההתחייבות היא לדמי שכירות גבוהים.
הגמרא מקשה על התפיסה הזאת מאוסף של שלושה מקרים בהם המוכר מציין שהוא ימכור דבר שיש בו תכונה מיוחדת, כגון שהמוכר מציע כרם למכירה, אז המכירה קיימת גם אם באותו הכרם אין גפנים, כיוון שכשהמוכר אומר שהוא מוכר כרם הוא לא מתכוון דווקא לכרם, אלא הוא נותן שם לאותו שטח הקרקע שהוא מוכר. אם כך גם במקרה שלנו היות העץ והמעיין בשדה אינם עניין מהותי בשדה, וכשעלו במסגרת שיחת ההסכם, הם עלו רק כדי לציין באיזה שדה מדובר, אבל היותם בשדה אינו תנאי לגובה דמי השכירות.
שמואל מתרץ ומחלק בין מקרה בו בעל השדה הוא זה שציין את היות השדה בעלת הטבה, אז הוא ודאי איננו מתכוון לומר שגובה דמי השכירות תלויים בהיותם בשדה כי אמירה זאת בעצם פוגעת בו כלכלית. זאת לעומת מצב בו מקבל השדה הוא זה שמציין את ההטבה, אז מסתבר שהוא מציין אותה כדי לתלות בה את דמי השכירות, ולהתנות את גובה השכר בהיות ההטבה בשדה. הסברה העומדת מאחורי החילוק הזה צריכה להניח שקבלתו של התנאי תלויה במי שאמר אותו.
רבינא מתרץ באופן אחר. גם הוא מקבל את הנחת הברייתא שבמצב הרגיל ציון תכונה מיוחדת של השדה איננה תנאי ולא משפיעה על ההסכם שיחול על אותו השדה, ובאה רק כדי לציין באיזה שדה מדובר. אלא שבמקרה של המשנה העסקה הייתה על שדה ספציפית ובנוסף לזה צוינה מעלת השדה[1]. כפילות זאת מעידה על היות העניין חשוב, כך שלא ניתן לומר שהצדדים אינם מקפידים בעסקה על הייחודיות של השדה.
הראשונים מציעים כמה כיוונים בשאלה האם רבינא חולק על שמואל רק פרשנית או שמא ישנה גם מחלוקת דינית ביניהם. אחת הסיבות לחוסר הבהירות בנושא נובעת מכך שרבינא פותח את דבריו באמירה ששני הדינים נכונים במצב בו המחכיר אומר לחוכר, זאת בעוד מלשון המשנה אותה הוא מעמיד נראה שהעיסוק הוא במצב בו החוכר הוא זה שאומר את התנאי. כלומר, מתחילת דברי רבינא נראה שיש חילוק בין מצב בו החוכר הוא זה שאמר את התנאי לבין מצב בו התנאי הוצע על ידי המחכיר, כך שרבינא מקבל את העיקרון של שמואל. אולם מהמשנה נשמע שאין חילוק בין מצב בו החוכר הוא זה שאומר את התנאי לבין המצב ההפוך מה שמעלה את האפשרות למחלוקת דינית בין האמוראים.
הכיוון הראשון, בו הולך התוספות, הוא לומר שלפי רבינא לא משנה מי ציין את מעלת השדה, והשאלה היחידה היא שאלת הספציפיות. המניע של התוספות לעשות זאת הוא המשנה, שעוסקת במקרה בו החוכר אומר את התנאי, ובכל זאת הוא קיים רק כאשר ההשכרה היא ספציפית. ההיגיון בדברים אלו נובע מהתפיסה לפיה לא משנה מי הצד שהציע את התנאי, מרגע שהוא על השולחן שני הצדדים יכולים לפרש אותו, ולומר שהם תלו בפירושם את קבלת ההסבם. דהיינו, כשהצדדים חותמים על החוזה הם קוראים אותו דרך העיניים שלהם, ולא דרך העיניים של מי שהציע את התנאי הספציפי.
הרמ"ה מציע כיוון שני, לפיו רבינא מלביש את דבריו על אלו של שמואל. בכל מקרה בו החוכר מציין את מעלת השדה הוא מקפיד על קיום המעלה הזאת. לכן, ביטול המעלה גוררת באופן ישיר את הורדת תשלומיו, כי הוא לא הסכים לשלם סכום זה אלא בהגבלה מסוימת. זאת בניגוד למצב בו המחכיר הוא זה שמעלה את תכונת השדה אז כוונתו היא לציין אותה ולא להתנות על קיום העסקה. כמו בדברי שמואל, גם כאן ההיגיון נובע מצירוף כוונת הדובר אל פרטי העסקה. מציע העסקה עושה זאת עם כוונותיו שלו, והצד השני מקבל את התנאי כפי שהותנו.
בכיוון של הרמ"ה הולכים גם ראשוני ספרד בהובלת הרמב"ן, אלא שהם, לפי תוספתא, אומרים שגם במצב בו החוכר אומר את ייחוד השדה יש הבדל בין עסקה כללית לעסקה ספציפית, זאת למרות שוודאי שהחוכר מקפיד על היות השדה דווקא בעלת אותה ההטבה. רק בעסקה ספציפית התייבשות המעיין היא עילה להפחתת השכר בעוד בעסקה כללית, כמו בדיני שכירות, דבר זה מחייב את בעל השדה להעמיד לו שדה חליפית.
סיכום
כאשר עסקת הקבלנות היא על שדה שיש לו מעלה ישנה סבירות לא נמוכה שהדבר יעלה את דמי העסקה, אולם צריך לבחון באלו מקרים ביטל אותה מעלה מיוחדת גוררת את הפחתת דמי השכירות.
המשנה אומרת שרק כאשר המעלה המיוחדת צויינה בעסקה אפשר להתייחס אליה כתנאי של גובה דמי העסקה. הגמרא מגבילה את הדברים יותר עקב ברייתא, ואומרת שגם במקרה בו המעלה הוזכרה בעסקה אין הכרח שהדבר נעשה מתוך תנאי, ויכול להיות שייחוד השדה הוזכר כדי לסמן אותו ולהבדילו משדות אחרים.
שמואל אומר שאנחנו מתייחסים למעלתו המיוחדת של השדה כתנאי כשהחוכר הוא מי שמציין אותו. רבינא מציע שכאשר העסקה היא ספציפית לשדה עם המעלה אז ניתן להתייחס לציונה כתנאי. התוספות אומר שרבינא חולק על שמואל ומבטל את השאלה מי הוא מציין המעלה, בעוד הרמ"ה פוסק שישנו חילוק בשאלה מי אמר את ייחוד השדה, ורבינא בא להרחיב את דברי שמואל ולומר שישנו מצב בו גם כאשר המחכיר הוא מציין המעלה היא עדיין מהווה תנאי בהסכם.
[1] התוספות יום טוב (בבא מציעא פרק ט משנה ב ד"ה חכור לי) מתלבט מה הוא הצד הדומיננטי. מלשון הגמרא נראה שאחרי שהדיבור הוא על שדה ספציפית לא צריך לציין את המעלות כדי לברר באיזו שדה מדובר. בעוד מלשונו של הרמב"ם נראה שהספציפיות היא גורמת להקפדה ולתנאי.