רקע
בסוגיה זאת נחקור את היד החופשית שיש למקבל השדה לשנות מההסכם הקיים ולזרוע סוג תבואה אחר. שאלה זאת תהווה פתח לבחינת היחסים שיש בין בעל השדה למקבל, והבנת מעמדו של המקבל. במסגרת הסוגיה נעסוק רק בשאלת היכולת לכתחילה, ולא ניכנס לשאלה מה דינו של המקבל אם עבר על דברי בעל הבית.
מקורות
א. בבא מציעא קו:-קז. מהמשנה עד "הא לן והא להו"
ב. רש"י בבא מציעא קו: ד"ה לא יזרענה חטין
בית יוסף חושן משפט סימן שכד ס"ק א ד"ה החוכר שדה
דרישה חושן משפט סימן שכד ס"ק א
ג. רמב"ם הלכות שכירות פרק ח הלכה ט
מגיד משנה הלכות שכירות פרק ח הלכה ט ד"ה החוכר שדה מחבירו
תלמיד הרשב"א בבר מציעא קו: ד"ה החוכר שדה מחבירו לזורעה חטים רשאי לזורעה שעורים
ד. בבא מציעא קט. המשנה
רמב"ם הלכות שכירות פרק ח הלכה ג
רש"י בבא מציעא קט. ד"ה לא
רמב"ן בבא מציעא קד. ד"ה והא דאמר רב פפא
ר"ן בבא מציעא קט. ד"ה מתניתי' המקבל שדה מחברו לשנים מועטות
ה. רש"י בבא מציעא קז. ד"ה הא לן והא להו
הסבר הסוגיה
המקבל שדה מחבירו לזרעה שעורים – לא יזרענה חטים, חטים – יזרענה שעורים, רבן שמעון בן גמליאל אוסר. תבואה – לא יזרענה קטנית, קטנית – יזרענה תבואה, ורבן שמעון בן גמליאל אוסר.
[בבא מציעא קו:]
המשנה מביאה מחלוקת בין חכמים לרבן שמעון בן גמליאל בשאלה האם אדם שקיבל את השדה על מנת לזרוע בה מין תבואה אחד יכול לזרוע בה מין תבואה אחר. טענתם של חכמים היא שהתנאי אינו מחייב את מקבל השדה וחובתו היא רק לגרום לבעל השדה את הרווח הגדול ביותר. לכן, ביכולתו של המקבל לזרוע שעורים, למרות שהתבקש לזרוע חיטים, כיוון שהן מכחישות את הקרקע פחות, כך שיוצא שבעל השדה מרוויח. רבן שמעון בן גמליאל חולק על חכמים וקובע שהחוכר לא יכול לשנות מסוג התבואה אותה הוא התבקש לזרוע.
האמוראים מבינים ששיטתו של רבן שמעון בן גמליאל היא הקשה יותר, ומנסים להסביר אותה. ההסבר הראשון מובא על ידי רב חסדא. לפיו רבן שמעון בן גמליאל אוסר על המקבל לזרוע מין אחר רק כי הוא התחייב בהסכם לדבר אחד. כלומר, טענתו של רבן שמעון בן גמליאל היא שלא ניתן לשנות מתנאי ההסכם, גם אם זה דבר שהיינו מעריכים שהצד השני של ההסכם היה רוצה.
ההשקפה העומדת מאחורי הסברו של רב חסדא היא שלמקבל אין אף זכות בשדה והוא מקבל את כל כוחו מבעל הבית. לכן, אין למקבל אפשרות להפעיל שיקול דעת ולהחליט להחליף את ייעודו של השדה, למרות שהדבר עלול לעזור לבעל השדה. לפי זה חכמים שחולקים מבינים אחרת את מעמדו של מקבל השדה, ואומרים שמחויבותו של המקבל היא לא לשמור על בעלותו של בעל השדה אלא לגרום לו לרווח.
הגמרא לא מקבלת את הסברו של רב חסדא ומקשה עליו מברייתא. לפי הברייתא רבן שמעון בן גמליאל מתיר לקנות ממעות שניתנו במסגרת מתנות לאביונים, ואמורים לממן את סעודת הפורים של העניים, דברים שהם גם לא מצרכי הסעודה, גם אם לא נערך מעמד של אנשי העיר כדי לשנות את ההסכם המקורי, כמו שדורשים רבי יעקב ורבי מאיר. רואים מכאן שרבן שמעון בן גמליאל לא מקדש את ההסכם עד חורמה ונותן למקיימו מקום לשיקול דעת.
אביי מציע הסבר נוסף, לפיו שיטתו של רבן שמעון בן גמליאל היא כשיטת אותו החכם שסבור שכדי שהשדה יצלח צריך לתכנן תוכניות רב שנתיות. ניתן להסביר את הקשר באופן מציאותי, וניתן להסבירו באופן מהותי. אפשר לומר שאביי אומר שמחלוקת התנאים היא בשאלה המציאותית האם האינטרס של בעל השדה הוא לזרוע דווקא חיטים או שלא. לחלופין, ישנה דרך מהותית, לפיה אביי מקבל את העיקרון של רב חסדא ואומר שהמקבל לא יכול להפעיל שיקול דעת כיוון שהוא רואה רק תמונה צרה של המציאות.
ההבדל הדיני בין התפיסות יהיה באדם שמקבל את הקרקע לשנים רבות, אז לפי רב חסדא לא אמור להיות שום הבדל, בעוד לפי אביי, לא מן הנמנע שהדין ישתנה עקב כך שגם למקבל השדה יש ראייה רחבה[1].
במשנה שלנו ישנן שתי גרסאות. הגרסה כפי שהיא מופיעה לפנינו, בה כתוב שהמקבל שדה לזורעה קטנית יכול לזרוע בה תבואה במקום. אולם הגרסה של משנה זאת בירושלמי, כפי שמביאים הרי"ף[2] והרמב"ם הפוכה, והמשנה אוסרת על מקבל השדה לתבואה לזרוע בה קטנית, אבל לשנות מקטנית לתבואה מותר.
בפשטות ההבדל בין הגרסאות הוא במציאות. כל גרסה מתעדפת מבחינה חקלאית סוג זרעים שונה. אולם הדרישה לא מוכן לקבל שהמחלוקת היא בגרסה, אלא שיש כאן מחלוקת בסברה, ואז לא יכול להיות שראשונים נחלקו במציאות החקלאית[3]. לכן הדרישה מציע שיש שני קריטריונים לעדיפות של מין זרעים אחד על פני האחר. הקריטריון הראשון הוא הכחשת הקרקע, והקריטריון השני הוא טיב פרי הקרקע. בכל אחד מהקריטריונים עדיף סוג אחר של זרעים ולכן מחלוקת הראשונים.
לפי רש"י הקריטריון הקובע הוא הכחשת הקרקע, כך ששעורה עדיפה מחיטה ותבואה עדיפה מקטנית. לפי קריטריון זה רש"י מגביל את דין המשנה דווקא לחוכר, כיוון ששחוכר ממילא יביא את אותה כמות תבואה. אבל באריסות, כיוון שלבעל השדה אין ביטחון כלכלי, והוא תלוי בהצלחתו של האריס, סדרי העדיפויות משתנים, ובעל השדה מעדיף את יבול טוב ויכולת להתפרנס גם במחיר של הכחשת הקרקע.
הדרישה מעלה קריטריון אחר כדי להסביר את גירסת הרי"ף והרמב"ם. הוא אומר שלשיטתם טיב הפרי בעדיפות עליונה. יוצא שאם מקבלים את העיקרון של רש"י, בתחילת המשנה העדפה היא לפי הכחשת הקרקע והיא העוסקת בעסקת חכירות. ובהמשך המשנה, כשהקריטריון הוא איכות היבול, צריך לומר שמדובר בעסקת אריסות[4].
המחלוקת שהדרישה יוצר בין הראשונים הינה מחלוקת פרשנית. כך שלפי הדרישה, אם מקבלים את העיקרון של רש"י, חוכר ומקבל הם תמונת ראי אחד של השני. אם המשנה הייתה עוסקת באריסות ולא בחכירות הדינים בה היו הפוכים לגמרי. דברי הדרישה מסתדרים ברש"י כיוון שרש"י מתיר לאריס להחליף את סוג הזרעים כי בעל הקרקע נהנה. כלומר, החלפה לזרע שמכחיש את הקרקע פחות, אבל בעל השדה לא נהנה ממנו יותר אסורה באריס בגלל הכלל שאריס מעדיף את התבואה[5].
הרמב"ן, כפי שמובא במגיד משנה, חולק על רש"י, וטוען שלאריס אין שום יכולת להחליף את סוג התבואה, כי בעל השדה עשה את העסקה כדי לקבל סוג מסוים של תבואה. זאת לעומת מחכיר, שעניינו הוא קבלת כמות כסף מסוימת, וסוג התבואה לא מעניין אותו כל כך, ולכן תמורת רווח מסוים, דוגמת ביטול הכחש בקרקע, הוא מוכן לוותר על תנאי ההסכם.
תלמיד הרשב"א מעלה שיטה שלישית, לפיה אין הבדל בדין זה בין חכירות לאריסות. חכמים מחדשים במשנה זאת רווח נלווה המאפשר לחוכר להחליף את סוג הזרעים שסוכם. לפי תלמיד הרשב"א כמו שמי שועשה עסקת חכירות רוצה ברווח זה, כך גם מי שעושה עסקת קבלנות, כך שדין המשנה לא אמור להשתנות כתלות בעסקה.
הרמב"ם פוסק את דין המשנה רק לגבי חוכר ולא מזכיר דין דומה לגבי אריס. פסיקה זאת מבוססת ככל הנראה על כך שהמשנה מחדשת חידוש לגבי חוכר, אבל מעיקר הדין, וכך גם לגבי אריס, דין זה לא קיים. כלומר, ברור שאסור לשנות מההסכם בלא אישור הצד השני, אלא שיש מקרה ספציפי בו בסוג של עסקה יכולה להיות חוסר הקפדה על פרט מסוים, ולכן המשנה משמיעה לנו במיוחד, שחוכר יכול להחליף את סוג התבואה בתנאי שישנו רווח אחר לבעל השדה.
התפיסה העומדת מאחורי שיטתו של הרמב"ם היא ההבנה שהמקבל אינו רשאי לעשות כלום בשדה שלא מכוחו של בעל הבית, גם אם הדבר אמור להיות לטובתו של בעל הבית, למעט מצב בו שיקול הדעת הזה בסיסי. לעומת זאת נראה כי רש"י בקיצוניות השניה, ומבין את דיני המשנה כפשוטים ורק כאמירה שהאינטרס של בעל השדה גובר על ההסכם עליו הוא חתם, ומכוח זה הוא מוסיף על השמנה עוד דינים שלא נאמרו בה, עקב העיקרון הזהה.
המחלוקת הזאת מתפרטת גם למחלוקתם בדינה של בבל. הגמרא מציגה סתירה בין שתי גרסאות של המשנה החלוקות בשאלה האם מותר לזרוע לשנות בין תבואה לקטנית ומתרצת שיש הבדל בין הדינים בבבל לאלו שבארץ ישראל.
רש"י מפרש שהקרקע של בבל מאופיינת בכך שהזרעים לא מכחישים אותה, כך שבבבל החוכר יכול לשנות לכל סוג תבואה או קטנית שירצה. לעומת זאת הרמב"ם מבין את הגמרא אחרת, וסבור שבבבל הקרקע שונה ולכן אין למקבל הקרקע לעשות בה אף שינוי.
הבעיה שיש בפרשנות זאת ברמב"ם, כפי שעולה מרש"י, היא שתפיסתו של הרמב"ם תואמת את תפיסת רבן שמעון בן גמליאל במשנה, זאת על אף שהוא לא פוסק כמותו[6]. רה"י ביד פשוטה מציע לומר שאחרי חלוקת המקומות שהגמרא מציעה שוב אין מחלוקת בין התנאים במשנה, וכל אחד מהם מדבר על מקום שונה[7].
נבחן את השיטות השונות בעזרת פרשנותן למשנה בהמשך הפרק, לפיה המקבל שדה לפחות משבע שנים אינו יכול לזרוע את השדה פשתן. המיוחד בפשתן הוא שהוא מכחיש את הקרקע באופן כזה שרק אחרי שש שנים הקרקע חוזרת לקדמותה, ולכן אם העסקה היא לשבע שנים המקבל יכול לזרוע פשתן בשנה הראשונה.
רש"י מעמיד גם את המשנה הזאת, כמו את שלנו, בעסקת חכירות. דבר זה מחויב משיטתו לפיה הכחשת הקרקע אינה משחקת תפקיד מרכזי בקבלנות, כיוון שבעל השדה מעדיף את התבואה על פני הקרקע. אמנם רש"י מתנסח באופן קצת אחר וכותב שהסיבה לכך היא משום שבקבלנות הצדדים חולקים את התבואה, אבל נראה להסביר את כוונתו באותו האופן, כפי שעשו הראשונים[8]. בעל הקרקע חולק עם האריס בהטבות של הפשתן, ולכן לא אכפת לו מהכחשת הקרקע.
הרמב"ן לא מקבל את דברי רש"י ואומר שלמרות שצריך להעמיד את המשנה בחכירות כפי שעושה רש"י, אין זה אומר שהמקבל רשאי לזרוע מה שירצה על אף שהוא מכחיש את הקרקע, כיוון שבעל הקרקע רוצה סוג תבואה מסוים. לכן, הרמב"ן אומר שהדין בתחילת המשנה שאסור לזרוע את השדה פשתן אם לא נשארו עוד שבע שנים לעסקה נכון, אבל לגבי אריס הוא לא נצרך, כי גם בלעדיו לאריס היה אסור לזרוע מה שלא התבקש.
הרמב"ם פוסק את הדין כלפי שני סוגי העסקאות. אולם, צריך לברר שני דברים בהלכה זאת. ראשית, למה הרמב"ם צריך לומר שלאריס אסור לזרוע את הקרקע פשתן, הרי לפי מה שראינו לאריס אסור לזוז מדברי בעל הבית, ומהצד השני כיצד האריס יכול לזרוע בשנה הראשונה סוג תבואה אחר? שנית יש להבין למה הרמב"ם מנתק את ההלכה הזאת מההלכה העוסקת בזריעת סוג תבואה שונים.
נראה להסביר את הרמב"ם על פי פרשנותו של הר"ן. הר"ן מציין שההבדל בין המשניות הוא בשאלה האם בעל הקרקע מקפיד על זריעת סוג תבואה מסוים[9]. כל הסיבה בגינה הרמב"ם לא נותן למקבל השדה את היכולת לשנות משהו הוא עקב רצונו המפורש של בעל הבית והעמידה בהסכם. אולם כאשר אין התנגדות מהצד השני, האריס והחוכר יכולים להפעיל שיקול דעת. שיקול דעת זה מתבטא ביכולתם להחליף את סוג התבואה במידה והדבר לא פוגע בבעל השדה[10].
אם כן, ברורה גם ההפרדה שהרמב"ם עושה. בהלכה ג הרמב"ם מציין את יכולתו של מקבל הקרקע לזרוע איזה סוג תבואה שירצה, זאת לעומת הלכה ט שעוסקת במחויבותו של המקבל לרצונו של בעל הבית.
סיכום
נחלקו חכמים ורבן שמעון בן גמליאל במשנה בשאלה האם למקבל מותר לשנות מהתנאי לסוג התבואה שהתבקש לטובת רווחתו של בעל הקרקע. רבן שמעון בן גמליאל מקדש את ההסכם, והאמוראים מביאים שני הסברים לשיטתו. רב חסדא אומר שהעניין הוא קידוש ההסכם והתנאי כשלעצמו, ואביי מציע שהעניין הוא הראיה הרחבה של בעל השדה על מה קורה בשדהו.
הרווח שעושה בעל הקרקע הוא חוסר הפחת שהיה אמור להיות במין התבואה אותו הוא ביקש לזרוע. רש"י מבין שהמשנה עוסקת רק בחוכר, כיוון שבעסקת אריסות פחת הקרקע זניחה, ולכן באריסות הדינים הפוכים. הרמב"ן חולק ואומר שבאריסות בכל מקרה האריס לא יכול לשנות מסוג התבואה שסוכם כי העניין של בעל השדה הוא לקבל את המין הספציפי. תלמיד הרשב"א מציע גישה שלישית לפיה דיניהם של חוכר ואריס זהים לעניין זה.
הגמרא מבדילה בין דינה של ארץ ישראל לדינה של בבל. רש"י מבין שלקרקעות בבבל אין פחת, ולכן מקבל השדה יכול לזרוע מה שיחפוץ ואין עניין להסכים על מין מסוים שיזרע בשדה. פרשנות זאת נותנת למקבל את כל הכח. זאת לעומת הרמב"ם שמבין שהשליטה היא של בעל השדה באופן מוחלט.
[1] אין ראיה למקרה זה מהמשנה בהמשך הפרק שאומרת שרק אדם שמקבל את השדה לשבע שנים יכול לזרוע את השדה פשתן, אז המשנה מגבילה את יכולתו של המקבל לזרוע פשתן רק לשנה הראשונה, ולא אומרת שעקב הראיה הרחבה שיש לו הוא יכול לזרוע כשירצה, כיוון שניתן להחריג את הפשתן (כפי שהמשנה עושה) ולומר שהוא יוצר נזק ארוך טווח לשדה, ולכן יכולתו של המקבל לזרוע אותו בלי בקשה מיוחדת של בעל השדה תלויה בביטול הנזק שהוא עושה לשדה.
[2] ברי"ף כפי שהוא מופיע לפנינו לא ככה, אבל זאת גירסת המהר"ם. ומוכח מההלכות שהרמב"ם גרס כירושלמי.
[3] התוספות יום טוב (פרק ט משנה ב ד"ה תבואה לא יזרענה קטנית) חולק ואומר שמדובר על המציאות החקלאית בארץ ישראל, שיש סברה שהראשונים בעלי הגרסאות לא היו מעורים בה, כך שוודאי שכל אחד פשוט העתיק את גרסת המשנה כפי שהיא הופיעה לפניו.
[4] אולם קשה להכניס את פירושו של הדרישה ברמב"ם, כיוון שהרמב"ם מביא את דיני המשנה בלי לחלק בין סוגי העסקאות השונות.
[5] זאת בניגוד לאפשרות האלטרנטיבית בדברי רש"י, לומר שבאריסות מתווספת היכולת לשנות למין המכחיש את הקרקע, אבל מותר לשנות גם לפרי שמכחיש את הקרקע פחות. אם יבפרי המכחיש את הקרקע הנאה יתירה אז מדוע מותר לוותר עליה, ואם אין מדוע מותר לאריס לגרום להכחשת הקרקע.
[6] ועיין ב"ח (חושן משפט סימן שכד ס"ק א) שמוכיח מהגמרא שבמשנה הזאת לא אמורים לפסוק כמו רבן שמעון בן גמליאל, על אף שהלכה כמותו ברוב המשניות (עיין לדוגמה בבא מציעא לח:).
[7] סיוע לדבריו מכך שהגמרא לא מעמידה את הסתירה בין המקורות התנאיים כמחלוקת התנאים הקיימת.
[8] הנימוקי יוסף (סו. ד"ה לא) מוסיף את הסברה הזאת בסוף דברי רש"י. והתוספות יום טוב (םרק ט משנה ט ד"ה המקבל שדה) ממש משווה זהותית בין הטענות ומסביר שהטענה האחת היא הטענה השניה.
[9] הר"ן אומר את דבריו ברש"י. אולם, כפי שראינו בכלפי המשנה שלנו רש"י לא מתייחס לשאלה איזה סוג תבואה בעל השדה מקבל, כל עוד הוא טוב יותר מהמקורי.
[10] הלחם משנה (פרק ח הלכה ג ג"ה השוכר או המקבל) לא מקבל את דברי הר"ן, שהרי אפילו אם לא התנה במפורש איזה מין הוא רוצה, ודאי שהוא לא רוצה שיזרע בשדה דבר שמכחיש את הקרקע מאוד. לכן, למרות שלמקבל יש מרחב במיני התבואה האפשריים, הוא עדיין לא יכול לזרוע פשתן.