רקע
לאחר שבסוגיה הקודמת עסקנו בפטורו של השואל במתה מחמת מלאכה, בסוגיה זאת נעסוק בפטור השני שלו שאלה בבעלים. נושא זה הינו רחב מאוד, ובסוגיה זאת נסקור אותו על ידי מעבר על גדריו הבסיסיים, ועיון בסברות האפשריות לפטור.
מקורות
א. שמות פרק כב פסוקים יג-יד
ב. משנה בבא מציעא פרק ח משנה א
בבא מציעא צז. "מרימר בר חנינא" עד המשנה
בבא מציעא צה:-צו. "אמר רב המנונא… אורחיה דקרא הוא"
שו"ת חוות יאיר סימן רכג "והנה בגוף הדין…"
ספר החינוך מצווה ס ד"ה ועל עניין שאלה בבעלים שפטור
רש"ר הירש שמות פרק כב פסוק יג ד"ה בעליו אין עמו
ג. בבא מציעא צז. "אמר רבא… בשאר יומי"
ד. רבינו יהונתן מלוניל בבא מציעא נה: ד"ה נימא ליה אשקיין מיא
רבי יוסף בכור שור שמות פרק כב פסוק יד ד"ה אם בעליו עמו לא ישלם
רמב"ם הלכות שאלה פרק ב הלכה א
ה. בבא מציעא פא.-: " הנהו אהלויי… ובלא דעתיה אותביה"
בבא מציעא צד: מתחילת הגמרא עד "משיכת פרתך"
תוספות בבא מציעא צד. ד"ה פרה במשיכה
רבנו פרץ בבא מציעא צד: ד"ה השואל [פא. ד"ה שיכרא]
רמב"ם הלכות שאלה ופיקדון פרק ב הלכות ג-ד
ו. רמב"ם הלכות שכירות פרק א הלכה ג
הסבר הסוגיה
וכי ישאל איש מעם רעהו ונשבר או מת בעליו אין עמו שלם ישלם. אם בעליו עמו לא ישלם אם שכיר הוא בא בשכרו:
[שמות כב, יג-יד]
כשהתורה מתארת את חיובו של השואל היא מתנה זאת בכך שאין בעליו עמו. לא די בכך אלא שבפסוק הבא מובא הפסוק ההפוך בו הבעלים כן נמצא אז השואל פטור. פרשני המקרא מבינים שפשט הפסוק מדבר על כך שהבעלים נמצאים עם הבהמה כאשר היא מתה. על כן הם מסבירים שהפטור נובע מכך שהבעלים היה צריך לשמור על הבהמה.
אולם חז"ל לא קראו כך את הפסוק. המשנה אומרת שהפטור תלוי בשאלה האם הבעלים היו כבר שאולים או שכורים לשואל ברגע השאלת הפרה[1]. גם טעם הפטור שהפרשנים מביאים נדחה, והגמרא[2] מביאה סיפור ממנו עולה בפירוש ששמירת הבעלים על הבהמה המושאלת לא גורמת להחלת הפטור. אלא שקריאתם של חכמים מצריכה התייחסות לשאלה למה חז"ל עקרו את הפסוק מפשוטו המדבר על הימצאות הבעלים עם הבהמה ברגע האונס כשיש היגיון לא מבוטל בקריאה זאת?
היה נראה לומר שהדבר נובע מאיזו קבלה שהייתה להם, אמנם שיטת רב המנונא מוכיחה שלא כך. רב המנונא טוען שכדי שהשואל יפטר הבעלים צריכים להיות מושאלים לו לאורך כל הזמן, מרגע השאלת הבהמה ועד מיתתה. כמו כן הוא מוסיף לומר שהמשאיל צריך להיות עם הבהמה באותה המלאכה[3]. העלאת שיטה כזאת מפריכה את טענת הקבלה, שכן אם הייתה קבלה רב המנונא לא אמור לחלוק עליה.
בעל ספר החינוך מעדן את הדברים ואומר שהתפיסה העקרונית היא כמו של פשטי המקראות. הפטור נובע מכך שאם הבעלים היו בשעת מיתת הבהמה הדבר נחשב פשיעה שלהם, והשואל אינו צריך לשמור מצד פשיעה שלהם. חז"ל שינו את גדרי הפטור על מנת שיוכלו להכניס אותו למשבצת פורמלית. אם הדין כפי שהוא מופיע בתורה היה נפסק להלכה היישום שלו לא היה פשוט, ולכן חז"ל עיגנו אותו באופן אחר.
הרש"ר הירש לא מוכן לקבל את התפיסה הזאת משתי סיבות. הסיבה הראשונה היא שהשומר הוא מי שמוטל עליו לשמור על החפץ. לבעלים לא אמורה להיות חובת שמירה שתפטור את השומר מלשלם במידה והם היו עם הפרה המושאלת בעת מיתתה. הסיבה השניה מניחה שגם אם נגיד שיש לבעלים זיקה לפרה המחייבת אותם בשמירה אין שום דבר שהבעלים יוכלו לעשות על מנת למנוע את המוות כך שהם אנוסים.
על מנת למצוא טעם לפטור כפי שחז"ל הבינו אותו נתחיל בלהגדיר את המקרים בהם הוא חל. רבא מביא שתי מימרות המאפיינות את הפטור. המימרה הראשונה היא עצה כיצד ניתן להפעיל את הפטור באופן מכווון[4]. רבא אומר שאם אדם יבקש מחברו למזוג לו כוס מים תוך כדי ההשאלה, השואל יהיה פטור על מה שיקרה לחפץ לאחר מכן מדין שאלה בבעלים.
פשט לשונו של רבא מורה על כך שאין תלות בשאלה מה הדבר המושאל, בכל מקרה המשאיל יכול להשתעבד על ידי מזיגת כוס מים. כך גם הרמב"ם פוסק בפירוש. רבינו יהונתן מלוניל לא מוכן לקבל את התפיסה הזאת. הוא מעמיד את עצתו של רבא במקרה בו החפץ המושאל היא הכוס שהמים ימזגו בה, וכך תמיד כדי להחיל את הפטור צריך שיהיה קשר בין המלאכה הנעשית לכלי המושאל.
נראה שהסברה שעומדת מאחורי דברי רבינו יהונתן מלוניל היא שכאשר אדם נשאל לעשות מלאכה מסוימת גם הממון שלו משועבד לאותה מלאכה. מתוך התפיסה הזאת, רבינו יהונתן מצמצם את הממון שמשתעבד רק לזה הרלוונטי לאותה המלאכה. לפי זה, הראשונים שחולקים עליו יכולים לחלוק באופן חזיתי ולטעון שלא זאת סיבת הפטור. לחלופין ניתן לקבל את תפיסתו הכללית, ולחלוק עליו רק בשאלת הספציפיות בטענת שיעבודו של אדם לאחר איננה רק סביב הטובה שהוא עושה לו, אלא כללית, וכך טוען רבי יוסף בכור שור.
המימרה השנייה של רבא כוללת רשימה של אנשים ששאולים לכלל הציבור. הדמויות הציבוריות הללו נחשבות שאולות לציבור כך שאם אחת מהן תשאיל חפץ השואל יהיה פטור. רבא מסייג את המימרה שלו רק לשעה בה אותן הדמויות עובדות. מדברים אלו נראה שהפטור של שאלה בבעלים חל רק כאשר הבעלים עובד בשביל השואל בעת ההשאלה[5].
דברים דומים עולה גם מסיפור המופיע בפרק שישי. הגמרא מספרת על קבוצת רוכלים שביקשו מאחד מהם לאפות לחם לכולם והוא ביקש מהם שישמרו לו על המעיל בזמן הזה. המעיל נגנב ורב פפא מחייב את הרוכלים לשלם על המעיל. חכמים מקשים על רב פפא מהדין של שאלה בבעלים, והוא מתבייש שפסק כמו שפסק, ולא פטר את הרוכלים. לבסוף התגלה שבשעה שהמעיל נגנב האופה שתה שיכר ולא אפה כך שאין פה פשיעה בבעלים והדרך בה רב פפא דן הייתה נכונה. ההצדקה לפסק של רב פפא נובעת מכך שאם הבעלים לא עבד בשעת הגניבה הפטור לא חל.
אולם הגמרא בתחילת הפרק מספרת סיפור אחר. מהמשנה עולה שיש מצב בו אדם ופרתו נשאלים יחדיו לאותו האדון. הגמרא תמהה על ההנחה הזאת כיוון שדרכי קניין השאלה של הפרה ושל הבעלים שונות. הפרה נקנית במשיכה והבעלים נקנה באמירה. עולה מהגמרא שכבר מרגע ההסכם הבעלים נחשב שאול והשואל לא חייב באונסים, על אף שהבעלים עוד לא עובד באותה השעה.
ריב"ם מקשה על הגמרא הזאת קודם כל מעצם זה שהבעלים עוד יכול לחזור בו אחרי ההסכם, כפי שאומרת המשנה הפותחת של פרק שישי[6]. ואם כך ודאי שכוונת הגמרא היא למקרה בו הפועל לא רק סיכם עם השואל את העבודה אלא גם הפועל הלך לכיוון המלאכה[7]. על כן מגדיר את זמן תחילת המלאכה כזמן בו הפועל מחליט שהוא הולך אליה.
טענתו של ריב"ם שהבעלים צריך לעבוד בשביל השומר כדי שהפטור יחול מתאימה לתפיסה שראינו בחינוך. הפטור נובע מכך שהבעלים יכולים לשמור על הבהמה שלהם והשומר הוא לא זה שצריך לעשות זאת, ולכן הגיוני להתאים בין זמן הפטור לזמן העבודה של הבעלים. כל השאלה שקוראת תוך כדי עבודתם היא ברשותם.
רבינו פרץ מתרץ באופן אחר. לפיו שעת העבודה לא משנה, אלא דווקא השיעבוד אליה[8]. מרגע שמסכמים עם פועל הוא אמנם יכול לחזור בו, אבל כל עוד הוא לא חזר בו הוא משועבד. הרמב"ם הולך באותו הכיוון אך ממתן את היישום לגבי דמויות ציבוריות. לפיו דמות ציבורית משועבדת רק ביום בו היא עובדת[9].
לפי הכיוון בו רבנו פרץ הולך אפשר להסביר את הפטור של שאלה בבעלים בשני אופנים. האופן הראשון שם את הדגש על ההסכם שיש בין הפועל לשואל, ואז הפטור נובע מכך שעסקת ההשאלה בעלת תנאי סמוי המשווה בין האחריות של השואל על הפועל לבין תנאי השאלה כמו שכתב הרש"ר הירש[10].
האופן השני מבוסס על כך שאדם משועבד כמו פועל לא יכול לייצר עסקת השאלה המשעבדת את המעסיק שלו. בניגוד לרבי יוסף בכור שור שמתרכז בכך שהממון של האדם המשועבד משועבד גם הוא, כאן עולה שעצם המעמד של האדם כמשועבד לא מאפשר לו להיות משאיל.
ההבדל בין שני האופנים נעוץ בשאלה האם השואל נפטר כשואל, או שמלכתחילה הוא לא נהיה שואל. לפי האופן הראשון עסקת ההשאלה מתבצעת והשואל פשוט נפטר מהכל. לעומת זאת לפי האופן השני המעסיק שמשתמש בחפצי המועסק כלל לא נעשה שואל. הבדל זה מגיע להלכה בעניין השבועה. אם האדם נעשה שואל אז יש סברה לומר שהוא יישבע שהבעלים היה מושאל בעת המלאכה וייפטר[11], לעומת זאת אם אדם מושאל לא יכול להשאיל, המעסיק שמשתמש בחפץ כלל לא נעשה שואל והוא לא יישבע[12].
סיכום
כאשר פועל משאיל חפץ השומר פטור מלשלם במידה והוא לא יכול להחזיר את החפץ. ניתן להסביר את הפטור על ידי שתי תפיסות שונות. התפיסה האחת סוברת שהפטור הוא מתשלום. מי שמשתמש בחפץ מוגדר כשואל שפטור מאונסים ומגניבה ואבדה. התפיסה השניה מניחה שמצב של שאלה בבעלים מונע מהאדם להפוך לשואל. הנפקא מינה העיקרית בין שתי התפיסות הללו היא יכולתו של השומר להישבע.
הסברה הפשוטה לכך היא מצד זה שכאשר הבעלים מושאלים חובת שמירת החפץ מוטלת גם היא עליהם. הבעיה אם הסברה הזאת היא שחכמים אומרים שהפטור תלוי בכך שהבעלים נשאלו לפני הפרה, ולא בזה שהם צריכים להיות עם הפרה בשעת מיתתה. החינוך בכל זאת אומר שזאת הסברה המהותית של הפטור אבל חכמים היו צריכים לעגן אותו בצורה פורמלית. כך גם נראה משיטת ריב"ם שאומר שהפטור חל רק כאשר הפרה הושאלה בשעת העבודה. סברה נוספת שהפרשנים מעלים כדי להסביר כיצד השואל פטור עקב שאלה בבעלים למרות שהוא במעמד של שואל היא שיש תנאי סמוי במקרה הזה. התפיסה השניה מבוססת על כך שהשומר לא משתעבד במקרה הזה. הדגש בתפיסה הזאת יכול להיות על כך שהחפץ מלכתחילה כבר משועבד מעצם העבודה של הבעלים אצל השואל. לחלופין ניתן להעביר את הדגש לכך שהבעלים לא יכול לשעבד את השומר. במידה והדגש הוא על החפץ יש סברה לצמצם את הדין רק למקרים בהם יש זיקה בין העבודה לחפץ.
[1] רב אשי (צו.) מסביר שהקריאה נובעת מכך שהפסוק אומר שהשואל משאיל מעם רעהו ולא את רעהו עצמו יחד עם הכלי. רבי יוסף בכור שור מביא דיוק נוסף. התורה מנסתחת עמו ולא עמה, כלומר, הבעלים עם השואל ולא עם הבהמה (אולם דיוק זה צ"ע כי גם האונסים המתוארים בפסוק מנוסחים בלשון זכר).
[2] צז.
[3] הריטב"א (ד"ה ועוד תניא) טוען שתלות הפטור בהיות הבעלים עם הפרה באותה המלאכה הוא חידושו היחיד של רב המנונא, אלא שממנו נובע גם זה שהבעלים צריך להיות בשעת שבירה. זה בניגוד לרש"י (ד"ה תיובתא) שאומר שרב המנונא מחדש שני חידושים שונים.
[4] המאירי אומר שהעצה היא היכולת לזהות את הרמאות ולהימנע ממנה, ורבא לא ממליץ לעשות כך לאחרים.
[5] עיין רש"י (צז. ד"ה כשאלה) ורמב"ם שסבורים שרק כאשר האושיה הציבורית עושה מלאכה בשביל אותו אדם הדין חל. אולם רבנו חננאל (שטמ"ק צז. ד"ה וזה לשון רבינו חננאל אמר רבא מיקרי דרדקי) שהרחיב את הדין גם למקרים בהם עובד הציבור לא עושה מלאכה דווקא אצל השואל. הריטב"א מקשה על שיטת רש"י ושואל מה החידוש ברבא על פי דבריו. ניתן לתרץ ולומר שיש חידוש בכך שלמרות שהשואל לא שיעבד את אושיית הציבור לבדו הוא עדיין נחשב כפועל שלו. לא רק זה אלא שלכאורה יש לרש"י מקור מירושלמי (ל:) שמונה רשימה מקבילה, אלא ששם האושיות עושות מלאכות עבור כלל הציבור.
[6] עה:
[7] דברים אלו מבוססים על ברייתא בדף עו:
[8] ישנה מחלוקת בין הטור (סימן שה) למרדכי (רמז שעג), כשלפי המרדכי האדם אינו יכול לשעבד את עצמו, בעוד לפי הטור גם אדם המתנדב לעשיית המלאכה נחשב משועבד.
[9] הריב"ש פירש את הרמב"ם באופן אחר וכתב שלפיו שעת המלאכה מורחבת לכל היום.
[10] הסבר הפטור כתנאי מופיעה כבר בספורנו (פרק כב פסוק יד ד"ה לא ישלם).
[11] גם לשיטת הרי"ד שמצדד בכך ששואל לא נשבע בהגדרתו, פטור שאלה בבעלים חל גם בשומר שכר ושומר חינם כך שהנפקא מינה תקפה.
[12] ועיין בקצות (סימן רצא ס"ק יח) שעוסק בשאלה הזאת.