רקע
בהמשך לעיסוקנו באנשים שהחפץ אצלם על אף שהם לא שומרים מקצועיים, נדון בדינו של שומר אבידה. סוגיית שומר אבידה מתחלקת לשני מוקדים שוודאי משפיעים אחד על השני: המוקד הראשון הוא מה הזכויות שיש לשומר האבידה באבידה, והמוקד השני הוא חובותיו של השומר כלפי אותה האבידה.
מקורות
א. בבא קמא נו:-נז. "איתמר… השבות הרבה"
ב. רש"י בבא קמא נו: ד"ה שומר אבידה, נז. ד"ה מודינא לך
הגרי"ד סולובייצ'יק רשימות שיעורים בבא קמא נז. ד"ה רש"י ד"ה מודינא לך
ג. פני יהושע בבא מציעא כט. ד"ה בגמרא לימא תיהוי תיובתא דרב יוסף עד "בפרוטה דר"י"
רש"ר הירש דברים פרק כב פסוק ג ד"ה לא תוכל להתעלם "פירוש אחר… התכתיב של המצוה"
אור שמח הלכות שכירות פרק י הלכה א ד"ה והנה בפרק הכונס עד " שעבדיה רחמנא", הלכות נזקי ממון פרק ד הלכה ד ד"ה נסתפקתי
הגרי"ד סולובייצ'יק רשימות שיעורים בבא קמא נו: ד"ה גמ' כיון דרחמנא שעבדיה
ד. בבא מציעא כח:-כט: "מה יהא בדמים" עד המשנה
ריטב"א בבא מציעא כט: ד"ה אמר שמואל הלכה
רא"ש בבא מציעא פרק ג סימן כו
רשב"ש סימן שלה "והטעם השני"
מהר"ל בבא מציעא מג. ד"ה נאנסו לא
ה. רמב"ם הלכות גזלה ואבדה פרק יג הלכות י, יז
רמב"ם הלכות שאלה ופיקדון פרק ז הלכות ה-ח
הסבר הסוגיה
איתמר: שומר אבידה – רבה אמר: כשומר חנם דמי, רב יוסף אמר: כש"ש דמי. רבה אמר כשומר חנם דמי, מאי הנאה קא מטי ליה; רב יוסף אמר כש"ש דמי, בההיא הנאה דלא בעיא למיתבי ליה ריפתא לעניא הוי כש"ש. איכא דמפרשי הכי: רב יוסף אמר כש"ש דמי, כיון דרחמנא שעבדיה בעל כורחיה, הלכך כש"ש דמי.
[בבא קמא נו:]
הגמרא בבבא קמא מתארת מחלוקת אמוראים בדין שומר אבידה. בניגוד לעסקאות רגילות בהן אנחנו יכולים לדבר על שני צדדים, במקרה של שומר אבידה אנחנו לא יכולים להתייחס לבעלים של החפץ כיוון שאנחנו לא יודעים מי הוא. כל המערכת היא חד צדדית, השומר שומר על האבידה בלי לדעת כמה זמן הוא ייעשה זאת, והאם בכלל יזכה לקיים את המצווה ולהשיב את האבדה לבעליה.
רבה משווה את שומר האבידה לשומר חינם, בעוד רב יוסף טוען שדינו כשומר שכר. לכאורה, הדעה הפשוטה היא דעתו של רבה. שומר חינם לא מרוויח כלום מהשמירה, בדיוק כמו שלשומר אבידה אין הנאה מהימצאות החפץ אצלו, ועל כן דינם אמור להיות שווה. אולם במהלך הגמרא אנחנו מוצאים סיוג לדעת רבה והוא מודה לרב יוסף שכאשר האבידה היא בעל חיים.
הגמרא מנמקת ואומרת שרבה מודה בבעלי חיים כיוון שהם כבר אבדו פעם אחת אז מוכח שצריך לשמור עליהם מפני אבידה. רש"י מסביר על פי זה את סיוגו של רבה באופן שבמבט ראשוני נראה לא מהותי. גם בבעלי חיים שומר אבידה הוא שומר חינם, אלא שרמת הפשיעה בבעל חיים שכבר אבד היא גבוהה יותר, כך ששומר אבידה צריך לשמור עליו גם מגניבה ואבידה, ואם הוא לא עושה זאת הוא פושע.
בביאור דעתו של רב יוסף הגמרא מביאה שני נימוקים. הנימוק הראשון הוא שלפי רב יוסף יש שכר לשומר אבידה. שומר אבידה עושה מצוות השבת אבידה, ובזמן שהוא עוסק במצווה זאת[1] הוא פטור ממצוות אחרות[2] הדורשות ממנו הוצאות כלכליות, ובראשם ממצוות צדקה. הפרוטה שהשומר אינו מביא לעני היא ההנאה שלו ההופכת אותו לשומר שכר[3].
לפי הנימוק הזה מחלוקת האמוראים יכולה להתפרש בשני אופנים: המחלוקת יכולה להיות טכנית בשאלה האם פטור ממצוות צדקה בזמן ההתעסקות באבידה נחשב להנאה ההופכת את השומר לשומר שכר[4]. לחלופין המחלוקת יכולה להיות מחלוקת מהותית בדין העוסק במצווה, כך שרבה מצמצם אותו יותר מרב יוסף לרמה ששומר אבידה אינו נהנה.
כאמור, הגמרא מביאה נימוק שני לדברי רב יוסף. שומר אבידה הוא שומר שכר כי התורה שיעבדה אותו לכך בעל כורחו. הנימוק הזה לא ברור כל צרכו ויש להעמיק בו[5]. הנקודה הראשונה אותה צריך לברר היא מה הדבר אליו שומר אבידה השתעבד בעל כורחו. ניתן לומר ששומר אבידה השתעבד לעצם שמירת האבידה בעל כורחו, אבל אז לא מובן מדוע שיעבוד התורה בהשבת אבידה גורם דווקא לגדרים של שומר שכר ולא לכאלו של שומר חינם. תשובה שניה שאפשרית היא שהתורה שיעבדה שומר אבידה להיות שומר שכר, אלא שאם כך זו קביעה צריכה מקור, שהרי אם אין לה מקור קשה להתייחס אליה, כי היא מניחה את המבוקש. שומר אבידה הוא שומר שכר כי התורה קבעה שהוא שומר שכר.
הנקודה השנייה אליה צריך להתייחס היא מה היחס בין הנימוק הזה לנימוקים האחרים. האם רב יוסף חוזר כאן מההסבר של פטור ממצוות צדקה או שהוא רק אומר שנימוק זה אינו מספיק כשלעצמו. כמו כן, צריך לראות איך רבה מתייחס לטיעון זה. קשה לומר שרבה חולק על עצם הטענה שהתורה שיעבדה את האדם למצוות השבת אבידה אפילו בעל כורחו, ואם כן מדוע לפיו שיעבוד זה אינו הופך את השומר לשומר שכר?
נתחיל דווקא מלהסביר את שיטתו של רבה. הזכרנו את דברי רש"י לפיהם רבה סבור ששומר אבידה הוא שומר חינם גם בבעלי חיים, ומה שהוא מחייב שומר שכר בגניבה ואבידה זה רק מפני שסף הפשיעה יורד. הגרי"ד סולובייצ'יק שואל האם גם שומר חינם רגיל חייב על גניבה ואבידה של בעלי חיים כיוון שחוסר שמירת בעלי חיים מגניבה ואבידה זה פשיעה?
בפשטות היה ניתן לענות ולומר שכבר הגמרא מנמקת שהסיבה לכך שגניבה ואבידה זה פשיעה היא כי אותו בעל חיים באופן ספציפי נאבד בעבר כך שיש לחשוש שמא ייאבד שוב. על כן מי שלא שומר כך פושע וחייב. באופן דומה גם מי שמפקיד אצל שומר חינם יכול לדרוש מהשומר שמירה גבוהה יותר כיוון שהבהמה שלו מועדת לברוח.
אלא שהוא לא מתרץ כך. הגרי"ד אומר שצריך לחלק בין שומר חינם לשומר אבידה גם לדעת רבה. רבה אינו אומר ששומר אבידה הוא שומר חינם, וכל טענתו היא ששומר אבידה פטור מגניבה ואבידה כמו שומר חינם. בניגוד לשומרים שתפקידם הוא לשמור על החפץ, תפקידו של שומר אבידה הוא השבת החפץ והשמירה היא רק אמצעי. על כן האמוראים מבינים שמוטל על שומר אבידה לשמור ברמה כזאת שהוא יוכל להשיב את החפץ.
רבה מבין שחובת שמירה זאת תואמת את הציפייה הרגילה שיש לבעלים משומר. חפץ בדרך כלל שמור בלא יותר מידי מאמץ וכל חיובו של השומר הוא רק לא לפשוע. בעלי חיים לעומת זאת, צריכים שמירה ברמה גבוהה יותר, ולכן שומר אבידה מחויב גם במקרים של גניבה ואבידה. מודל זה של רבה חוזר לפסוקי התורה לפיה אין חלוקה בין שומר חינם לשומר שכר אלא בין שומר כסף או כלים לשומר בהמה, וחז"ל הם אלו שאמרו שעצם הציפייה איננה מספיקה אלא צריך סיכום מפורש שבדרך כלל מתלווה אליו שכר[6].
יוצא שרבה אינו חולק על הטיעון של רב יוסף שהיסוד המחייב בשומר אבידה הוא חיובה של התורה לשמור בדרך מסויימת, אלא שהוא מבין שהתורה שיעבדה את האדם לשמירה על פי ציפיית בני האדם. שיעבודה של התורה בעצם פותר את הבעיה שלשומר אבידה אין אף בעלים מולם הוא עושה את ההסכם ועל כן ה' הוא הצד השני.
רב יוסף מקבל את הנחת היסוד שהבאנו בשיטתו של רבה לפיה שומר אבידה איננו שומר, אולם הוא משתמש בשיעבוד של התורה באופן אחר. בנימוק הראשון שהגמרא מביאה לדברי רב יוסף טענתו היא שהשומר זוכה להנאה מהשמירה. גם כאן מסתבר לומר שהשיעבוד משחק תפקיד. אדם רגיל לא יהיה מוכן לקבל על עצמו להיות שומר שכר עבור הנאה קלושה כל כך, והתורה היא זאת ששיעבדה את האדם לעשות זאת.
הנימוק השני לדברי רב יוסף כבר מניח שהשיעבוד בפני עצמו ובלא הנאה מספיק כדי להפוך את שומר האבידה לשומר שכר. וכאן ניתן להעלות שלושה כיוונים. הכיוון הראשון בו בעצם פתחנו, ומובא בפירוש על ידי הרש"ר הירש מניח שהשיעבוד של התורה משחק על אותה משבצת כמו השכר. אולם כמו שראינו פירוש זה קשה כיוון שאז הנימוק לא מנמק אלא מניח את המבוקש.
הגרי"ד סולובייצ'יק מעלה את שני הכיוונים האחרים. היסוד המחבר את שניהם הוא שהתורה משעבדת את האדם לדבר מוחלט ולא למיצוע. על כן או שהתורה דורשת משומר אבידה גם לשמור כדי שיוכל להשיב את האבידה לבעליה, ואז כדי לצאת ידי חובת שמירה די לו בשמירה המינמלית, או שהדרישה מהשומר היא לשמור ברמה הגבוהה ביותר שניתן.
הבעיה שיש עם שני הכיוונים הללו הוא שרב יוסף אומר שדינו של שומר אבידה הוא כשל שומר שכר שזה האמצע. לפיכך המוטיבציה של הגרי"ד תהיה להסביר מדוע שומר חינם לא עונה על הגדר של שמירה מינימלית, או לחלופין מדוע שואל אינו מייצג את דרגת השמירה הגבוהה ביותר.
הכיוון לפיו שומר אבידה צריך לשמור ברמה הפחותה ביותר נזקק להנחה ששומר חינם הוא לא שומר. שומר חינם מסכים שחפץ מסוים יהיה ברשותו, אבל הוא לא מקבל עליו אחריות בכלל. בדרך כלל האדם מקבל את האחריות כיוון שהוא מקבל הנאה מסוימת מהצד השני, ואילו פה התורה שיעבדה אותו להיות אחראי על החפץ כדי שיוכל להשיב אותו.
לחלופין, ניתן להניח שהתורה משעבדת את האדם לשמור ברמה הגבוהה ביותר, אלא שגם רמה זאת לא כוללת בתוכה חיובי אונסים. הנחה זאת היא סבירה מאוד כיוון שאין לאדם את האפשרות לשמור מפני אונסים, אבל קשה כי יש שומר שחייב באונסים – שואל. לפיכך, אנחנו נזקקים לומר ששואל אינו חייב באונסים מפני שמירתו אלא מפני סיבה אחרת. הסיבה הזאת יכולה להיות התחייבות חיצונית שיש לו לשלם במידה וקורה לחפץ משהו, או לחלופין קניין שיש לו בגוף החפץ כיוון שהוא יכול להשתמש בו. ברם, בשומר אבידה הדרישה היא רק השמירה הטובה ביותר, והיא שמירה כשמירתו של שומר שכר.
ההבדל הדיני שיש בין שני הכיוונים שמעלה הגרי"ד הוא בשאלה מהי רמת השמירה אליה מחויב שומר אבידה לפי רב יוסף. רב חסדא ורבה בר רב הונא אומרים ששומר שכר צריך לשמור יותר טוב מדרך השומרים כיוון שהוא מקבל כסף על שמירתו[7]. לפי הכיוון ששומר אבידה נדרש לשמירה מינימלית מסתבר לומר שכיוון שהוא לא מקבל את אותה הנאה הוא לא מתחייב באותה שמירה יתירה[8]. לעומת זאת אם שומר שכר נדרש לשמירה הטובה ביותר, ואפילו לפי גישתו של הרש"ר הירש שהציווי מחליף את המעות, וודאי ששומר אבידה יידרש גם לחיובים שיש לשומר שכר שהם מעבר.
כל מה שאמרנו עד כה מתאים לשיטה העקרונית של רש"י. שומר אבידה איננו שומר, אלא מישהו שהאבדה נמצאת בביתו עד שהוא ישיב אותה לבעליה. הציווי של התורה שמכריח את האדם להשיב את החפץ לבעלים מכריח אותו לשמור על החפץ, אבל הוא עצמו איננו שומר אלא מי שמשיב את האבידה[9].
ראינו שהתוספות מציע שיטה עקרונית אחרת לפיה כל אדם שיש חפץ ברשותו שאינו בבעלותו נחשב שומר. לפיו, ודאי ששומר אבידה הוא שומר. ובדבריו יהיה באמת יותר קשה להסביר את השיעבוד בו הגמרא משתמשת כדי לנמק את דברי רב יוסף. הדרך בה צריך ללכת ובה הולך הפני יהושע היא לומר שלפי התוספות רב יוסף מבין ששכר מצווה נחשב שכר כדי לשוות שומר לשומר שכר.
האור שמח מעלה סברה לפיה השיעבוד שהתורה הטילה על שומר האבידה יהיה רק כלפי הבעלים של האבידה, אבל אם האבידה הזיקה יהיה פטור כשומר חינם, כי כלפי הניזק אין שיעבוד מיוחד של התורה. סברה זאת מסתדרת יותר על פי שיטת רש"י. התוספות מחשיב את שומר האבידה כשומר אמיתי לכל דבר ועניין, ועל כן דינו כשומר שכר בין מול הבעלים ובין מול אדם אחר. לעומת זאת לפי רש"י קל יותר לחלק את המחויבויות של שומר השכר ולבטל את חיובו כלפי הניזק מחמת זה שהתורה לא שיעבדה את השומר לשמירה הזאת.
מחלוקת אמוראים לגבי רמת חיובו של שומר אבידה מגיעה לידי ביטוי במקום נוסף. המשנה דנה בשאלה מה לעשות במידה ושומר האבידה צריך להשקיע כסף בטיפול האבידה. במקרה כזה השומר יכול למכור את האבידה ולהחזיר דמים במקום. התנאים נחלקו בשאלה האם לשומר מותר להשתמש במעות. לדעת רבי טרפון מותר לשומר להשתמש במעות, רבי עקיבא חולק עליו ואוסר על השומר להוציא את המעות.
המחלוקת לגבי יכולת השימוש במעות גוררת מחלוקת לגבי רמת אחריותו של שומר אבידה שמכר את האבידה. פשט המשנה הוא כשיטת רבה, כך שהאחריות שיש לשומר האבידה על המעות היא אחריות של שומר חינם. רבי טרפון שסובר שלשומר מותר להשתמש במעות מעלה אותו להיות שומר שכר.
מודל מקביל יש בשולחני[10]. הנחת המוצא היא שאדם שהביא לשולחני לשמור על כסף היא שהוא יודע שהשלוחני ישתמש בו, אלא אם כן הוא אמר לו אחרת. ההנאה המיוחדת שיש לשולחני המאפשרת לו להשתמש במעות הופכת אותו לפי רב נחמן לשומר שכר, גם כשהוא לא מקבל שכר אחר, בדיוק כמו שרבי טרפון אומר ששומר אבידה שיכול להשתמש במעות הוא שומר שכר.
אלא שהדרך בה הצגנו את המשנה קשה על רב יוסף. לפי רב יוסף גם בלא יכולת השימוש במעות שומר אבידה נחשב שומר שכר. ואם כן גם לפי רבי עקיבא שומר אבידה צריך להיות חייב בגניבה ואבידה. על כן מפרש רב יוסף שגם רבי עקיבא מודה ששומר אבידה הוא שומר שכר, ומחלוקתם היא בשאלה האם שומר אבידה שמכר את האבידה חייב על המעות גם אם הם נאנסו.
הבעיה שהראשונים מעלים על ההסבר הזה היא השוואה בין דעת רב יוסף לדינו של שולחני. מדוע שומר אבידה שיכול להשתמש במעות נחשב לשואל, בעוד שולחני נעשה על ידי יכולת השימוש במעות רק שומר שכר? על אף שעקרונית היה ניתן לתרץ שדינו של שולחני הוא כשל שואל כמו שמציע רב הונא בסוגיה, להלכה אנחנו פוסקים כרב נחמן, ועל כן מי שפוסק כרב יוסף נדרש למצוא פיתרון אחר לסתירה.
הראשונים מעלים שלושה תירוצים עיקריים. התירוץ הראשון הוא תירוצו של הרשב"ש. הרשב"ש מציע שדינם של שומר אבידה ושומר זהה. אלא שבמקרה בו אנחנו דנים שומר האבידה אינו מחזיק באבידה עצמה ומה שהוא מתעתד להחזיר זה את הכסף שהוא קיבל עבור האבידה. על כן, לא חל עליו חיוב להחזיר דווקא את המטבעות אותם הוא קיבל, ויכולתו להשתמש בכסף נובעת מכך שהוא יכול ללוות אותו. שולחני שהפקידו אצלו כסף צריך להחזיר אותו עצמו, חכמים התירו לשולחני להשתמש בכסף כל עוד לא הוגדר אחרת, אבל עד שהוא לא עשה את זה הוא שומר על החפץ עצמו.
החילוק אותו הרשב"ש מעלה הוא מסתבר מאוד, אבל הראשונים לא הלכו בעקבותו. הרמב"ם בפירוש פוסק שגם שומר פירות שמוכר אותם כי הרקיבו נחשב שומר שכר, והעובדה שאין הכרח שיחזיר דווקא את המעות הללו לא מעלה את מעמדו לשואל. אם כן נראה שהחילוק שצריך להציע לפי הרמב"ם הוא בין שומר אבידה לשומר.
רבנו אפרים הולך בכיוון דומה כדי לתרץ את הקושיה. הוא טוען שאין דין קבוע למי שיכול להשתמש במעות. שימוש במעות זה סוג של הנאה המעלה את רמת השמירה של השומר בדרגה אחת. שומר אבידה שלפי רב יוסף הוא שומר שכר ביסודו, אם יקבל את הנאת יכולת שימוש יהפוך בכך להיות שואל. השולחני באופן עקרוני קיבל את המעות כשומר חינם, אבל ההנאה שיש לו בכך שהוא יכול להשתמש בהם משווה אותו לשומר שכר.
הבעיה שיש בתירוץ הזה, כפי שמעיר הרא"ש, היא שהתפיסה שמציג רבנו אפרים מתייחסת להנאה כדבר כמותי. שומר שכר שכבר יש לו הנאה ברמה מסוימת אם יקבל עוד הנאה יהפוך להיות שואל, ושומר חינם שאין לו הנאה נהפך בהנאה הזאת רק לשומר שכר. אלא שלפי זה אמור להיות שכר מסוים של שומר שכר בו הוא מתחייב כשואל, כי ההנאה של שואל נמצאת על אותה הסקלה כמו של שומר שכר.
הדרך לפתור את הבעיה שמעלה הרא"ש היא לומר שבאמת רמת החיוב של שומר קשורה באופן כמותי להנאה אותה הוא מקבל. לשומר חינם לא מציעים כלום עבור שמירתו ולכן הוא לא מקבל על אצמו אף חיוב. שומר שכר מוכן להתחייב עבור ההנאה שהוא מקבל ברמת שמירה גבוהה יותר. כדי לשכנע אדם לקבל על עצמו חיובים ברמה של שואל צריך להציע לו הנאה גדולה יותר. בדרך כלל הנאה זאת היא יכולת השימוש, אבל לא מופרך לומר שבמידה ויציעו לאדם סכום שמירה גבוה הוא יהיה מוכן לשעבד את עצמו להיות שואל. בצורה דומה רבנו אפרים מסביר את יכולת השימוש במעות. כשלעצמה היא הנאה שמספיקה רק כדי להפוך אדם לשומר שכר, אבל אם מוסיפים אותה להנאה שהאדם כבר מקבל סביר שבזכות שתי ההנאות הוא ישעבד את עצמו כשואל.
תירוץ שלישי עולה על ידי הראב"ד. ההבדל בין שומר לשומר אבידה הוא זמן השימוש שיש בחפץ. שומר בדרך כלל לא ינצל את יכולת השימוש שלו במעות כיוון שהוא יודע שהבעלים יכול להגיע כל רגע נתון ולדרוש אותם. לעומת זאת שומר אבידה לא יודע האם בכלל הוא יצליח לקיים את המצווה ולהשיב את הכסף לבעליו, ולכן מסתבר שהוא יכול להפיק יותר מאפשרות השימוש במעות.
היתרון היחסי שיש בתירוצו של הראב"ד על זה של רבנו אפרים הוא העובדה שכל רמת הנאה משווה את לשומר דרגה מסוימת. יכולת שימוש עקרונית הופכת את השומר לשומר שכר, ויכולת שימוש מעשית גורמת לאדם להיות שואל. חלוקה זאת מתאימה לשיטתו של הראב"ד[11] המגדירה את רמת חיובי השומר על פי הזכות שיש לו בגוף החפץ כסימן לאמון שהבעלים של החפץ נותן לו.
החיסרון הגדול בתירוץ של הראב"ד הוא שהתירוץ בנוי על נתונים טכנים ולא מהותיים. כך גם המהר"ל מקשה. יכול להיות בעלים של אבידה שידרוש את אבדתו לאחר זמן קצר, ויכול להיות אדם שמפקיד כסף ונוסע לתקופה ארוכה למדינת הים, כך שבעצם חילוקו של הראב"ד הוא לא עקרוני אלא מציאותי.
ישנן שתי דרכים להתמודד עם בעיה מהסוג הזה. הדרך הראשונה היא להגיד שהראב"ד עושה העמדה בשני המקרים. ההעמדה הזאת מאוד סבירה כיוון שבדרך כלל שומר דרוך לחזרת הבעלים, ויש פחות סיכוי שייעשה מעשה מהסוג הזה מאשר שומר אבידה. לפי הדרך הזאת אם במהלך ההפקדה הבעלים אומר שהוא ייעדר לתקופה ארוכה אז מסתבר שיכולת השימוש של השומר במעות תהפוך אותו לשואל.
הדרך השנייה מבוססת על כך שחכמים קבעו גדרים על פי רוב המקרים. מי ששומר על חפץ בדרך כלל במודעות שהחפץ שלאדם אחר והוא יכול לקחת אותו ממנו בכל עת. שומר אבידה לעומת זאת נמצא במודעות הרבה יותר חופשית. עקב ההנחה המציאותית הזאת חכמים הגדירו ששומר אבידה שמשתמש במעות נחשב שואל, ושולחני שמשתמש במעות נחשב שומר שכר, זאת על אף שלא כל המקרים מתיישבים עם הגדרים הללו.
הריטב"א מציע תירוץ רביעי לפיתרון הסתירה. הנחת היסוד של תירוץ זה הוא שהנאת שימוש פוטנציאלי הופכת את האדם לשואל. ההסבר אותו הוא מביא לשאלה מדוע שולחני אינו שואל למרות שמותר לו להוציא את המעות מבוסס על כך שהבעלים עצמם הביאו לשולחני את המעות בתורת שמירה ולא בתורת שאלה. על כן יש הסכמה בין הבעלים לשולחני שהתחייבותו של השולחני תהיה רק בדרגת שומר.
המהר"ל הופך את תירוצו של הריטב"א על פניו, בכך שמשנה את הנחת היסוד. הנאת שימוש פוטנציאלי מספיקה רק כדי להפוך את האדם לשומר שכר. שומר אבידה נהיה שואל כיוון שבעלי האבידה לא לפנינו ולכן אי אפשר לתת לשומר זכות נוספת בלי לפגוע בבעלים. לכן רבי טרפון מאזן את הזכות שהוא נותן לשומר בכך שהוא מקנה לבעלי האבידה חיוב אונסים.
אפשר להעלות תירוץ נוסף לפי היסוד שהנחנו בדברי רש"י. שומר אבידה איננו שומר, וחיוב השמירה שלו נובע מכך שהוא צריך להחזיר את החפץ. הצענו שהתורה שיעבדה שומר אבידה לשמירה הגבוהה ביותר, וכל סיבת פטורו באונסים מבוססת על כך שחיוב אונסים הוא חיוב עצמאי, הנובע מהשימוש בחפץ. על כן רבי טרפון המתיר לשומר להשתמש בחפץ מחזיר אותו לדינו המקורי. שולחני, לעומת שומר אבידה, הוא שומר, ועל כן עצם יכולת השימוש שלו היא רק שכר השמירה.
סיכום
רבה ורב יוסף נחלקו ברמת האחריות שיש לאדם על אבידה המונחת בביתו. רבה אומר שכיוון שהאדם לא נהנה מהיות החפץ בביתו הוא שומר חינם. רב יוסף חולק ואומר שדינו של שומר אבידה הוא דווקא של שומר שכר. הגמרא מנמקת את שיטתו של רב יוסף בשתי דרכים. הדרך האחת היא הצעת שכר ששומר אבידה מקבל כיוון שהוא נפטר מנתינת צדקה. הדרך השנייה היא על ידי שיעבוד התורה.
רבה מודה לרב יוסף בבעלי חיים עליהם גם שומר אבידה חייב בגניבה ואבידה. רש"י מציע להסביר שהודאה זאת נובעת מכך שאדם שלא שומר על בעל חיים שאבד מספיק כך שהוא נגנב או אובד נחשב פושע. הרב סולובייצ'יק מעלה כיוון אחר לפיו רק בשומר אבידה כיוון שמוטלת עליו חובת השבה מהתורה בבעלי חיים צריך להשקיע יותר.
שיטתו של רב יוסף מחייבת אותו לומר שרבי טרפון שמעלה את רמת השמירה של שומר אבידה שיכול להשתמש במעות נחשב שואל. הראשונים מקשים מהגמרא הזאת לגמרא אחרת בפרק שלישי ממנה עולה ששומר שיכול להשתמש במעות הוא שומר שכר.
הרשב"ש מחלק בין הדבר אותו השומר צריך להחזיר אז יכולת השימוש הופכת אותו לשומר, לבין מעות שהשומר קיבל עבור הפיקדון, בהן אין הכרח שיחזיר דווקא את המעות הספציפיים. הראב"ד בונה את החלוקה שלו על טיב ההנאה. השומר אמנם יכול להשתמש במעות אבל בדרך כלל יבחר לא לעשות זאת, בניגוד לשומר אבידה שיודע שיש למעות עוד תקופה אצלו והוא לא נמנע מלהשתמש בהן. הריטב"א מתבסס על כך שכאשר האדם מפקיד אצל השולחני הוא מוותר לו על חיובי שואל, כשבשמירת אבידה הבעלים לא מפקידים את החפץ ולא מוחלים. רבנו אפרים מסביר שאין חלוקה עקרונית בין המקרים, ורק נקודת המוצא שונה.
[1] הסיבה בגינה שומר אבידה נפטר רק בשעה שהוא מתעסק בה יכולה להיות מוסברת בשתי דרכים. התוספות (בבא קמא נו: ד"ה בההיא הנאה) מבין שדין עוסק במצווה פטור ממצווה נכון רק כאשר האדם לא יכול לקיים את שתיהן בו זמנית. הר"ן (על הרי"ף סוכה יא. ד"ה ואיכא למידק) לעומתו מסביר שבשעה שאינו מתעסק באבידה הוא לא מקיים מצוות השבת אבידה ולכן הוא לא נפטר ממצוות צדקה.
[2] בטיב הנאת שווה פרוטה ישנה מחלוקת נוספת באמוראים (נדרים לג:) האם מותר לאדם להשיב אבידה למי שהוא מודר הנאה ממנו, כשלפי אחת השיטות פרוטה דרב יוסף אינה שכיחה ועל כן מותר להשיב אבידה גם למי שמודרים הנאה ממנו ואין בזה הנאה.
[3] הרמב"ן (גיטין נב:) משתמש בעיקרון של פרוטה דרב יוסף על מנת לשוות גם לאפוטרופוס שמינו אותו בית דין לעסוק בנכסי יתומים כשומר שכר, כיוון שבשעה שהוא עוסק בנכסי היתומים הוא עוסק במצווה ופטור ממצוות צדקה. הש"ך (סימן עב ס"ק לד) מיישם את הדין של פרוטה דרב יוסף גם בגבאי צדקה.
[4] וכך מסביר בקצות החושן (סימן עב ס"ק לד) את מחלוקת האמוראים.
[5] האור שמח (הלכות שכירות פרק י הלכה א ד"ה והנה) טוען שנימוק זה אינו מדברי הגמרא אלא הוספה של הגאונים.
[6] עיין לעיל סוגיה א: פתיחה להלכות שומרים.
[7] עיין בגמרא בדף צג: וכן בסוגיה יד: רמת השמירה הנדרשת משומר. מעניין לראות שהאמוראים הללו חולקים על רבה ששיטתו שם מבוססת על אותו העיקרון – השומר מתחייב בשמירה עקב ציפייתו של המפקיד, והמפקיד מצפה שהשומר ישמור כדרך השומרים.
[8] וכך כתב קצות החושן סימן עב ס"ק ה.
[9] לפי זה צריך לומר ששומר אבידה אינו שומר על החפץ. ניתן לטעון שתפקידו של השומר הוא לא לדאוג להשיב את החפץ בתום השמירה, אלא לקיים את החפץ כחפץ של הבעלים במהלך כל שלבי השמירה. שומר אבידה לא יודע מי הבעלים ולכן הוא לא יכול להחיל את בעלותם של הבעלים.
[10] חלפן כספים. המשנה מביאה מחלוקת תנאים בשאלה האם שולחני הכוונה כל מישהו שהוא לא בעל הבית וגם חנווני צריך תדיר למעות, או שמא זה דין מיוחד בשולחני. המרדכי (רמז רצה) כתב שבימינו כיוון שרוב האנשים לא מתפרנסים מקרקעות אלא ממטלטלים, המפקיד מניח השומר יצטרך לכסף, ודינו של כל שומר הוא כשל שולחני
[11] כפי שראינו אותה לעיל בסוגיה כ: שוכר ואומן.