רקע
עד כה דיברנו על שותפות בבור מצד העמקת הבור והגדלת כוח הנזק שבו. הסוגיה שלנו עוסקת בדין המשלים של הרחבת הבור ועשייתו לפוטנציאל נזק כלפי יותר ניזקים.
מקורות
א. בבא קמא נא: "בעא מיניה רב שיזבי… נפל הרי מיעט הבלא"
ב. תוספות בבא קמא נא: ד"ה אי בהבלא
רא"ה בבא קמא נא: שטמ"ק ד"ה בעא מיניה רב שיזבי
מאירי בבא קמא נא: ד"ה בור עשרה ובא אחר והרחיבו
ג. רמב"ם הלכות נזקי ממון פרק יב הלכה יג
[ערוך השולחן סימן תי סעיפים כ-כב]
הסבר הסוגיה
בעא מיניה רב שיזבי מרבה: הרחיבה, מהו? א"ל: הרי מיעט הבלא. א"ל: אדרבה, הרי קירב הזיקא
[בבא קמא נא:]
כהמשך לדיוני השותפות בבור שנחפר על ידי שניים הגמרא מביאה את ספקו של רב שיזבי. הוא מסתפק בשאלה מה הדין של המרחיב בור. רבה פושט את הספק ואומר שהמרחיב פטור כיוון שמיעט את הבל הבור. נראה שרבה סובר כרב והבל זה כוח הנזק היחיד של הבור, ולכן כל עוד החופר השני לא מוסיף הבל הוא לא יתחייב על נזקי הבור.
רב שיזבי לא מקבל את דברי רבה. בפשטות, היה ניתן לומר שהוא חולק על רבה בשאלת הנזק אותו בור עושה. הבור אינו ממית רק בהבל ועל כן מיעוט ההבל אינו פרמטר יחידי לשאלת החיוב של אדם אחר, וצריך להתחשב גם בהנגשת הבור לניזקים פוטנציאלים נוספים.
דרך אחרת להבין את דחייתו של רב שיזבי ואת מחלוקתו עם רבה היא להניח שהוא מקבל את דברי רב שהנזק היחיד בבור הוא ההבל, אולם עדיין מסתפק כיוון שלשיטתו כדי להפוך לשותף בבור צריך להגדיל את פוטנציאל הנזק של הבור. אם כך מחלוקתו עם רבה יכולה להיות בתיעדוף הפרמטרים, כשבעוד לרבה ברור שכוח הנזק של הבור עדיף על הנגישות אליו, ולכן אדם שממעט את הבל הבור לא יתחייב גם אם הרבה את יכולתו של הבור להזיק, רב שיזבי מסתפק בכך. דרך נוספת להסביר את המחלוקת היא לומר שרבה כלל לא מתייחס להנגשת הבור כפרמטר היות והוא רק גורם לאחרים להגיע אל ההבל שנוצר על ידי חופר הבור.
רב אשי פושט את ספקו של רב שיזבי, והגמרא מביאה שתי לשונות לפשיטתו. הלשון הראשונה תולה את חיובו של המרחיב בשאלה האם הניזק ניזוק מהחבטה או מההבל. לעומת זאת הלשון השנייה אומרת שכל עוד הניזק נופל מהצד המורחב המרחיב חייב, ובכל מצב בו הוא נופל מהבור המקורי המרחיב פטור.
בפשטות, ההבדל בין שתי הלשונות השונים הוא בשאלה כיצד מסתכלים על הבור המורחב. הלישנא הראשונה מתייחסת לבור כמו בור אחד שיכול להזיק בשתי דרכים. לעניין החבטה השני הוסיף לבור ולכן הוא יתחייב. לעומת זאת לעניין ההבל השני מיעט מהבור ולכן הוא ייפטר. הלישנא השנייה לא מקבלת את זה ואומרת שיש כאן שני בורות שונים של שני אנשים שונים, ולכן כל אחד מהחופרים יתחייב רק אם יפלו לבורו.
הגמרא מביאה שני פרמטרים לבור מורחב כך שיש ארבעה מקרים אליהם צריך להתייחס:
- השור נופל לצד המורחב ומת מההבל.
- השור נופל לצד הקיים ומת מההבל.
- השור נופל לצד המורחב ומת מהחבטה.
- השור נופל לצד הקיים ומת מהחבטה.
המקרים הפשוטים בהם יש הסכמה בין שתי הלישנות הם השני והשלישי. במקרה השני בו השור נופל מהצד הקיים ומת מההבל, ודאי שהמרחיב יהיה פטור, הוא לא גרם לנפילה ובנוסף הוא מיעט את ההבל. במקרה השלישי בו השור נופל מהצד המורחב והוא מת מהחבטה, המרחיב גרם לכל הנזק ולפי שתי הלישנות יהיה חייב.
במקרה הראשון והרביעי יש מחלוקת בין הלישנות. במקרה הראשון בו השור נופל לצד המורחב ומת מההבל, לפי הלישנא הראשונה המרחיב פטור כי הוא מיעט את ההבל ולא עשה את הנזק הזה, בעוד לפי הלישנא השנייה המרחיב חייב כי הוא גרם לנפילה. במקרה הרביעי בו השור נופל לצד הקיים ומת מהחבטה, לפי הלישנא הראשונה המרחיב חייב כי הוא שותף בבור לעניין חבטה[1], ולפי הלישנא השנייה הוא פטור כי השור לא נפל בבורו של המרחיב.
התוספות תמה על הלישנא הראשונה עקב המקרה הראשון. הוא לא מוכן לקבל את זה שהמרחיב ייפטר כשגרם לנפילה שהרי בלא שהיה מרחיב השור לא היה נופל לבור. כמו כן יש להוסיף שאלה גם עקב הצד של הכורה שמתחייב על אף שהתקלה שלו היא לא זאת שגרמה לנזק[2].
הרא"ה בעקבות זאת מסביר את הגמרא אחרת ואומר שהלישנא הראשונה מקבלת את הנחת היסוד של הלישנא השנייה שהחיוב על המרחיב חל במקרה בו השור נופל להרחבה, אלא שהיא מוסיפה שיש חיוב על חבטה גם במקרה בו השור נופל בצד הקיים מההתחלה. כלומר יש למרחיב אחריות מלאה על ההרחבה שלו, ובנוסף לזה יש לו שותפות על הבור הקיים.
הפני יהושע לא מוכן לקבל את ההסבר הזה בתוספות ולכן מפרש שלפי הלישנא הראשונה במצב בו השור נופל בצד המורחב הוא חייב את כל הנזק, והפטור על נפילה מחמת ההבל בצד המורחב הוא לא פטור מלא אלא פטור מנזק שלם בתורת שותפות[3].
המאירי מבין את כל הסוגיה אחרת לגמרי. הוא אומר שהלישנא קמא עוסקת במצב בו המרחיב הרחיב את הבור מכל היקפו. כלומר כל צד בו השור יפול יהיה צד הנפילה, וגם אז המרחיב פטור על מוות מצד ההבל, כיוון שהוא מיעט את ההבל. אחרי זה הלישנא השנייה מוסיפה שהמרחיב חייב רק כאשר נפלו מהצד אותו הוא הרחיב, אבל אם הרחיב רק צד אחד ונפלו מהצד השני המרחיב פטור לגמרי. יוצא שהמקרה היחיד בו המרחיב יהיה חייב זה מקרה בו השור נופל מהצד המורחב ונחבט. המאירי ודאי תופס שהרחבת הבור משווה את הבור כשני בורות צמודים. למרחיב אין שום שותפות בצד הקיים כי הוא רק מיעט את פוטנציאל הנזק שלו. אלא שגם בצד החדש, למרחיב יש רק אחריות חלקית על החבטה ולא על ההבל.
פסיקתו של הרמב"ם בסוגיה צריכה בירור. הוא כותב כך: "חפר הראשון בור עמוק ובא האחרון והרחיבו ונפל לתוכו שור ומת, אם מחמת הבלו מת האחרון פטור שהרי מיעט הבלו ואם מחמת חבטו מת האחרון חייב שהרי הוא הקריב הזק בור זה. וכן אם נפל השור מאותו הצד שהרחיב האחרון האחרון חייב שהרי הקריב הזק בור זה אף על פי שמת מן ההבל, ואם מן הצד שחפר הראשון נפל הראשון חייב שזה האחרון מיעט הבלו".
הרמב"ם פוסק את הלישנא הראשונה ולאחר מכן הוא פוסק גם את הלישנא השנייה. המגיד משנה שואל כיצד הוא יכול לפסוק את שתי הלישנות, ומציע להסביר שהרמב"ם הבין שאין ביניהן מחלוקת. הכסף משנה אומר שהרמב"ם לא היה מוכן לקבל את הלישנא קמא עקב קושיית התוספות, ולא את הלישנא בתרא עקב כך שוודאי המרחיב נהיה שותף בבור ואמור להתחייב במצב בו השור נפל בצד השני ונחבט. לכן הרמב"ם הניח שהלישנות משלימות זו את זו. לעומתו הדרישה[4] מסביר שהרמב"ם הבין את הגמרא כמו הרא"ה שהספק הוא רק לגבי הצד שלא הורחב, והוא פסק כמו הלישנא הראשונה. אלא ששני התירוצים הללו לא מתיישבים עם נוסח הרמב"ם.
ערוך השולחן מציע כיוון אחר לפיו הבבא הראשונה ברמב"ם עוסקת במקרה אחר מהבבא השנייה. החלק השני בדברי הרמב"ם מובן כפשוטו, שהמרחיב חייב רק כאשר השור נפל מהצד המורחב. החלק הראשון לעומת זאת עוסק במצב בו השור נופל בין החלקים השונים.
ניתן ללכת בדרכו של ערוך השולחן אלא להסביר את המקרה כמו המאירי. בחלק הראשון הרמב"ם אומר שבמצב בו המרחיב הרחיב את כל הבור הוא נעשה שותף עם הראשון בנזק. יש לשים לב שהרמב"ם תופס את המקרה הזה כמקרה אחר ממרחיב בור מצד אחד. למקרה הזה לא ניתן להתייחס שני בורות מחוברים כיוון שבור אחד מובלע בתוך השני. המרחיב נעשה שותף רק בחבטה כיוון שזה הנזק היחיד שהוא חידש, לעומת כורה הבור שחייב על ההבל כיוון שזהו הנזק שבאחריותו. לעומת זאת, במקרה של הרחבה מצד אחד יש שני בורות וכל אחד אחראי על בורו שלו.
סיכום
רב שיזבי מסתפק בשאלת המרחיב בור כיוון שמצד אחד המרחיב ממעט את ההבל ומצד שני הוא מנגיש את הנזק. רב אשי פושט את הספק ומחלק בין שני מצבים, והגמרא מביאה שתי לשונות לחילוק שלו. הלשון הראשונה אומרת שחיובו של המרחיב תלוי בשאלה האם השור נהרג מחבטה או מההבל. הלשון השניה שמה את הדגש בחיוב המרחיב על הצד ממנו נפל השור לבור. רוב הראשונים פוסקים כלשון השנייה.
הרא"ה אומר שגם לפי הלשון הראשונה אם השור נופל בצד שהורחב ומת מההבל בעל הבור חייב לשלם ופטור רק כאשר מת מההבל בצד שהיה קיים לפני. בקיצוניות השנייה נמצא המאירי לפיו רק כאשר השור נופל מהצד המורחב ונחבט המרחיב חייב ובכל מקרה אחר הוא פטור.
[1] הלחם משנה (הלכות נזקי ממון פרק יב הלכה יג ד"ה ואם מחמת חבטה) מסביר את החיוב מצד זה שבמיעוט הקרקע בסביבת הבור המרחיב גרם לשור להתקרב לצד ממנו הוא עתיד ליפול.
[2] ואולי החיוב הוא מעין בור המתגלגל. אלא שעדיין צריך עיון שהרי מסתבר לומר שאין בור המתגלגל כשמגלגל הבור הוא אדם שעושה זאת בכוונה.
[3] הוא לא מתייחס לנופל מצד חבטה בצד הקיים. ונראה שלפי הלישנא הראשונה שאומרת שחייב ודאי הכוונה לכך שחייב בתורת שותף, ולכן הדין שם אמור להיות גם הוא חצי נזק. יוצא שחבטה בצד הקיים שווה להבל בצד המורחב ויוצא שהפני יהושע לא הרוויח בתירוצו על שיטת הרא"ה אותה הציע בתוספות בהתחלה כיוון שעדיין התוספות צריך להניח את הלישנא השנייה בלישנא הראשונה.