רקע

בסוגיה זאת נדון סביב נזקיו של שור הפקר, ובכך נמשיך להעמיק ביחס שיש בין השור המזיק לבעליו.

מקורות

א. המשנה בדף ט:

     דף יג: "נכסים המיוחדים… וגמר דין שוין כאחד"

ב. [חידושי ר' נחום יג: אות תפה]

ג.  רש"י יג: ד"ה והועד בבעליו

     רשב"א יג: ד"ה אפילו נגח

     ר"י מלוניל שטמ"ק יג: ד"ה וזה לשון ה"ר יונתן

     טור חו"מ סימן תו

ד. מהר"י כץ שטמ"ק יג: ד"ה ותימה לרבי ישמעאל

[מאירי יג: ד"ה שור של זה]

ראב"ד ד"ה רבינא אמר

ה. רמב"ם הלכות נזקי ממון פרק ח הלכה ד

הסבר הסוגיה

יתר על כן אמר ר' יהודה: אפי' נגח ואח"כ הקדיש, נגח ואח"כ הפקיר – פטור, שנאמר: והועד בבעליו… והמית איש

 [גמרא יג:]

המשנה מונה שלושה תנאים על מנת שיתקיימו דיני נזקים. התנאי הראשון הוא שהנכסים הם נסכים שיש בהם מעילה, דהיינו אינם נכסי הקדש כמו שביארנו. התנאי השני הוא שהנכסים הם של בני ברית, כלומר של יהודים. התנאי השלישי הוא שהנכסים הם נכסים מיוחדים. הגמרא מתקשה בביאור התנאי השלישי ומעלה שלוש אפשרויות.

האפשרות הראשונה, אותה מעלה רב יהודה, היא שהמשנה אומרת שכדי שיחולו דיני נזקי ממון המזיק צריך להיות ידוע, כך שאם לא ידוע מי המזיק הספציפי כמו מקרה בו שני שוורים הזיקו ולא ידוע מי הזיק דיני הנזקים לא חלים. רב יהודה מפרש את המשנה שלנו באמצעות משנה אחרת בפרק שלישי, ובעצם מסב אותה להלכות טוען ונטען. דווקא בנכסים המיוחדים יש דיני נזקים, כיוון שאם לא כך לא ניתן להוציא ממון מספק[1].

האפשרות השנייה אותה מעלה הגמרא בשם התוספתא, היא לפרש שנכסים המיוחדים הכוונה נכסים שיש להם בעלים. הגמרא מקשה על הביאור הזה כיוון שבכל אחת מהאפרויות לא ניתן לקיים דין. במידה והניזק הפקר אין תובע[2], ובמידה בה המזיק הפקר אין נתבע, והניזק יכול לעשות דין לעצמו.

הגמרא מעמידה את התוספתא במצב בו אדם זר תפס את השור המופקר לפני הניזק. במקרה כזה כיוון שלשור לא היו בעלים בשעת הנזק הוא נפטר. אולם, צריך לשאול, כמו שעשו האחרונים, מאיזה תפיסה המשנה רוצה להוציא, הרי אם לשור לא היו בעלים בשעת הנזק, אז לא היה מי שאמור לשמור עליו ולכן הוא אמור להיות פטור[3]?

רבי חיים מבריסק מסביר שלניזק יש זכות לתפוס את השור שהזיק אותו כחלק מהדין של השור לשלם על נזקים שהוא עשה. ראינו את שיטת רבי עקיבא על פי התוספות[4], לפיה בנזקי שור תם לבעלים אין אחריות, ועל כן האחריות מוסבת לשור[5]. על כן, לניזק יש יכולת לעשות דין עם השור עצמו. התוספתא מחדשת שהשיעבוד הזה פוקע כאשר השור נתפס על ידי אדם אחר.

לפי דבריו דין חיוב ההפקר נכון רק כאשר השור הזיק בנזקי קרן, אז השור משלם מגופו. אמנם במידה והשור הזיק בשן וקרן, אין על השור שום חיוב מיוחד לשלם, והוא כסתם שור הפקר אותו הניזק יכול לתפוס.

האפשרות השלישית שהגמרא מביאה כדי להסביר את התנאי שהנכסים צריכים להיות נכסים המיוחדים, מועלת על ידי רבינא. רבינא מפרש את המשנה על פי העיקרון של הברייתא, כך שנכסים המיוחדים הוא נכסים שיש להם בעלים, אלא שהוא מרחיב ואומר שעל אף שהיו בעלים בשעת הנזק צריך שיהיו בעלים גם בשעת העמדה בדין. הגמרא מקשרת את דברי רבינא עם שיטתו של רבי יהודה שלומד מהפסוק ששור הפקר שהרג אינו נסקל כיוון שצריך להיות לשור בעלים מרגע הנזק ועד העמדה בדין.

דברי רבינא צריכים ביאור, שכן לא מובן באיזה שור מדובר. אם מדובר בשור תם, השור אמור להתעבד משעת הנזק, וכיצד יש לבעלים יכולת להפקיר את השור? באם אם מדובר בשור מועד מדוע יש חשיבות לכך שהשור הופקר, הרי החיוב הוא על הבעלים ולא על השור?

הראב"ד מביא מקור לדברי רבינא מהפסוק "ומכרו את השור החי וחצו את כספו". הראיה שלו מוכיחה שמדובר על נזקי שור תם, כיוון שבהם עוסק הפסוק. בנוסף, הלימוד הוא שהבעלים הם אלו שעושים את הדין בפועל. על הבעלים מוטל למכור את השור ולחלק את הכסף. על כן, במידה ואין בעלים לשור אין אדם שצריך לבצע את הדין שנגזר על השור. לימוד דומה מובא ברשב"א. התורה אומרת "שור איש" כך שהבעלות של האדם על שורו היא המחייבת אותו, כך שביטול הבעלות מבטלת את החיוב.

המהר"י כץ והמאירי לא מוכנים לקבל את טענתו של הראב"ד, כיוון שאין למזיק יכולת להפקיר את השור עקב השיעבוד שלו לניזק. על כן הם מעמידים את דברי רבינא דווקא בשור מועד. אלא שכמו שהקשנו קודם, בשור מועד החיוב מוטל על הבעלים, ומדוע יש חשיבות לשאלה האם הם עדיין בעלים לאחר שהתחייבו?

כדי להבין את שיטתם נסביר קודם כל את סברתו של הראב"ד. הגמרא אומרת לשיטת רב הונא שתשלומי שור תם הם קנס, שמעיקר הדין היה אמור להיות פטור על נזקי שור תם, אלא שהתורה קנסה את הבעלים כדי שהם ישמרו על השור שלהם. מובן, שבמידה והבעלים מפסיקים להיות בעלים על השור אין שום סיבה לקנוס אותם כיוון שהם מפסיקים להיות הבעלים של השור ושוב לא יוכלו לפשוע בשמירה שלו[6].

ניתן לומר שהמאירי והמהר"י כץ מבינים באופן דומה את כל חיוב הנזקים. התורה תובעת מהאדם לשלם לניזק כדי שהוא ידאג לא להזיק בפעם הבאה. אם כך, בדיוק כמו שבשור תם הפסד השור מבטל את סיבת התשלום, גם בשור מועד הפקרתו מייתרת את התשלום.

הרמב"ם לעומת זאת לומד את הפטור מכך שהתורה אומרת "רעהו". אולם, לימוד זה אינו מובן כל צרכו שכן הוא מוסב על מושא הנזק ולא על המזיק. נראה לתרץ שהרמב"ם מבין מהלימוד שהמשנה עושה מהקדש, שהמילה "רעהו" לא באה למעט מושאי נזק, אלא ישויות שכלולות בדין. "רעהו" הוא מי שחייב בדיני בן אדם לחברו. הפקר אינו "רעהו" ולא נכלל בדיני נזקי ממון[7].

אחד הקשיים בדברי רבינא הוא הקישור שהגמרא עושה ביניהם לבין דברי רבי יהודה. המשנה בפרק רביעי מתארת מחלוקת בין רבי יהודה לחכמים בשאלה האם שור הפקר חייב מיתה, כשלפי רבי יהודה הוא אינו חייב מיתה, ולפי חכמים הוא חייב מיתה. יוצא שרבינא מעמיד את המשנה כשיטת רבי יהודה שלא נפסקה להלכה.

הראב"ד מחלק בין סקילת השור לבין תשלומי נזקים[8]. הסברה מאחורי החילוק הזה יכולה להיות ההפרש בין שני החיובים השונים של השור. תשלום נזקים תלוי ביחס שבין הבעלים לבין השור. הבעלים אחראי על שורו שהזיק ולכן הוא צריך לשלם. לעומת זאת, סקילת השור היא חיוב עצמי של השור שפעל נגד טבעם של בעלי החיים ובמקום לשרת את האדם הרג אותו, ובכך איבד את זכות הקיום שלו, כך שגם אם הוא מופקר עדיין אין סיבה לבטל את העונש.

מסקנת הסוגיה לפי רבינא היא שכדי להתחייב בנזקי השור צריך להיות בעלים עליו מהנזק ועד גמר הדין[9]. מסקנה זאת מעלה שתי שאלות: האם האירועים הללו תוחמים את הזמן, או שצריך שתהיה בעלות בשלושתם? מה הדין כאשר העלות על השור מתשנה בפרק הזמן הזה?

רש"י כותב שצריך שיהיו לשור אותם בעלים מרגע הנזק ועד גמר הדין. הסברה מאחורי דבריו היא סברה פורמלית פשוטה. ברגע שהבעלים מאבד את הזיקה לבהמה שלו שוב אין איך לתבוע אותו. אולם, שאר הראשונים מקשים על רש"י, כיוון שלפיו יוצא שכל מזיק יכול להיפטר מעונשו בקלות, הן על ידי הפקרת השור וזכיה בו, והן על ידי מכירתו.

הדעה הרווחת בראשונים היא שרק אם האדם הפקיר או הקדיש את השור הוא פטור מתשלומי הנזק, אבל אם מכר אותו הוא חייב. את סיבת החיוב ניתן לנסח בשני אופנים. האופן האחד, כמו שעולה מהרשב"א, הוא שלשור יש בעלים שהוא בן חיוב. שור הפקר פטור כיוון שאין אדם שאחראי עליו, ועל זה יש מי שחייב. האופן השני, המובא על ידי הר"י מלוניל, מבוסס על כך שהמכירה איננה מפקיעה את שמו של הראשון מהשור, וממילא החיוב נשאר. לפי זה הפטור מלכתחילה נובע מזה שהנזק כבר לא מיוחס לבעלים.

כנגד הטענות הללו רש"י יכול לטעון בפשטות שהקונה איננו הזיק ואין סיבה שילם תשלומי נזק על אף שהוא בן חיוב. ככמו כן, סברתו תהיה שכיוון שהאדם שפשע בשמירת השור כבר לא מחזיק שור שוב אין סיבה לקנוס אותו.

הטור מוסיף שאם האדם עצמו זוכה חזרה בשור שהפקיר הוא חייב. סברת הטור פשוטה. אם המזיק יכול לזכות חזרה בשורו כל אדם יעשה זאת ואף מזיק לא ישלם על נזקיו. אולם סברה זאת אינה מוכרחת, וניתן לחלוק עליה ולומר שעצם זה שאדם אחר יכול לזכות בשור כבר מהווה איזה ערעור לזיקה שבין האדם לשור שמבטלת את חיוב הנזיקין.

סיכום

חכמים פוטרים שור הפקר שנוגח מתשלומי הנזקים, זאת על אף שהם מחייבים את השור בסקילה במידה והוא הורג אדם. כיוון שלכאורה אין משמעות לפטור זה, הגמרא מביאה שני מצבים בהם על אף שהיו לשור בעלים ברגע מסוים הוא עדיין נפטר כיוון שהוא היה מופקר ברגע אחר. המצב הראשון הוא שאדם אחר זכה בשור שהיה מופקר בשעת הנזק, והמצב השני הוא שאדם הפקיר את השור לאחר הנגיחה.

רש"י מבין שיש צורך לבעלות רציפה של אדון אחד לאורך כל הזמן שבין הנגיחה להעמדה בדין, לעומת זאת מהראשונים האחרים לא נשמע שיש צורך בתנאי כזה. הרשב"א והר"י מלוניל מחדשים שגם אם הבעלים מוכר את השור לאדם אחר הוא חייב. הטור מחדש שגם אם השור היה מופקר והמפקיר זוכה בו לאחר מכן החיוב אינו מתבטל. הראשונים דנים באיזה שור מדובר. קשה לומר שמדובר על שור תם, כיוון שלא ניתן להפקירו לאחר הנגיחה. ברם, בשור מועד החיוב מוטל על האדם ולא מובן מדוע חוסר הבעלות על השור לאחר הנזק תשפיע.


[1] הרשב"א (יג: ד"ה הא דאמר רב יהודה) שואל מה החידוש שהמשנה משמיעה לנו על פי רב יהודה, הרי ודאי שלא מוציאים ממון מספק? לשאלה זאת צריך להוסיף גם את המיקום של המשנה שעוסקת בהגבלות של דיני נזקים עצמם. הרב סולובייצ'יק מציע לפרש שיש כאן חידוש בדיני נזקים שפטור על נזק מסופק בתורת ודאי. כלומר, הוודאות נצרכת לא על מנת להוציא ממון אלא על מנת לחדש שם מזיק. הנפקא מינה שהוא מביא לדין הזה היא כאשר אדם קונה את שני השוורים עליהם יש ספק חיוב, אז לכאורה היה צריך לשלם כיוון שאחד מהם וודאי הזיק, אמנם כיוון שחיוב נזיקין הוא חיוב שנוצר רק באופן וודאי אף אחד מהשוורים לא נחשב אפילו ספק מזיק.

[2] טענה זאת של הגמרא לכאורה שוללת את האפשרות שמטרת תשלומי הנזקים היא הרתעתית. אם כל החיוב על נזקים הוא כדי לגרום לכך שהבעלים ישמור על שורו ולא יזיק שוב, לכאורה מושא הנזק לא אמור להיות משנה ובכל מקרה אמור להיות פטור. אלא שניתן לדחות בשני אופנים. האופן האחד הוא לומר שטענת הגמרא היא טענה מציאותית. ככל הנראה במצב בו הניזק הוא הפקר המזיק לא יבוא לדין. האופן השני לומר שמפני דבר כזה לא צריך להרתיע. אין חיוב לשמור על העולם, ומה שבית דין מרתיע בפניו הוא רק שמירה על ממון החברה, אבל בית דין לא אמון על שמירת נכסים מופקרים.

[3] לחלופין, לפי התפיסה שהמחייב בנזקי ממון הוא אחריות, אין אף אדם שאחראי על השור הזה.

[4] בסוגיה יב: מחלוקת רבי מאיר ורבי שמעון, ראינו שלפי המהרש"א גם לפי רבי ישמעאל יש דין דומה.

[5] רבי נחום פרצוביץ מצמצם את הדין הזה רק לשור הפקר, כיוון שאם נאמר שיש דין כזה גם בשור שיש לו בעלים, לכאורה גם כאשר הבעלים פטור מאיזה סיבה השור צריך לשלם ויהיה חייב. יותר מזה, לא יהיה חצי נזק כיוון שהנגיחה רק לא צפויה כלפי הבעלים אבל השור יודע שהוא הולך לנגוח. כדי להתאים את דברינו בפירוש רבי עקיבא עם דבריו יש לומר שכאשר יש לשור בעלים האחריות היא על השור אבל עוברת לבעלים ומוגדרת על פיהם.

[6] אפשר להקצין את הסברה הזאת ולומר שכיוון שמטרת התשלום היא הרתעתו של המזיק, לא משנה לחכמים למי הוא משלם. על כן, כיוון ששור תם משתלם מגופו, יש למזיק יכולת להפקיר אותו, ובכך הוא בעצם "משלם" על הנזק שעשה. אולם הדברים אינם נראים.

[7] כך ניתן גם להסביר את שינוי סדרן של ההלכות ברמב"ם ביחס למשנה. הרמב"ם מכניס את ההלכה של שור הפקר בין דיני נזקי הקדש לבין נזקי גוי, בניגוד למשנה שמביאה את הדין של שור הפקר לאחר שני הדינים הללו. הסיבה לשינוי הדר היא שפטור של הקדש ושל הפקר זהה כיוון ששניהם לא נכללים בהלכות בין אדם לחברו, בניגוד לגוי שכן נכלל.

[8] בירושלמי (פרק ד הלכה ז) מובאת ברייתא לפיה המחלוקת היא גם בנזיקין כך שלא ניתן לחלק. אולי הברייתא הזאת גורמת לרב יהודה לפרש את המשנה בדרך בה הוא פירש אותה.

[9] הרמב"ם לא כותב גמר דין אלא העמדה בדין, על אף שלגמרא חשוב הדיוק בכך. וכבר עמדו על כך המפרשים.

עשוי לעניין אותך

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *