רקע
דין תחילתו בפשיעה וסופו באונס נותן פתח לראות למה גורמת פשיעתו של האדם. בדיני שומרים הפשיעה היא כלפי אדם שהיה איתו הסכם וצריך לחקור האם הפשיעה היא הפרה של ההסכם המבטלת אותו או שהיא גורמת לכך שהפיקדון יהיה במצב סיכון גבוה יותר. בסוגיה זאת ננסה לנתח את תוצאות הפשיעה של האדם כלפי מי שאין לו הסכם איתו.
מקורות
א. בבא קמא נו. "נפרצה בלילה… עבדא ונפקא"
בבא קמא נח.-נח: "ירדה כדרכה והזיקה… תיקו"
ב. תוספות בבא קמא נו. ד"ה מהו דתימא
רא"ה בבא קמא שטמ"ק נו. ד"ה והרא"ה ז"ל, אמר רבה אפילו
ג. בבא קמא כא:-כב. מהמשנה עד "וחייבין חצי נזק"
רבנו פרץ בבא קמא כא: ד"ה כי קפצה לבראי
ראב"ד בבא קמא כא: ד"ה כגון
ג. תוספות בבא קמא כב. ד"ה דאפיך
רבנו פרץ בבא קמא כב. ד"ה דאפוך
נימוקי יוסף בבא קמא ט: ד"ה מתני' מפני שהן מועדין
ד. רמב"ם הלכות נזקי ממון פרק ב הלכות טו-טז
הסבר הסוגיה
הניחא למ"ד: תחילתו בפשיעה וסופו באונס – פטור, אלא למ"ד: תחילתו בפשיעה וסופו באונס – חייב, מאי איכא למימר?
[בבא קמא נו.]
דין תחילתו בפשיעה וסופו באונס הוא דין הנתון במחלוקת בהלכות שומרים. בשלושה מקומות הגמרא אומרת שיש מחלוקת זהה לעניין שמירת נזקים ובעוד כמה מקומות הראשונים מתייחסים אליו.
המשנה אומרת שבמקרה בו שמירת הבעלים נפרצה בלילה או על ידי ליסטים הבעלים פטורים מלשלם על הנזקים שהבהמה עושה. פטור המשנה נובע מכך שהבעלים שמר ועשה את המוטל עליו. רבה בגמרא מעמיד את המשנה רק במצב בו הבהמה חתרה, כלומר עוד סיבת פטור. הגמרא מנסה להעמיד את דברי רבה, אי אפשר לומר שהוא דיבר בכותל בריא, כיוון שאז גם אם הבהמה לא חתרה ודאי שיהיה פטור כי הוא עשה את כל המוטל עליו. לכן חייבים לומר שרבה דיבר בכותל רעוע, אז אם הכותל נפרץ והבהמה לא חתרה הבעלים חייב לשלם על הנזקים, אבל אם הבהמה חתרה הבעלים פטור מלשלם על הנזקים.
הגמרא מקשה מהעמדת דברי רבה על מי שאומר שתחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב, כיוון שלפי העמדת הגמרא יוצא שרבה אומר שכאשר הבעלים שמר על בהמתו באמצעות כותל רעוע, והיא חתרה, הוא פטור. כלומר תחילתו בפשיעה וסופו באונס פטור.
קושיה זאת מכריחה את הגמרא להסב את דברי רבה על חלק אחר במשנה. המשנה אומרת שבמצב בו הבעלים העמיד את בהמתו בשמש הוא חייב. לפי העמדת הגמרא המחודשת רבה אומר שדין זה נכון אפילו בחתירת הבהמה. בפשטות, שימת הבהמה בשמש היא פשיעה, וחתירתה היא אונס, ולכן זה מקרה של תחילתו בפשיעה וסופו באונס שרואים ממנו בפירוש שחייב. אלא שהגמרא לא מסתפקת בשלב הזה, אלא אומרת שהמקרה הזה הוא כולו פשיעה כיוון שחתירת הבהמה היא איננה שלב אחר מההנחה בחמה, אלא שהנחת הבהמה בחמה גרמה באופן ישיר לכך שהבהמה תחתור.
צריך לשאול מדוע הגמרא לא מסתפקת בהגדרת המקרה כתחילתו בפשיעה וסופו באונס במקרה של הניחה בחמה ומוכרחת לומר שדין זה הוא כולו בפשיעה. היה ניתן לומר שהגמרא לא רוצה ליצור מחלוקת בפרשנות דברי רבה. לחלופין, ניתן לומר שהגמרא לא מוכרחת לומר כך, ואומרת כך כיוון שזה באמת הדין. שימת הבהמה בשמש מדרבנת את הבהמה לחתור ולכן גם לפי מי שאמר תחילתו בפשיעה וסופו באונס פטור יחייב במקרה כזה.
התוספות מקשה מדוע הגמרא מעמידה את המקרה של הניחה בחמה וחתרה מלכתחילה בתחילתו בפשיעה וסופו באונס הרי המקרה הזה כולו אונס כי גדר בכותל בריא? וצריך להבין מדוע התוספות שואל את השאלה שלו, הרי ודאי שתחילת המקרה בפשיעה כיוון שהבעלים הניח את בהמתו בחמה, דבר שהמשנה אומרת שהוא סיבת חיוב?
הרא"ה מביא כיוון איתו ניתן להסביר את שאלת התוספות. הוא אומר שכשהגמרא מעמידה את המקרה של הניחה בחמה וחתרה בהתחלה בתחילתו בפשיעה וסופו באונס אין כוונתה לכך, אלא היא נקטה "לשון קלה". הסיבה לכך שהמקרה הזה לא בכלל תחילתו בפשיעה וסופו באונס היא שהאונס לא נגרם מחמת הפשיעה.
את דברי הרא"ה ניתן להבין בשתי דרכים. ניתן להסביר שהוא אומר את דבריו גם לשיטת מי שסובר שתחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב וגם לפוטרים. אם מבינים כך יוצא שיש שלוש רמות. רמה ראשונה היא מצב בו האונס אינו קשור לפשיעה אז לפי כולם האונס עומד בפני עצמו ופטור. רמה שנייה בה האונס והפשיעה קשורים זה בזה, ובמקרה הזה יש מחלוקת. רמה שלישית היא במקרה בו הפשיעה מכריחה את האונס כך שאין אונס, אז גם מי שאומר שתחילתו בפשיעה וסופו באונס פטור יחייב.
הדרך השנייה היא להסב את דברי הרא"ה על הווא אמינא ורק לפי מי שאומר שתחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב. אם כך יצא שלמסקנה, הסיבה בגינה חייבים בהניחה בחמה וחתרה היא כי כמו בכל מקרה שתחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב, הפשיעה בהתחלה מבטלת את האונס בסוף והופכת גם אותו לפשיעה.
שתי הדרכים להבין את ההווא אמינא של הגמרא נתונות בספק בסוגיה השנייה העוסקת בדין תחילתו בפשיעה וסופו באונס. הגמרא שואלת לפי מי שאומר שתחילתו בפשיעה וסופו באונס פטור, מה הדין בבהמה שנכנסה לשדה אחר בפשיעה, אלא שהנזק נעשה במי לידה שהם אונס. הגמרא משאירה את הספק בעינו. צדדי הספק מקבילים להבנות השונות שהעלנו בדברי הרא"ה. אם לפי מי שאמר תחילתו בפשיעה וסופו באונס פטור על נזק במי לידה, המחלוקת בין הצדדים היא בשאלה האם במצב בו יש פשיעה בהתחלה האונס עוד נחשב אונס. לעומת זאת אם גם מי שאומר שתחילתו בפשיעה וסופו באונס פטור יוצא שיש שלוש רמות של אונס ופשיעה, ואז אפשר להסביר את המחלוקת גם בדרכים אחרות.
הסוגיה השלישית בה הגמרא מעלה את המחלוקת בעניין תחילתו בפשיעה וסופו באונס עוסקת בנזקי כלב וגדי שנפלו. המשנה אומרת שאם כלב וגדי קפצו מראש הגג הבעלים חייבים לשלם. הגמרא מדייקת מלשון המשנה, ומביאה ברייתא לסיוע, שבנפילת הכלב והגדי הבעלים פטור. אלא שאם הבעלים חייבים על קפיצה משמע שהכלב והגדי אינם שמורים, ולכן גם אם יפלו המקרה יהיה תחילתו בפשיעה וסופו באונס. כדי לתרץ את שיטת מי שאומר תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב הגמרא מעמידה את המקרה במצב בו הכלים קרובים לקיר.
הראשונים מעלים ארבעה הסברים לסיבה בגינה גם לפי מי שאומר שתחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב, הבעלים פטורים על נפילת הכלב על הכלים וחייבים על קפיצתו. רבינו פרץ אומר שהעמדת הגמרא היא שיש כלים גם ליד הקיר וגם במרחק ממנו. כך הכלב פושע לכלים הרחוקים ואם יזיק אותם בקפיצה או בנפילה יהיה חייב. כלפי הכלים הקרובים לקיר, בכל פעם שהכלב יזיק אותם הדבר יהיה אונס ופטור.
מדברים אלו של רבינו פרץ עולה דין חשוב, והוא שהאונס צריך להיות באותו דבר כלפיו הייתה הפשיעה. למרות שהכלב פושע לכלים מסוימים, הוא אינו פושע לכלים האחרים ולכן לא חל עליו תחילתו בפשיעה וסופו באונס. דין זה נצרך רק בתחילתו בפשיעה וסופו באונס של נזיקין, כיוון שבשומרים, השומר יכול לפשוע או להאנס רק בחפץ אחד, הפיקדון. הרציונל מאחורי הדין הזה הוא שברגע שהאדם פשע לדבר מסוים הוא חייב לשלם על כל נזק שנגרם לו בעקבותיו.
רבינו פרץ מביא הסבר נוסף לפיו צריך לשנות את המשנה לצדדים. כאשר יש כלים קרובים לכותל הבעלים תמיד פטור כי בכל מקרה יהיה אנוס. כאשר יש כלים רחוקים מהכותל, בעל הבית בכל מקרה יהיה חייב כיוון שהוא פשע לכלים הללו, וגם אם יפול יהיה פה תחילתו בפשיעה וסופו באונס.
הראב"ד מביא נוסח אחר לגמרא לפיו הכלים קרובים לקיר כך שאם הכלב ייפול הוא יפול רחוק מהם. לפי הנוסח הזה הראב"ד מבין שגם לפי מי שאמר שתחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב, באונס גדול כמו זה הוא יגיד שפטור. נראה להסביר שגם אם אומרים שפשיעתו של האדם מבטלת את האונס שקורה לאחר מכן, זה רק באונס סביר שהוא היה אמור לעלות על דעתו, אבל באונס שאפילו מבחינת האונס הוא אינו סביר, הפעולה מתנתקת לגמרי מהעושה אותה, והמזיק פטור לגמרי.
הסבר נוסף שהראב"ד מביא, לפי הנוסח שלנו שהכלים קרובים לקיר כך שהכלב לא יכול לקפוץ עליהם, הוא שיש פה מצב ביניים. מצד אחד הבעלים אינו פושע כיוון שהכלב לא יכול לקפוץ על הכלים הללו, בעוד מהצד השני במידה והכלב יקפוץ על הכלים הוא ודאי אינו אנוס. טענת הראב"ד היא שפשיעה כזאת איננה מבטלת את האונס שבא אחריה.
המחלוקת בין הראשונים היא מהותית בדין תחילתו בפשיעה וסופו באונס. לפי רבנו פרץ דין תחילתו בפשיעה וסופו באונס אומר שמרגע פשיעתו של האדם הוא שבר את הכלים. לכן הפשיעה צריכה להיות כלפי אותו מושא נזק שלבסוף יישבר באונס. לעומת זאת הראב"ד טוען כמו הרא"ה שהפשיעה מבטלת את האונס.
הגמרא ממשיכה ומביאה ברייתא שאומרת שבניגוד לקפיצת אדם ותרנגול שחייבים בין במצב בו קפצו למעלה ובין במצב בו קפצו למטה, כלב וגדי חייבים רק אם קפצו למטה, אבל אם קפצו למעלה הם פטורים. הברייתא הזאת סותרת ברייתא אחרת שאומרת שכלב וגדי פטורים על נזקי קפיצתם. רב פפא מיישב בין הברייתות ומסביר שהברייתא שאומרת שהם פטורים מתכוונת למצב בו הכלב והגדי שינו והם פטורים רק מנזק שלם אבל חייבים חצי נזק[1].
התוספות שואל מדוע במצב בו הכלב והגדי קופצים כלפי מטה בשינוי החיוב הוא רק על חצי נזק, הרי אם הם היו מזיקים בלא שינוי היה חיוב של נזק שלם, ואמור להיות כאן תחילתו בפשיעה וסופו באונס? הם מתרצים ואומרים שגם אם השינוי עצמו היה בפשיעה סוף סוף על שינוי יש חיוב של חצי נזק, ותחילתו בפשיעה וסופו באונס לא יכול להפוך חצי נזק לנזק שלם, ומביאים לכך ראיה מקרן ברשות הניזק שם למרות שהאדם פושע לעניין שן ורגל הוא משלם על קרן רק חצי נזק[2].
תלמיד רבנו תם מביא שתי דרכים להסביר את תירוץ התוספות. הדרך הראשונה היא לומר שיש חילוק בין אבות הנזקים השונים, ופשיעה לעניין רגל היא לא פשיעה לעניין שן, כמו שכאשר אדם לא שומר על שורו האחד אין בדבר פשיעה לשור אחר. תירוץ זה מפקיע מהמקרה תחילתו בפשיעה וסופו באונס, בדרך דומה לזו שראינו ברא"ה שאומר שרק כאשר האונס נובע מהפשיעה הבעלים חייב.
הדרך השנייה שהוא מציע היא לומר שפשיעה לרגל איננה פשיעה לקרן כיוון שבקרן גם אם פשע ישלם רק חצי נזק. נראה מתירוץ זה שכל מה שהפשיעה עושה בהתחלה היא רק לבטל שם אונס כלפי פעולת הנזק, אבל ודאי שהיא לא יכולה להעלות את החיוב יותר ממה שמעשה הנזק עצמו היה.
הנימוקי יוסף מציע דרך שלישית להסביר מדוע לא נחייב נזק שלם. הוא אומר שפשיעה לגבי קרן איננה פשיעה גמורה כי הנזק הוא נזק משונה. על אף שדבריו הגיוניים לא ברור כיצד הם פותרים את הבעיה. בכל מקרה שהאדם פושע הוא פושע גם לשן ורגל, אם כן יש תחילתו בפשיעה מצד שן ורגל והקרן הוא האונס ואם כן מדוע שלא נחייב נזק שלם?
כדי להבין את שיטתו נעיין בראיה שהוא מביא. הוא אומר שאם לא נקבל את העיקרון שיש חילוק בין קרן לרגל אדם לא ייפטר בשמירה פחותה כיוון שעל אף שהבהמה שמורה לעניין שן ורגל היא לא שמורה לעניין קרן ולכן הבעלים פושע בשמירת הבהמה ויתחייב חצי נזק.
ראינו שישנו חילוק מהותי בין קרן לשן ורגל. בקרן האדם מתחייב עקב היותו הבעלים של השור. הבעלים לא פשע בשמירת קרן כיוון שהנזק היה לא צפוי, אבל השור עצמו כן פשע, ולכן מחייבים את השור. הבעלים משלם רק כי השור לא יכול לשלם. לעומת זאת בנזקי שן ורגל האדם הוא שפשע והחיוב מוטל עליו באופן ישיר.
על כן, כלפי שמירה של קרן האדם צריך לעשות ככל שביכולתו כדי שהוא יכול לומר שהוא היה אנוס על מעשה שורו ורק כך הנזק לא ישתייך אליו, בשמירת שן ורגל האדם צריך לשמור כדי שהוא עצמו לא יוגדר כפושע.
לפי זה, כאשר האדם שומר על שורו שמירה פחותה הוא איננו פושע בכלל. החיוב שיבוא במידה והבהמה תזיק בקרן לא משפיע בכהוא זה על האונס שגרם לנזקי שן ורגל ואין אף צד של תחילתו בפשיעה. אם כך, כאשר הבהמה מזיקה בקרן, למרות פשיעת בעליה לגבי שן ורגל, הבעלים בכלל לא פושע ולא יתחייב נזק שלם.
רבנו פרץ היה יכול לתרץ את הקושיה על פי התירוץ שהביא הנימוקי יוסף. האדם שפשע בשן ורגל נחשב כמי ששבר את הכלים בעצמו מרגע הפשיעה ולכן יתחייב בכל עניין שישבור אותם. אלא שהשור שלו הוא בסוף זה שגרם לשבירת הכלים ולא הוא, והמקרה דומה למי שפשע לעניין שן ורגל ובא אחר ושבר את הכלי במקל שהשבור חייב. אלא שהוא לא הולך בכיוון הזה ואומר בפירוש שכל תפקיד הפשיעה הוא רק לשוות לאדם שם מזיק גם באונס שלו.
נראה שרבנו פרץ הולך בדרך אמצע בין שתי הקיצונויות. כאשר אדם פושע לגבי כלים הכלים לא נחשבים כשבורים מצד אחד, וכן הפשיעה לא מעידה על כך שהאונס איננו אונס מהצד השני. "מאן דמחייב היינו כאלו פושע מתחלה באותו מעשה שיעשה לבסוף". מעשה הפשיעה מגדיר את האדם עצמו כפושע לכל דבר שיקרה[3]. אין הכרח לחיבור בין הפשיעה לאונס, אבל מנגנון הריסון של שיטה זאת היא להגביל את החיוב מצד הפשיעה רק כלפי החפץ בו הבעלים פשע מלכתחילה.
יוצא שישנן שלוש אפשרויות להבין את דין תחילתו בפשיעה וסופו באונס: האפשרות הראשונה היא שהפשיעה מעידה על היות האונס לא אונס. האפשרות השנייה היא שהאדם מתחייב על שבירת הכלי כבר מרגע פשיעתו. אפשרות שלישית הממצעת בין האפשרויות לומר ששם פושע חל על האדם מרגע פשיעתו והוא יתחייב בכל מה שיקרה מאז.
להלכה הראשונים פוסקים שתחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב. הרי"ף משמיט את כל הדיון בגמרא לגבי מרחק הכלים מהקיר, ונראה שהוא מבין שהדיון הבא בגמרא סותר אותו. כך גם פוסק הרמב"ם ובעקבותיו השולחן ערוך. הרמ"א בעקבות התוספות והטור מציג את החילוק במרחק בין הכלים לכותל.
סיכום
כמו שנחלקו האמוראים לעניין שומרים בדין תחילתו בפשיעה וסופו באונס הם נחלקו באותו העניין בשמירת נזקים. הגמרא מסתפקת בשאלה האם מי שסובר שפטור בתחילתו בפשיעה וסופו באונס יחייב במצב בו פרה נכנסת לשדה בפשיעה ומזיקה שם במי לידה שהם אונס. הסברה שהגמרא מביאה לצד שאומר שבמקרה הזה חייבים לכולי עלמא היא שבמקרה הזה גם האונס הוא פשיעה עקב כך שההריון של הפרה מחייב את הבעלים לשמור עליה יותר. אם אומרים שכולי עלמא מודים במקרה הזה יוצא שיש שלוש רמות בתחילתו בפשיעה וסופו באונס, כשהמחלוקת היא רק על מקרה בו הפשיעה קשורה לאונס אך איננה מבטל אותו. לפי צד הספק השני, סברת מי שאומר תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב היא שהאונס מתבטל על ידי הפשיעה.
המשנה אומרת שכלב וגדי שקפצו על הכלים חייבים. הגמרא מדייקת שאם הם נפלו על הכלים הם פטורים ומקשה על מי שאומר תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייבים. היא מתרצת ומעמידה את הגמרא במצב בו הכלים קרובים לכותל.
רבינו פרץ מבין שיש שני מוקדים של כלים, וסיבת הפטור על הכלים עליהם נפלו הכלב והגדי היא מצד זה שהפשיעה צריכה להיות באותו הדבר בו האונס חל. הראב"ד מסביר על פי עיקרון אחר, לפיו עקב זה שהכלב והגדי לא יכולים לקפוץ על הכלים הפשיעה של הבעלים היא איננה חזקה כל כך, ואם פשיעה כזאת מובילה לאונס לכולי עלמא פטור. הראב"ד מביא גם גירסה אחרת, ולפיה מחלק בין סוגי אונס שונים, כך שבאונס גמור לפי כולם יהיה פטור, על אף שתחילתו היא פשיעה.
התוספות טוען שבמצב בו בהמה משנה ומזיקה לא יהיה חיוב של נזק שלם מצד תחילתו בפשיעה לגבי דבר שהוא דרכה. הוא מוכיח זאת מקרן בחצר הניזק. תלמיד רבנו תם מציע שתי דרכים להסביר את דברי התוספות. הדרך הראשונה היא לומר שדין תחילתו בפשיעה וסופו באונס הוא רק כאשר הפשיעה והאונס הם באותו האב. הדרך השנייה היא שהפשיעה בתחילת המעשה רק מחילה שם פשיעה על כל המעשה, וסוף סוף על משונה אין חיוב של יותר מחצי נזק.
[1] לדינא לפי הגירסה הזאת במצב בו הכלב והגדי קפצו כהרגלם הם יהיו חייבים נזק שלם על קפיצה למטה ופטורים על קפיצה למעלה, ובמידה ושינו בכל סוג של קפיצה הם יהיו חייבים חצי נזק. גירסת הרי"ף והרמב"ם שונה, ולפיהם הברייתא הסותרת אומרת שחייבים על שתי הקפיצות, ולכן תירוץ הגמרא מופנה לברייתא הראשונה, כך שחייבים על כל מצב של קפיצה נזק שלם חוץ ממצב בו הכלב והגדי שינו בקפיצתם למעלה אז החיוב יורד רק לחצי נזק.
[2] ועיין בסוגיה כו: קרן בחצר הניזק שם טענתי שרבי טרפון לא מקבל את העיקרון הזה.
[3] רעיון זה מבוסס על המקבילה בהלכות שומרים. מרגע שהאדם פושע בשמירה על חפץ הוא מאבד את תפקידו כשומר וחייב, כך גם אדם שפשע בשמירת שורו נחשב כפושע וחייב לשלם על הנזקים שיקרו לאותו החפץ.