רקע
לאחר שביססנו בסוגיה הקודמת את ההגדרות של שומר שכר שומר חינם ושוכר, נבחן בסוגיה זאת את דינו של שואל לאחר ימי ההשאלה.
מקורות
א. בבא מציעא פא. "איבעיא להו… מפני שהוא כנושא שכר"
ב. רש"י בבא מציעא פא. ד"ה פטור משואל, וחייב כשומר שכר, הואיל ונהנה, מהני
ריטב"א בבא מציעא פא. ד"ה או דילמא
רי"ד בבא מציעא פא. ד"ה איבעיא להו
ג. רמב"ם הלכות שאלה ופיקדון פרק ג הלכה ב
הסבר הסוגיה
איבעיא להו פטור משואל וחייב כשומר שכר או דלמא שומר שכר נמי לא הוי אמר אמימר מסתברא פטור משואל וחייב כשומר שכר הואיל ונהנה מהנה הוה
[בבא מציעא פא.]
המשנה אומרת ששואל חייב באונסים עד שיחזיר את החפץ השאול לבעליו. רפרם בר פפא מגביל את הדין הזה בשם רב חסדא ואומר שחיוב אונסים חייב רק בתוך ימי ההשאלה עליהם סיכמו השואל והמשאיל, אבל לאחר ימי ההשאלה השואל אינו חייב באונסים. הגבלה זאת שוללת משואל לאחר ימי ההשאלה מעמד של שואל, אבל אינה מפרטת מה כן מעמדו, ועל כן הגמרא מבררת זאת.
לכאורה, ישנן ארבע אפשרויות לגבי מעמד שואל בתום זמן ההשאלה שסוכם. האפשרות הראשונה, אותה שלל רפרם בר פפא היא שלגמר התקופה אין השפעה על אחריותו של השואל. השואל קונה את החפץ לעצמו, ועד שהוא לא מחזיר את החפץ למשאיל החפץ שלו ולא משנה מה יקרה הוא חייב להחזיר למשאיל את החפץ או את ערכו במידה והוא לא יוכל לעמוד בזה הסיבה בגינה רפרם בר פפא שולל את האפשרות הזאת היא כי ברגע גמר תקופת ההשאלה פגה זכותו של השואל להשתמש בחפץ[1].
שלוש האפשרויות האחרות הן שלוש רמות החיוב האחרות שיש לשומרים – שומר שכר, שומר חינם ומי שאינו שומר. מתוך שלוש אפשרויות אלו נראה שהגמרא מעלה רק שתיים כאשר היא באה לבחון את המקרה. בהצגת השאלה הגמרא מעלה אפשרות שהשואל יהפוך להיות שומר שכר לאחר ימי השאלתו, ומציעה אפשרות הפוכה לפיה השואל לא יהפוך לשומר שכר בלי לציין מה כן תהיה רמת אחריותו.
האלטרנטיבה לשומר שכר יכולה להיות שומר חינם, או לחלופין אדם שכלל אינו שומר. הסברה לומר שהאדם לא יהיה שומר בכלל היא שלאחר ימי ההשאלה האדם לא רוצה בחפץ אצלו בבית. חוסר הרצון הזה גורם לכך שהוא לא מקבל שמירה על החפץ, וממילא הוא נהיה כמי שביקשו ממנו לשמור והוא לא הסכים.
כדי לחלוק ולומר ששואל הוא שומר חינם ניתן לא לקבל אחת משתי הנחות. ההנחה הראשונה היא שבתום ההשאלה לשואל יש אחריות על החפץ כך שהוא לא יכול להחליט שהוא אינו רוצה עוד בשמירה. גם אם מקבלים את זה שסיום ההשאלה מפקיע את האחריות של השואל מהחפץ, עדיין ניתן לטעון שחיוב שומר בפשיעה אינו נובע מאחריות שיש לו על החפץ אלא מובנה בכך שהשומר מלכתחילה התיר לחפץ להיכנס לרשותו.
הריטב"א מניח שכיוון שיש לשואל עדיין חובת השבה ודאי שהוא יהיה לפחות שומר חינם, והגמרא שואלת האם הוא רק שומר חינם או שמא מעמדו יותר גבוה. הטענה שחבויה בדבריו של הריטב"א היא שוודאי ששואל אחר ימי שאלתו עדיין שומר על החפץ. הנימוק שהוא מביא לטענה הזאת הוא שלשואל יש אחריות לגבי החפץ, המתבטא בזה שהוא צריך להחזירו, ולכן וודאי שהוא לא יכול לפשוע, ובמידה וייעשה זאת הוא יתחייב.
יש בדברי הריטב"א חוסר נוחות קטן והוא שהגמרא לא אומרת בפירוש שהשואל ייחשב כשומר חינם, אלא פשוט שלא יהיה כשומר שכר. אמנם ניתן ליישבו ולומר שהגמרא משתמשת בשומר שכר לא כמעמד אלא כקוד לחיובי גניבה ואבידה. פרשנות זאת עולה גם מרש"י בסוגייתנו ומתקשרת לתפיסה הכללית שראינו בדברי רש"י לפיה שואל אליו החפץ הגיע שלא בתורת שמירה לעולם לא ייחשב שומר, ורק צריך לברר מהי רמת האחריות המקבילה לרמת ההנאה של השואל בשלב הזה מהעסקה.
לגופו של עניין צריך להבין מדוע הגמרא רוצה לחייב את השואל אחרי ימי ההשאלה בגניבה ואבידה. אמימר מכריע שחיוב גניבה ואבידה חל על שואל גם לאחר מועד סיום ההשאלה בטענה שאדם שנהנה מחזיר טובה. הרי"ד מסביר את הטענה ואומר שהשכר של השומר הוא ההשאלה[2].
אם נחבר את דברי הרי"ד יחד עם דברי הריטב"א יצא שכל שומר שמוטל עליו להחזיר את החפץ לבעלים חייב כשומר. אולם אם השומר נהנה מהחפץ בחינם הוא ייחשב כשומר שכר. במידה והרי"ד חולק על הריטב"א וסבור שכל מעמד השומר בנוי על ההנאה יוצא מדבריו ששאר השומרים לאחר השאלתם אינם חייבים אף לא כשומר חינם.
הסמ"ע מעלה אפשרות שדומה לזאת של הרי"ד, ואומר שהחשבתו של שואל בתום תקופת ההשאלה שומר שכר זה תקנה. בניגוד לרי"ד שמבין שמעיקר הדין הנאתו של השואל יכולה מחשיבה אותו כשומר שכר גם לאחר ההשאלה, הסמ"ע מבין שמעיקר הדין השואל אינו אמור להיות שומר שכר, אבל חכמים לא היו מוכנים לכפיות טובה כזאת מצד האדם.
סיכום
שואל לאחר ימי ההשאלה אינו חייב באונסים. הגמרא שואלת האם חיובו מקביל לזה של שומר שכר או לא. הריטב"א אומר שוודאי שאותו השומר הוא שומר חינם, והדיון הוא לא על היות השואל שומר שכר, אלא על חיובי גניבה ואבידה.
אמימר מכריע ששואל חייב בגניבה ואבידה גם לאחר ימי ההשאלה. הנימוק שהוא מביא לכך זה הנאת השואל. הרי"ד מבין את הנימוק כהנחה לגבי אומדן דעתו של השואל שנהנה. הסמ"ע לעומתו מסביר שהדין נובע מתקנת חכמים.
[1] אפשר להבין את הקשר הזה גם כמהותי, כך שחיוב אונסים כרוך ביכולתו של השואל להשתמש בחפץ. השואל חייב באונסים בנגזרת מכך שהוא משתמש בחפץ. לחלופין ניתן להבין את הקשר בין הדברים כטכני בלבד. גמר השימוש יכול להיות רק סימן לגמר החוזה בין השואל למשאיל, ובדרך כלל ההתחייבויות של הצדדים תמות באותה העת.
[2] הבית אהרן (סימן מה אות ב) שואל כיצד הנאה זאת מחייבת אותו משום שומר שכר, הרי הוא כבר התחייב בגלל ההנאה הזאת כשואל? הוא מתרץ שחיובו של שומר שכר בגניבה ואבידה מגיע באופן אוטומטי במידה והשומר נהנה מהעסקה בכללותה. על כן, וודאי שחיוב האחריות של שואל אינו מקזז את ההנאה מכל העסקה, והאדם נחשב כשומר שכר.