רקע
לאחר שעסקנו בפרק הקודם בשמירה הנדרשת מאנשים שהם שומרים במקצועם, בפרק זה נעבור לדון ברמת השמירה על חפץ שנמצא אצל האדם שלא בתורת שמירה. נפתח בדינם של שוכר ואומן, שבאמצעות סיווגם נוכל לאפיין את שומר חינם שומר שכר.
מקורות
א. בבא מציעא פ:-פא. מהמשנה עד "שאילתה פטור"
ב. רש"י בבא מציעא פ: ד"ה רבי יהודה אומר, רבי מאיר אומר
תוספות בבא מציעא פ: ד"ה נימא
ראב"ד בבא מציעא שטמ"ק פ: ד"ה
ג. תוספות בבא מציעא פ: ד"ה דקא תפיס אאגריה "וא"ת שוכר נמי", פא. ד"ה הא גמרתיו
תוספות רא"ש בבא מציעא פא. ד"ה הא גמרתיו
ד. רמב"ם הלכות שכירות פרק י הלכה ג
רמב"ם הלכות שכירות פרק א הלכות א-ב
הסבר הסוגיה
כל האומנין שומרי שכר הן, וכולן שאמרו טול את שלך והבא מעות – שומר חנם.
[בבא מציעא פ:]
המשנה קובעת שרמת האחריות של מי שקיבל חפץ על מנת לתקן אותו בשכר היא כמו זאת של שומר שכר. הגמרא מקשרת בין הקביעה הזאת לבין שיטת רבי יהודה, שדינו של שוכר הוא שומר שכר, ומתקשה כיוון מאחר וברירת המחדל שמשנה היא כשיטת רבי מאיר, אלא אם כן נאמר אחרת[1], ורבי מאיר סבור ששוכר דינו כשומר חינם. הקישור שהגמרא עושה בין מחלוקת רבי מאיר ורבי יהודה לדינו של אומן מבוססת על כך שדינם של שוכר ושל אומן זהה, וצריך להבין מדוע הנחה זאת נכונה.
על מנת להסביר את הדימיון שיש בין שוכר לאומן, נחקור את הדין של שוכר. בתורה מתוארות שלוש פרשיות בנוגע לאחריות של אדם כלפי חפץ של אחר שנמצא אצלו מסיבה מסוימת. אולם המשנה ומוסיפה סוג נוסף של עסקה המחייבת אדם באחריות כלפי חפץ שאינו שלו והיא שכירות.
כאמור, התנאים נחלקו במחויוביותיו של השוכר. רבי יהודה טוען שדינו של שוכר הוא כשל שומר שכר והוא חייב בגניבה ואבידה, ורבי מאיר מבין שדינו דוחה דווקא לזה של שומר חינם, והוא מתחייב רק בפשיעה. הגמרא שואלת כיצד המשנה מונה ארבעה שומרים, הרי לפי כל שיטות התנאים לשוכר אין גדר עצמאי משלו, והוא משויך לאחד מהשומרים הקיימים. היא עונה שיש ארבעה שומרים ורק שלוש מערכות חיובים.
תשובת הגמרא יכולה להתפרש בשני אופנים. האופן הראשון הוא שיש שלושה סוגי עסקאות, שומר חינם שומר שכר ושואל, אבל יש אדם רביעי שעושה אחת משלושת העסקאות הללו. האופן השני הוא שיש ארבעה סוגי עסקאות, פשוט יש רק שלוש תבניות של חיובים. ההבדל בין שני האופנים השונים הוא בשאלה האם התנאים אומרים שאין הבדל בין שוכר לבין השומרים כל אחד לפי שיטתו, או שיש הבדל בין השוכר לשומרים הקיימים, פשוט יש רק שלוש תבניות חיוב וצריך להכניס אותו לאחת מהן.
לפי האופן הראשון רבי יהודה אומר שיש שלוש עסקאות שונות. העסקה האחת לא נותנת למי שהחפץ אצלו שום הנאה. העסקה השניה משאירה את כל הרווח אצל מי שהחפץ אצלו. והעסקה השלישית היא עסקת ביניים בה שני הצדדים מרוויחים. בשומר שכר המפקיד מקבל שמירה, והשומר מקבל את שכר השמירה. בשוכר המשכיר מקבל את כספי השכירות, והשוכר מקבל זכות שימוש בחפץ. אם מבינים כך אז ברורה ההשוואה שהגמרא עושה בין שוכר לאומן. שתי העסקאות נכללות בגדר של שומר שכר בו למי שהחפץ אצלו יש רווח, אבל הוא לא הרווח המוחלט, וכך גם עולה מהתוספות.
אולם, האופן השני אומר שיש לנו שתי מערכות. מערכת של מי שמקבל את החפץ כשומר, בה שומר חינם פטור על הכל חוץ מפשיעה, ושומר שכר שבדמי השמירה מקבל על עצמו חיוב גדול יותר. המערכת השניה כוללת בתוכה את מי שמקבל זכות שימוש בחפץ, שואל זוכה בה בלא תמורה ולכן חיובו באונסים, ושוכר שבדמי השכירות פוטר את עצמו מחיוב אונסים.
הבעיה הגדולה באופן השני הוא מה נקודת הדימיון שיש בין שוכר לאומן? רש"י מסביר זאת על ידי זה שהוא משנה את הקו המפריד בין המערכות, ומסביר שהמכנה המשותף בין שוכר לשואל הוא לא השימוש בחפץ אלא קבלת חפץ שלא למטרת שמירה. במצב כזה למי שהחפץ אצלו יש הנאה מסוימת, שדינה אינו זהה לשכר שמירה, אולם יכול ליצור חיוב דומה.
אומן, כמו השוכר מחזיק את החפץ אצלו לא כדי לשמור עליו, ולכן הוא לא נמצא במערכת החיובים של השומרים, וההנאה שיש לו מהחפץ איננה מוחלטת, ולכן קשה להשוות אותו לשואל[2], כך שמובנת ההשוואה בינו לבין שוכר.
הראב"ד הולך בכיוון אחר, ומסביר שגם אומן עושה מלאכה בגוף החפץ דבר המקביל לזכות שימוש. הרב אהרן ליכטנשטיין[3] מבאר את ההשוואה, ואומר שבשני המקרים בעל החפץ סומך על אדם אחר. בעל החפץ מביע אמון באדם אחר הן אם נותן לו להשתמש בחפץ והן אם הוא נותן לו לתקן את החפץ.
העולה מדבריו הוא שהראב"ד מציג שיטת ביניים. מצד אחד הוא לא מאחד בין שומר שכר לשוכר כמו התוספות כי השומר לא נאמן בעיני הבעלים כדי להתשמש בו, אבל מצד שני הקו ביניהם הוא כמותי ולא מהותי שהרי בעל החפץ סומך גם על השומרים. ובעצם יש סקאלה של כמות ציפייה של הבעלים המאפיינת כל אחד מהשומרים, וממנה נגזרת גם רמת האחריות של השומר[4].
כל מה שאמרנו עד כה נכון רק לשיטת התנא לפיו שוכר הוא שומר שכר. לפי רש"י אין הכרח להפוך את המחלוקת למהותית. מערכת השומרים נפרדת מהמערכת של מי שהחפץ נמצא אצלו שלא בתורת שמירה, ולכן ניתן לומר בפשטות שדין שוכר לא מקביל לזה של שומר שכר אלא לשומר חינם, וכך גם יהיה הדין באומן.
אצל התוספות העניינים מסתבכים יותר, גם כי הוא לא יכול לשמור על המודל הקיים של מערכת השומרים. אם העניין בשומר שכר הוא שיש לשומר הנאה, אז צריך להסביר מדוע לשוכר אין הנאה. כמובן, שגם אם נניח שהנאתו של השוכר מתקזזת עם תשלומיו, יהיה מאוד קשה לומר דבר דומה באומן, שהרי אומנותו היא פרנסתו.
בנוסף, בניגוד לרש"י שרק השווה בין הדינים, התוספות צריך למצוא הגדרה משותפת לשומר חינם שוכר ואומן, שאינה כוללת בתוכה שומר שכר. על מנת לעשות זאת נצטרך לעמוד על הבדל משותף בין שומר שכר לשומר חינם שוכר ואומן, ולהסביר מדוע הוא גורם להבדל הדיני.
ההבדל בין שומר חינם לשומר שכר הוא עניין התשלום עבור השמירה[5]. אולם ניתן להחריף את הנקודה הזאת ולומר שנקודת ההבדל ביניהם היא המחויבות לשמירה. שומר שכר מחויב לשמור על הפיקדון, בניגוד לשומר חינם שהחפץ נמצא אצלו וכל מה שהוא צריך לעשות זה רק לא לפשוע. אם נמשיך בתפיסה הזאת קל להסביר מדוע שוכר ואומן יהיו שומרי חינם. שוכר ואומן מקיימים עסקאות עם בעל החפץ שעניינם הוא אחר, ואין להם שום חובת שמירה, אלא שהחפץ נמצא אצלם ולכן הם מתחייבים לשלם במידה והם פושעים בו.
לפי התוספות מחלוקת התנאים היא בשאלה איך להבין את השכר ששומר שכר מקבל. אם שוכר הוא שומר שכר, אזי השכר הוא פשוט סוג של הנאה, ואין הבדל בינו לבין סוגי הנאה אחרים. הדעה החולקת מבינה שהשכר הוא רק סימן לקבלת אחריות שמירה. לכן, שוכר שעושה עסקה בטובת ההנאה של החפץ לא מוגדר כשומר שכר אלא כשומר חינם[6].
למסקנה, הגמרא מעמידה את המשנה כרבי מאיר בשתי דרכים. הדרך השניה איננה מהותית, ולפיה רבי מאיר הוא זה שסובר שדינו של שוכר כדינו של שומר שכר. אולם הדרך הראשונה מחלקת בין שוכר לאומן, ואומרת שלאומן יש הנאה במה שהחפץ נמצא אצלו כך שהוא יכול לשמור עליו עד שיקבל את שכרו[7].
בשיטת רש"י מסתבר לומר שכלפי כל אדם שהחפץ נמצא אצלו שלא למטרת שמירה נבחן את רמת ההנאה שלו וממנה נגזור את רמת האחריות. התוספות יסביר שטובת ההנאה אותה האומן מקבל היא על עצם השמירה. כלומר, כל עוד האומן עשה את עבודתו הימצאותו בבית הייתה לצורך התיקון, אבל לאחר מכן הוא מקבל טובת הנאה מעצם השמירה בדיוק כמו שומר שכר.
אולם בהמשך הגמרא טיב הנאה זאת אינו ברור. הגמרא משווה בין שואל לאחר ימי שאלתו שבאופן אוטומטי מפסיק להיות חייב באונסים, לבין אומן שצריך לומר באופן מפורש שהבעלים יכול לבוא לקחת את החפץ ולתת מעות לאחר מכן כדי שרמת חיובו תרד. מהשוואה זאת עולה שאין אחידות בין דרך ירידת האחריות של שואל לבין זאת של אומן.
התוספות לא מקבלים את ההשוואה כיוון שניתן לדחות אותה בקלות. לשואל אחר ימי ההשאלה אין הנאה בחפץ ולכן רמת האחריות שלו יורדת, זאת לעומת אומן שעדיין מחזיק את החפץ לטובת יכולת הגבייה שלו כך שעדיין יש לו הנאה ואין הצדקה להוריד לו את רמת האחריות.
הראשונים מגבילים[8] את התירוץ רק לפי מי שאומר ששוכר הוא שומר חינם, שכדי לקיים את המשנה צריך לומר שכל הסיבה שאומן הוא שומר שכר זה ההנאה שיש לו בוודאות של הגבייה. אבל ברור שלדעה החולקת לפיה שוכר הוא שומר שכר קושיית הגמרא טובה, כלומר ההנאה שיש במשכון לגביה היא זניחה[9].
התוספות מתרצים את קושיית הגמרא גם לפי מי שאומר ששוכר הוא שומר חינם, בכך שהם אומרים שהנאת יכולת הגבייה המשודרגת הופכת אומן לשומר שכר רק תוך כדי שהוא מבצע את האומנות. ההנאה של אומן מורכבת משני גורמים, העובדה שבזמן הזה הוא עובד ומרוויח כסף מהאומנות, ובנוסף, שהשמירה מקנה לו יכולת גבייה טובה.
על כן, צריך להתייחס לשתי שאלות. השאלה הראשונה היא מדוע יכולת הגבייה אינה מספיקה כשלעצמה להגדיר את האומן כשומר שכר? ובנוסף צריך לשאול כיצד השתכרותו של האומן שלא מגדירה את האומן כשומר שכר מצטרפת לתפיסתו את החפץ לצורכי גביית שכרו, כדי לתת לו מעמד משודרג של שומר שכר?
הסברנו בתוספות שלפי מי שאומר ששוכר הוא שומר חינם, כדי להיחשב שומר שכר צריך לקבל הנאה מעצם השמירה. כדי להסביר מדוע אומן מקבל הנאה מעצם השמירה הגמרא אמרה שהאומן נהנה מכך שהוא שומר על החפץ כי זה משפר לו את יכולת הגבייה. אולם עדיין יש הבדל בין שומר שכר לאומן. שומר שכר מתחייב לשמירה עקב ההנאה, בעוד אצל האומן העסקה נובעת משכר האומנות ולא מהנאת השמירה. לאחר סיום העבודה האומן מעדיף שהחפץ לא יהיה אצלו, ורק במהלך העבודה יש לו עדיפות לשמור על החפץ לצורכי הגבייה[10].
הרא"ש הולך בכיוון קצת אחר ומסביר שהנאת הגבייה היא הנאה קטנה. הגמרא מבינה שאם האומן אומר בפירוש שהוא לא חפץ בה ודאי שהוא לא נחשב כשומר שכר, וכל הספק הוא בשאלה מה הדין כאשר השומר לא אומר בפירוש שהוא לא חפץ בה? לפי הנחת השאלה הנאה זאת לא נחשבת, ולמסקנת הסוגיה כדי שהאומן יוגדר כשומר חינם הוא חייב לוותר על ההנאה הזאת בפירוש.
נראה, התוספות לא חולק על הנקודה לפיה אומן שמשתמש בהנאת הגבייה מוגדר כשומר שכר, שהרי זאת מסקנת הגמרא. אלא שלפיו תוך כדי העבודה האומן לא צריך לגלות את דעתו כדי להחשב שומר שכר, בעוד לפי הרא"ש ניתן להעלות אפשרות לפיה רק כאשר האומן מתנה בפירוש שהוא ישמור על החפץ עד לקבלת המעות הוא נחשב שומר שכר.
הגמרא דוחה את הקושיה בכך שהיא אומרת שהדיוק מהמשנה שלנו לא נכון, וגם במקרה בו האומן אומר שהוא גמר את החפץ הוא שומר חינם כי תמה התקופה עליה האומן והבעלים סיכמו. אלא שיצירת מדרג כזה מעלה את השאלה מדוע המשנה לא אמרה שבמקרה בו ימי האומנות נגמרים האומן הוא שומר חינם, והלכה דדוקא למקרה בו האומן אומר בפירוש שהוא לא אומן? התשובה של הגמרא היא שהמשנה מחדשת שגם במצב כזה האומן הוא שומר חינם.
את הסברה אותה המשנה מונעת בהתנסחות זאת היא שאומן שאומר לבעלים לקחת את הכסף ולשלם לו לאחר מכן לא יהיה אפילו שומר חינם ניתן להסביר בשתי דרכים. הדרך הפשוטה היא לומר שהאומן מצהיר שהוא לא מוכן לשמור על החפץ. שמירת החפץ איננה שווה לו יותר ולכן הוא מוותר אפילו על יכולת הגבייה שלו.
אולם ניתן להציע דרך נוספת לפיה האומן מכריז שהוא אינו רוצה יותר שהחפץ יהיה אצלו. שמירה כשומר חינם אינה דורשת מהאדם, והאומן מצר על עצם כך שהחפץ נמצא אצלו בבית. לכן היה אפשר לחשוב שהאומן לא יהיה שומר חינם אפילו. אלא שלפי איך שהמשנה נשנתה מוכח שלאומן אין בעיה שהחפץ יהיה אצלו וכל מה שהוא עושה זה לוותר על שימוש בחפץ כמשכון.
סיכום
המשנה מגדירה אומן כשומר שכר. הגמרא משווה אומן לשוכר, ומקשה על המשנה שצריכה להיות כשיטת רבי מאיר, ורבי מאיר סבור ששוכר הוא שומר חינם. הראשונים מסבירים לפי רבי יהודה שאומר ששוכר הוא שומר שכר את ההשוואה לאומן בשלוש דרכים. רש"י מבאר ששוכר הוא מי שהחפץ נמצא אצלו שלא בתורת שמירה ושני הצדדים מרוויחים, כמו אומן שהחפץ נמצא אצלו שלא למטרת שמירה ושני הצדדים מרוויחים.
לפי זה רש"י מסביר שמחלוקת התנאים היא בשאלה לאיזה מודל חיוב קיים להכניס את שוכר ואומן. מי שטוען ששוכר הוא שומר שכר סבור שהרווח של הבעלים גורם לו לוותר רק על חיוב אונסים, והדעה החולקת פשוט אומרת שהרווח ההדדי גורם לבעלים לוותר גם על חיוב גניבה ואבידה.
התוספות מציג מערכת אחרת לפי מי שאומר ששוכר הוא שומר שכר בה כל השומרים נמצאים על אותה הסקאלה, ויש שלושה סוגי שומרים. שומרים שההנאה כולה שלהם שמוגדרים תחת הכותרת שואל. שומרים שכל ההנאה היא של המפקיד המוגדרים תחת הכותרת של שומר חינם, ושומרים ששני הצדדים חולקים בהנאה שנכנסים תחת הקטגוריה של שומר שכר.
על מנת להסביר את שיטתו של מי שטוען ששוכר הוא שומר חינם, נראה שהתוספות מאפיין שומר שכר כמי שמקבל שכר עבור השמירה עצמה. על כן שוכר ואומן שמבצעים עסקאות אחרות לא נכללים בגדר של שומר שכר, אלא בגדרו של שומר חינם שהחפץ נמצא אצלו על אף שהוא לא מקבל שכר. אולם עקב המשך הגמרא הוא מגביל את ההגדרה ואומר שרק כאשר השומר רוצה בשמירה תמורת הרווח שהוא מקבל ממנה הוא נחשב שומר שכר, אבל אומן שסיים את אומנותו ולא רוצה שהחפץ יהיה אצלו נחשב שומר חינם.
[1] מקור הכלל הוא דברי רבי יוחנן במסכת סנהדרין פו.
[2] רש"י (סנהדרין עב. ד"ה אבל) לוקח את הדברים עוד צעד קדימה ומסביר שגם חיובו של גזלן באונסים נובע מזה של שואל. גם אצל גזלן החפץ לא נמצא למטרת שמירה בשביל הבעלים ולכן הוא לא נכנס למערכת החיובים של השומרים, ובפרשת שואל מחדשת התורה שמי שהחפץ אצלו לא בתורת שמירה אלא בתורת הנאה חייב גם באונסי החפץ.
[3] שיעורי הרב אהרן ליכטנשטיין, בבא מציעא – השואל, הר עציון, תשע"ג עמוד 29.
[4] אפשר להתלבט האם שומר חינם מקבל יותר אמון משומר שכר או להפך. לחלופין ניתן להלביש את דברי הראב"ד על אלו של רש"י ואז עצם המשימה של השומרים היא שמירה ולא משנה כמה סומכים עליהם, זאת לעומת מי שהחפץ נמצא אצלו מסיבה אחרת אז השמירה היא רק נגזרת מרמת האחריות שהמפקיד מטיל עליו ותלויה בשאלה כמה הוא סומך עליו. כך גם נראה להסביר על פי הראב"ד את שיטת מי שמשווה בין שוכר לשומר חינם.
[5] לכאורה היה ניתן לומר הבדל נוסף והוא ששומר שכר מקבל כסף בניגוד לשוכר ואומן שמקבלים טובת הנאה. אמנם אין סברה לחלק בין כסף לשאר טובות הנאה.
[6] לפי ההגדרה הזאת גם שואל נכנס תחת הקטגוריה של שומר חינם, אלא שבשואל התורה חידשה חיוב תמידי כיוון שכל ההנאה שלו.
[7] החלוקה בין שוכר לאומן ברמת החלוקה הדינית קשה, כיוון שלפיה צריך להסביר מדוע המשנה של ארבעה שומרים כן שונה שוכר על אף שאין לו רמת חיוב אחרת ובכל זאת לא שונה אומן.
[8] התוספות והרא"ש רק מגבילים כך את השאלה לדעת מי שאומר שלפי רבי מאיר שוכר הוא שומר חינם, בעוד הרמב"ן (פא. ד"ה הא דאקשינן) מציע את ההגבלה הזאת כתירוץ ומעמיד את הגמרא לפי השיטה הזאת.
[9] כמובן שמחלוקת התירוצים אינה בשאלה האם קבלת משכון לחוב נחשב הנאה, אלא האם עצם האומנות נחשבת הנאה. רק אם אומרים שעצם האומנות איננה הנאה מהשמירה צריך להתחשב בהנאת יכולת הגבייה.
[10] לפי התוספות ההנאה שיש לאומן ביכולת הגבייה שלו אינה יכולת הגבייה אלא ההנאה מכך שהוא יכול לעבוד בשקט ולדעת שיקבל תמורה לכך.