רקע
לאחר שהתורה אומרת ששור שהרג נסקל היא אומרת ובעל השור נקי. ישנה מחלוקת בין התנאים בשאלה מה לומדים מהפסוק "ובעל השור נקי". בסוגיה זאת נתמקד בשאלה מדוע שור תם פטור מכופר ומקנס, ומדוע צריך פסוק כדי ללמוד זאת.
מקורות
א. שמות פרק כא פסוקים כח-כט
ב. בבא קמא מא. "ת"ר ממשמע… הנאה של כלום"
בבא קמא מא:-מב: "ת"ר… נקי נקי מדמי עבד" (אפשר לדלג מב. "אמר לו… תניא אידך")
בבא קמא טו. "ת"ש מה בין תם… משלם חצי כופר"
ג. מכילתא דר"י פרשת משפטים מסכת נזקים פרשה י "שמעון בן עזאי… נקי מחצי נזק"
רש"י בבא קמא מא: ד"ה נקי
תוספות בבא קמא מא: ד"ה נקי מחצי כופר
ד. תוספות בבא קמא מב: ד"ה ועבד יפה
הסבר הסוגיה
תנו רבנן "ובעל השור נקי" – רבי אליעזר אומר: נקי מחצי כופר. אמר לו ר' עקיבא: והלא הוא עצמו אין משתלם אלא מגופו, הביאהו לבית דין וישלם לך! אמר לו רבי אליעזר: כך אני בעיניך, שדיני בזה שחייב מיתה?
[בבא קמא מא:]
התורה כותבת את פרשיית שור שהרג בשני חלקים. החלק הראשון עוסק בדין שור תם שהרג, והחלק השני עוסק בשור מועד שהרג. המבנה של הדינים כפי שהוא מופיע בתורה מקביל כמעט לגמרי. ההקבלה הזאת עוזרת לנו לפרש את הפסוק הראשון בו לכאורה יש שני חלקים מיותרים.
הברייתא שואלת מדוע התורה נצרכת לומר שאסור לאכול את בשר השור הרי דינו בסקילה, כך שוודאי הוא לא ישחט בשחיטה כשרה ויהיה מותר לאוכלו. היא עונה שצריך ללמוד מכאן שהשור אסור באכילה מרגע פסק הדין ולא מרגע הסקילה. הייתור השני בפסוק הוא "ובעל השור נקי". כהמשך לדרשה הקודמת הברייתא אומרת שמכאן לומדים שיש איסור הנאה מהשור ולא רק איסור אכילה.
אלא שההקבלה בין הפסוקים מעלה השוואה מעניינת. המקבילה של "ובעל השור נקי" בפסוק הבא העוסק בשור מועד שהרג היא "וגם בעליו יומת". בניגוד לבעלי שור מועד שהרג שדינו מוות, בעל שור תם שהרג נקי מהעונש. יוצא שבעל השור התם נקי מעונש שמוטל על בעל שור מועד. הדרשה של איסור הנאה בעצם אומרת מה הדרך לנקיות כפיים, ניתוק מלא מהשור. הדרשות האחרות הן ממה השור נקי, כלומר מאיזה עונש[1].
רבי אליעזר מבין את הפסוק כפשוטו. בעלי שור מועד חייב מיתה אותה הוא ימיר בכופר. ובהשוואה אליו בעלי שור תם נקי, כך שהוא לא צריך לשלם כלום, ואפילו לא חצי כופר. במכילתא מובאת דרשה מקבילה של שמעון בן עזאי המרחיבה מעט יותר. היה ניתן לחשוב ששור תם שהרג ישלם חצי כופר, כיוון ששור תם תמיד משלם מחצית מתשלומי שור מועד, ולכן התורה נצרכת לומר שהוא פטור לגמרי, בעל השור נקי. כך גם רש"י מסביר את דברי רבי אליעזר אצלנו.
רבי עקיבא דוחה את דרשתו של רבי אליעזר. הוא אומר שגם בלא הדרשה היינו יודעים ששור תם פטור מחצי כופר, ולכן לא יכול להיות שלכך הפסוק צריך להידרש. בנזקים שור תם משתלם מגופו, והדין הזה לא יכול להיות מיושם פה, כיוון שהשור יוצא להיסקל. תורף טענתו של רבי עקיבא היא שדין מגופו סותר את דין חצי כופר.
לא רק שרבי אליעזר מקבל את טענתו של רבי עקיבא ומסב אותה למקרים מסוימים, לשונו מראה שהוא חושב שדברי רבי עקיבא פשוטים ולכן לא היה צריך לחשוב מלכתחילה שהוא חשב שתם משלם חצי כופר. אבל, על אף פשיטות הדברים לרבי עקיבא ורבי אליעזר, רבי יוסי הגלילי אומר ששור תם כן משלם חצי כופר[2].
לפני שפונים לעסוק בסברה של רבי יוסי הגלילי צריך לשאול על מי מבין התנאים הוא חולק. האם הוא חולק רק על רבי אליעזר ואומר שבמקרים בהם השור אינו נסקל בעליו נדרש לשלם חצי כופר מגופו או שמא הוא חולק גם על רבי עקיבא ואומר שבכל מקרה שור תם משלם חצי כופר בלא תלות בשאלה האם הוא נסקל או לא. השאלה הזאת מעוררת בירור נוסף שצריך לעשות. האם רבי עקיבא מסכים לרבי אליעזר בכך שבשני המקרים הללו צריך לימוד מהפסוק כדי לפטור מחצי כופר?
נתחיל מעיון בטענתו של רבי עקיבא. עד כה פירשנו את קושייתו של רבי עקיבא לפי איך שרבי אליעזר תפס אותה. הדרשה איננה נצרכת כיוון ששור תם משלם מגופו ולכן הוא יסקל ולא יהיה ניתן לשלם ממנו.
אולם, ניתן לפרש את טענת רבי עקיבא באופן יותר מהותי. שור תם לא יכול לגרום לתשלומי כופר. דין מגופו אינו רק גורם לכך שדרך התשלום תהיה באופן מסוים, אלא מסב את האצבע המאשימה מהאדם אל השור שנגח. חיוב כופר הוא חיוב על פשיעתם של הבעלים שהיו אמורים למות עקב המוות שהם סובבו. לכן דין מגופו סותר מהותית את תשלומי הכופר, כי הוא אומר שהבעלים אינם אשמים ולכן אינם צריכים להתכפר. כך גם לשונו של רבי עקיבא: "והלא הוא עצמו אין משתלם אלא מגופו, הביאהו לבית דין וישלם לך". הדין אמור להיות עם השור והוא אמור להיות זה שמשלם, לא הבעלים.
הבעיה עם כל פרשנות לדברי עקיבא אצלנו היא שהם נסתרים מדרשתו של רבי עקיבא עצמו מאותו הפסוק. רבי עקיבא דורש את בעל השור נקי ששור תם נקי מתשלום הקנס של עבד. הגמרא עצמה מקשה כיצד רבי עקיבא מתמודד עם הקושיה שהוא עצמו הקשה על רבי אליעזר, ומתרצת בשני כיוונים שונים.
הכיוון הראשון אותו מעלה רב שמואל בר רב יצחק הוא לתרץ כמו שרבי אליעזר תירץ ולהעמיד את הלימוד רק במצב בו השור לא נסקל כי בעליו שחט אותו לפני הדין[3]. כיוון זה נדחה כי הגמרא אומרת שרבי אליעזר לא מחלק בין המקרה בו השור היה אמור להיסקל רק שנשחט למקרה בו השור אמור להיסקל עליו רבי עקיבא אומר שהלימוד איננו נצרך ואין סברה לומר שרבי עקיבא לא מקבל את החילוק הזה[4].
הכיוון השני הוא לומר שהיה ניתן לחשוב שתשלומי עבד משתלמים מהעלייה. רב אסי שהוא הראשון שהולך בכיוון כזה מנסה לתרץ את דברי רבי עקיבא באמצעות משנה בפרק שלישי[5]. המשנה אומרת שלפי רבי עקיבא שור תם שנוגח באדם משלם נזק שלם. בברייתא רבי עקיבא מסביר שדין שור שנגח שור לא חל על שור שנגח אדם. בפשטות רב אסי מסיק מכך שיכול להיות ששור תם לא משלם מגופו ומובן מדוע הוא יכול לשלם קנס.
תירוצו של רב אסי דורש עיון, שכן אם רבי עקיבא לומד ששור שנגח אדם משלם מגופו אז הוא מלכתחילה לא היה צריך להקשות על רבי אליעזר קושיה שמסתמכת על הנתון הזה, כך שהתירוץ אינו מתרץ את הקושיה.
הדרך בה רבי זירא דוחה את תירוצו של רב אסי הוא על ידי סתירה מפורשת מהמשך הברייתא. הברייתא אומרת שרבי עקיבא סבור ששור תם תמיד משלם מגופו גם כאשר הוא נוגח אדם. האחריות על מעשי שור תם אף פעם איננה ישירה על האדם אלא היא תמיד אחריות שנובעת מהיותו בעלי השור, מי שצריך לעמוד מאחורי מעשי השור.
על כן נראה להסביר אחרת את דברי רב אסי. כששור מועד הורג בין חורין הוא מחייב את בעליו מיתה ממנה הוא יכול להתכפר על ידי כופר. כששור תם הורג בן חורין הוא אינו מחייב את בעליו מיתה כיוון שהוא משתלם מגופו, הדין נעשה כבר עם השור עצמו. לעומת זאת שור שהורג עבד מחייב את בעליו קנס ולא מיתה. דין זה אינו מתקיים בשור ולכן עובר לבעליו.
לפי זה טענתו של רבי זירא כלפי רב אסי היא שגם אם הקושיה של רבי עקיבא על רבי אליעזר היא שונה, עדיין צריך להקשות על רבי עקיבא את פשטות קושייתו. שור תם אינו משתלם אלא מגופו ואם כן כיוון שהוא נסקל אין דרך לשלם לבעלי העבד את הקנס[6].
רבא הולך גם הוא בכיוון של רב אסי ואומר שיש הבדל מהותי בין תשלומי כופר לבין תשלומי קנס. הלשון בה הגמרא מתנסחת היא שתשלום כופר הוא תשלום משתנה בניגוד לתשלום קנס שהוא קבוע, ולכן תשלום קנס חמור יותר מכופר.
התוספות תמהים שהרי חוסר הקצבה איננה בהכרח חומרה. יכול להיות שהבן חורין יהיה שווה יותר מהעבד כך שקביעת התשלום תקל על האדם במקרה הזה. לכן הם מסבירים שהחומרה היא שהתשלום איננו תלוי בגוף השור. אולם, גם בכופר התשלום איננו תלוי בשור אלא בדמי הניזק[7].
לכן צריך לומר שכוונתם היא שהחילוק הוא בין תשלום כופר שמלכתחילה מוטל על גוף השור, לבין קנס שהוא קבוע ומוטל מלכתחילה על הבעלים כיוון שיש בקנס חומרה כי אנשים עלולים לזלזל ולא לשמור מפני הריגת עבדים. יוצא שבין לרב אסי ובין לרבא רבי עקיבא אומר שתם פטור מהותית מכופר כיוון שהדין מוסב על השור ולא על האדם.
אם נחזור לפרש את דברי רבי אליעזר שמצריך פסוק ללימוד הפטור של שור תם מכופר נצרך ללכת בכיוון הבא. רבי אליעזר מבין שצריך לומר שבעל השור נקי כדי להפקיע את דיני נזק במקרה בו השור הרג[8]. בלא הפסוק הייתה השוואה בין דיני נזק לדיני הריגה כך שהשור משלם מגופו, כך שאם הוא נסקל מדיני הריגה הוא לא משלם כי הוא נהרג, ואם הוא לא נסקל מדיני הריגה חוזרים דיני נזקים הרגילים. הפסוק בא ואומר בעל השור נקי ולא משלם חצי נזק[9].
רבי יוסי הגלילי יכול לחלוק בשני אופנים, כמו שביארנו. הוא יכול לחלוק על רבי עקיבא ולומר שאין דין מגופו בשור תם שהרג, ודין מגופו הוא רק בשור תם שהזיק, כך שבכל מקרה בו שור תם הורג האחריות היא על הבעלים. לחלופין, הוא יכול לחלוק רק על רבי אליעזר ולומר שיש דין מגופו בשור תם שהרג, אבל הפסוק ובעל השור נקי לא מפקיע את החיוב מצד הלכות נזקים.
כאמור, רבי אליעזר מסב את הלימוד שפוטר שור תם מתשלומי כופר לשני מצבים בהם השור אינו נסקל. המצב הראשון הוא כאשר אין ראיה כנגד בעלי השור והחיוב נובע מהודאת הבעלים או מעדות של עד אחד[10], אז השור אינו נסקל. המצב השני הוא כשהשור לא התכוון להרוג ולכן אינו נסקל. רב שמואל בר רב יצחק מעלה את המצב השלישי בו השור לא נסקל והוא במצב בו השור נשחט טרם סקילתו.
ישנו הבדל מהותי בין שלושת המצבים השונים. המצב אותו מביא רב שמואל בר רב יצחק הוא מצב בו פסק הדין היה לסקול את השור ורק מסיבה מציאותית השור לא נסקל. לאחר מכן יש מצב בו השור אמור להיסקל רק שבית הדין לא יכול לבצע את הפסק כי אין לו ראיה מספקת. ולבסוף יש מצב בו השור עשה מעשה שלא מספיק כדי לגרום לסקילתו.
הגמרא מבחינה במדרג בין שלושת המצבים השונים. המצב אותו מעלה רב שמואל בר רב יצחק הוא כלל לא מובחן לפי רבי אליעזר ממקרה בו השור נסקל ולכן הלימוד בו לא נצרך. בנוסף, אומרת שהמצב בו השור נגח ואין ראיה מלבד הודאת בעל השור הוא תשובה טובה פחות לשאלתו של רבי עקיבא מאשר המצב שהשור הרג בלא כוונה[11].
סיכום
התורה אומרת שבמקרה בו שור תם הורג אדם בעל השור נקי. הגמרא מביאה ארבע דרשות כדי להסביר את הפסוק. הדרשה הראשונה היא לומר שהשור אסור בהנאה. רבי אליעזר דורש שבעל השור פטור מחצי כופר, רבי יוסי הגלילי פוטר אותו מדמי וולדות ורבי עקיבא פוטר אותו מקנס של עבד.
רבי עקיבא דוחה את דברי רבי אליעזר שהדרשה היא לפטור שור תם מחצי כופר, כיוון ששור תם משתלם מגופו, ולכן כשהוא נסקל הוא לא יכול לשלם. רבי אליעזר בתגובה מסב את הלימוד למצבים בהם השור אינו נסקל. הגמרא בכמה מקומות אומרת שרבי יוסי הגלילי חולק על העיקרון הזה ואומר ששור תם משלם חצי כופר.
הסברנו את מחלוקת התנאים כך שרבי עקיבא סובר שהאחריות בור תם מוטלת לגמרי על השור ואין סיבה לומר שהבעלים חייב בכופר. רבי אליעזר סובר שבמקרים בהם השור אינו נסקל עדיין יש אחריות מצד הנזק ולכן צריך פסוק כדי להפקיע את האחריות. רבי יוסי הגלילי יכול לחלוק על כל אחת משתי ההנחות הללו.
[1] הרא"ה מבין את הדרשה של איסורי הנאה בשור באופן הפוך לגמרי. איסור ההנאה בשור הוא העונש שמקבל בעל השור שהרג. העונש ששורך המועד הורג הוא מוות (שייפדה על ידי כופר), וכששורך התם נוגח העונש הוא איבוד השור.
[2] רבי יוסי הגלילי לא אומר כך בשום מקום בפירוש, אלא רק דורש אחרת את הפסוק ובעל השור נקי כדי לפטור מדמי וולדות. רק בגמרא אנחנו מוצאים עדויות לכך שהוא סובר ששור תם משלם חצי כופר.
[3] רבנו חיים בן מאיר (שטמ"ק ד"ה ונימא) שואל אם רבי עקיבא הולך בכיוון זהה לרבי אליעזר ומעמיד את הלימוד בו לא סוקלים את השור מדוע הוא לא דורש את הפסוק כמותו. הוא מעלה אפשרות לחלק בין קנס לכופר ואומר שהיא דחוקה. וצע"ג.
[4] בניגוד לגמרא שלנו בו הכיוון הזה נדחה, רבי מיישא מעלה כיוון זהה בירושלמי שם נשמע שהוא גם המסקנה בדברי רבי עקיבא. שו"ת זכר יצחק (א, סב) אומר שהמחלוקת בין הבבלי לירושלמי נעוצה בשאלה מתי השור מתחייב בקנס. טענת הבבלי שהשור מתחייב בקנס ברגע הנזק והירושלמי חולק ואומר שהקנס מגיע רק בבית דין. לפי זה ניתן להסביר שלרב שמואל בר רב יצחק כיוון שהבעלים קדם ושחט השור לא יתחייב סקילה מעיקר הדין, רק שבניגוד לכופר המחייב את האדם ברגע ששורו נגח את הקנס בית דין מחייבים כך שיוצא שהשור לא נפטר מהקנס בגלל סקילה. לתירוץ הזה צריך לומר או שרבי עקיבא סובר שתשלום כופר כרוך בכך שהשור יסקל או שבהריגת עבד הלא כוונה בעלי שור תם יתחייבו בקנס, שאם לא כן לא מובן למה רב שמואל בר רב יצחק לא מעמיד כך את דברי רבי עקיבא.
[5] דף לג.
[6] למרות שיש לשים לב שבפסוקי התורה בעבד קודם כל מוזכר הקנס ורק לאחר מכן הסקילה, בניגוד לכופר בו הסקילה קודמת.
[7] עיין לעיל בסוגיה לז: כופר – ממון או כפרה שם דנו במחלוקת התנאים בשאלה הזאת.
[8] כך גם לשון המכילתא, שאומרת שהלימוד הוא למעט שור מחצי נזק, ולא מחצי כופר.
[9] לחלופין היה ניתן לפרש את הדרשה באופן שיותר קרוב לפשט הפסוק ולומר שהדרשה היא ללמד שבעל השור נקי, וגם בדיני הריגה השור משלם מגופו והאחריות עליו. הבעיה בפירוש הזה היא שרבי אליעזר מודה לרבי עקיבא ואומר שגם בלא הפסוק ידוע דין גופו. עדיין אפשר ללכת בכיוון דומה ולומר שדין מגופו נלמד גם בלא הפסוק, והפסוק בה להראות לנו את העברת האחריות (דין מגופו בלא המהות יכול להיות כשיטת רבי ישמעאל שיושם השור).
[10] הגמרא מקשה על הודאת בעל דין שהיא קנס ולכן לא אמור להתחייב. הראשונים חלוקים בשאלה האם קושיית הגמרא שכופר זה קנס היא רק על הודאת הבעלים או גם על חיוב על פי עד אחד. רש"י (מא: ד"ה מודה בקנס) כותב בפירוש שהקושיה היא על שני הדברים. התוספות (שם) מסביר שהסיבה לכך היא שאם האדם היה מודה בקנס הוא היה נפטר וכל מה שהעד מחייב אותו זה שבועה שאמורה לשדל אותו להודות, כך שעד אחד איננו אפקטיבי בקנס. רבינו פרץ חולק ואומר (ד"ה ע"פ בעלים) שהקושיה היא רק על ההעמדה במצב בו הבעלים מודים ולא על עד אחד כיוון שעד אחד מחייב ממון ורק ניתן להיפטר מהממון הזה בשבועה.
[11] רש"י (מא: ד"ה מתכון) מסביר שהסיבה לכך שהתירוץ הזה יותר טוב היא כי אין עליה קושיות. הראב"ד (שם) חולק ואומר שהעדיפות של המצב בו השור לא מתכוון היא שהמצב הזה לא מניח שכופר הוא כפרה, ונכון גם למאן דאמר כופר ממון.