רקע
כדי להשלים את הנושא של שמירת בור, נעבור לנושא של שמירת קוץ. בסוגיה זאת נמשיך לעסוק בגדרי שמירה, וכן בשמירה שאינה מודעת.
מקורות
א. בבא קמא ל. "המצניע את הקוץ" עד המשנה השניה
ב. רא"ש בבא קמא פרק ג סימן ה "מצמצם מ"ט פטור" עד סוף הסימן
נימוקי יוסף בבא קמא יד. ד"ה מצמצם פטור
ג. רבנו חננאל בבא קמא ל. שטמ"ק ד"ה וזה לשון רבינו חננאל
ד. תוספות בבא קמא ל. ד"ה וחייב
רבי ישעיה בבא קמא ל. שטמ"ק ד"ה ולא אמר אלא בכותל רעוע
נימוקי יוסף בבא קמא יד. ד"ה אבל בכותל בריא
רא"ש בבא קמא פרק ג סימן ו
מאירי בבא קמא ל. ד"ה המכסה בורו
ה. רמב"ם הלכות נזקי ממון פרק יג הלכות כ-כב
הסבר הסוגיה
המצניע את הקוץ ואת הזכוכית, והגודר את גדרו בקוצים, וגדר שנפל לרה"ר, והוזקו בהן אחרים – חייב בנזקן.
[בבא קמא ל.]
הסוגיה מחולקת לשלושה חלקים. המימרה של רבי יוחנן, דין המצניע בכותל של חברו ודרכי החסידות בשמירה על קוצים. כך גם הרמב"ם בנה את ההלכות. במבט ראשון ניתן לחלק את הסוגיות לשני חלקים: דרך השמירה הראויה לקוץ הכוללת את המימרה של רבי יוחנן ואת הברייתא העוסקת בדרכי השמירה של החסידים, ודין שמירה על ידי אדם אחר בלא מודעותו.
המשנה אומרת שגם כאשר אדם מצניע קוץ הוא חייב. רבי יוחנן לא מוכן לקבל את דברי המשנה כפשטם כיוון שאם האדם הצניע את הקוץ שלו ודאי שהוא יהיה פטור. על כן רבי יוחנן מעמיד את המשנה במצב בו בעל הקוץ לא הצניע אותו לגמרי אלא הוציא אותו מעט לרשות הרבים.
רב איקא מסביר את דברי רבי יוחנן בכך שאין דרך בני אדם להתחכך בכתלים. הרא"ש תמה על הרי"ף שהביא את טעמו של רב איקא, הרי גם בלאו הכי הוא היה אמור לפטור כי הוא לא מחייב על בור ברשותו. הרא"ש מבין שסיבת הפטור לפי רבי יוחנן היא שבעל הכותל הוא כמי שעושה בור ברשותו בסמיכות לרשות הרבים, ולכן הוא פטור. לעומת זאת רב איקא מפרש את הפטור באופן אחר ותולה את הפטור בכך שהניזק הוא זה שהזיק עצמו בכך שהתחכך בכותל[1].
המחלוקת בין שתי התפיסות היא בפשטות בשאלה האם שימת הקוץ בכותל נחשב שמירה. משיטת הרא"ש נשמע בפירוש ששימת הקוץ בקיר נחשב שמירה, לעומת זאת מרב איקא עולה שהקוץ אינו שמור אלא שהמזיק פשע יותר.
הגמרא מסיימת בברייתא שאומרת שהחסידים היו מצניעים את הקוצים בקרקע. בדומה לברייתא הזאת הגמרא מספרת על רב ששת שהיה שורף את הקוצים ועל רבא שהיה זורק אותם לנהר. מובן למה המעשים שהאמוראים עשו הם מידת חסידות. רב ששת גורם לתקלה להיעלם לגמרי ומכלה אותה ורבא אולי לא מכלה את התקלה אבל הוא הופך את האפשרות שהתקלה תזיק לכמעט בלתי אפשרית. לעומת זאת הברייתא לכאורה מציגה את דרך השמירה הרגילה, ומדוע יש כאן מידת חסידות[2]?
רבינו חננאל ככל הנראה מרגיש בקושיה הזאת ולכן הוא אומר שמדובר ברשות הרבים. בפשטות כוונתו של רבינו חננאל היא לומר שחסידים לא מסלקים רק את נזקיהם להם אלא מנקים את רשות הרבים מכלל התקלות. אפשר להציע הצעה אחרת העולה מהברייתא העוסקת בטמינת קוץ בכותל של חברו. נשמע שהמנהג המקובל היה לטמון את הקוצים המזדמנים בכותל הקרוב, כך שהשהיית הקוץ אצל בעליו עד שיגיע לחצרו הייתה נחשבת מידת חסידות.
הברייתא אומרת שאם אדם שם את הקוץ בכותל של חברו הוא חייב. רבי יוחנן מבין שהשמירה על הקוץ בכותל היא שמירה טובה ולכן אומר שרק במצב בו בעל הקוץ שם אותו בכותל רעוע הוא חייב, אבל אם שם אותו בכותל בריא הוא נפטר. אלא שרבי יוחנן ממשיך ואומר שבמצב בו בעל הקוץ שם אותו בכותל בריא ובעל הכותל סתר אותו בעל הכותל חייב. מוכח מחיובו של בעל הכותל כאשר הוא סותר כותל בריא שעליו לבדוק שלא היו שם קוצים, ואם כן עולה השאלה מדוע שהוא לא יתחייב גם על הקוץ הנטמן בכותל רעוע?
התוספות שואל את השאלה הזאת, ומתרץ שבעל הכותל פושע כיוון שהוא לא בדק אם יש בכותל שלו קוצים לפני שהוא סתר אותו, אלא שבמקרה בו הכותל היה רעוע מי ששם את הקוץ בכותל שידע יותר ודאי פושע יותר ולכן הוא מתחייב ולא בעל הכותל.
הרמ"ה מעלה אפשרות אחרת. הוא אומר שלא אומרים שכיוון שהאדם שסותר כותל בריא הוא פושע אז גם אדם שסותר כותל רעוע הוא פושע. הרמ"ה לא מסביר מדוע הדבר כך, אבל עולה מדבריו בפירוש שאדם שסותר כותל רעוע שיש בתוכו קוץ איננו פושע. תירוצו השני של הרי"ד יכול להסביר את דברי הרמ"ה. הרי"ד אומר שאדם לא אמור להניח שאחר פשע והטמין קוץ בכותלו הרעוע, בנוסף קוץ שהוטמן בזמן שהכותל היה בריא כבר הרקיב ולא יכול להזיק. על כן כשאדם סותר כותל רעוע הוא לא פושע.
התירוץ הראשון שמעלה הרי"ד בנוי באופן דומה לתירוצו של התוספות. הוא אומר שבניגוד לבעל הקוץ שהוא פושע ודאי, בעל הכותל הוא פושע בספק. לכן אין להניח את הפושע הוודאי ולחייב את ספק הפושע. לפי זה ניתן לומר שבכותל בריא או שבעל הכותל הוא עדיין ספק פושע אלא שאין פושע ודאי אחר כדי שיתחייב. כמו כן, ניתן לומר שהתירוץ של הרי"ד מתבסס על תירוצו שני, כך שבמצב בו הכותל בריא בעל הכותל צריך לבדוק את הקוצים ואם הוא לא עשה זאת הוא פושע ודאי.
לשאלת פשיעתו של בעל הכותל בכותל רעוע יש שתי נפקא מינות מרכזיות. הנפקא מינה הראשונה עולה בתוספות רי"ד שכותב שאף אם בעל הכותל יודע באופן ודאי שיש בכותל קוצים בעל הקוץ הוא זה שפשע[3]. דין זה חייב להניח שגם בעל הכותל פושע בסתירתו אבל בעל הקוץ פושע יותר. לשיטת הרמ"ה לפיה בעל הכותל פטור כי הוא לא פושע ודאי שדין זה לא יהיה פשוט.
הנפקא מינה השנייה אותה מעלה אבן האזל היא מה יהיה הדין במידה ובעל הקוץ לא יהיה בר תשלומין. לפי התוספות בעל הכותל פושע גם הוא ולכן יש סברה לחייב אותו. אלא שלפי הרמ"ה הוא לא פושע וודאי שיהיה פטור בלא תלות בתשלומי האחר.
רבינא מסיק מהעמדתו של רבי יוחנן שגם אם אדם מכסה את בורו בדליו של חברו, ובעל הדלי לוקח את הדלי הוא פטור. בעל הבור הוא כמו בעל הקוץ וגם הוא משתמש ברכושו של חברו על מנת לסלק את התקלה. בעל הדלי הוא כמו בעל הכותל ובליקחתו את הדלי הוא מסיר את השמירה. על כן כמו שבכותל רעוע שם בעל הקוץ יודע שהשמירה תיסתר ולכן הוא חייב, כך גם בעל הבור יודע שבעל הדלי יקח את דליו והבור יפתח ולכן הוא חייב.
הגמרא מקשה על רבינא ואומרת שהוא לא מחדש כלום ודינו כלול בדברי רבי יוחנן. היא מתרצת שההבדל בין שני המקרים הוא מי בעל הידע. בקוץ וכותל בעל הקוץ הוא זה שיודע ובעל הכותל הוא זה שעושה מעשה בלא ידיעה, לעומת זאת בבור ודלי בעל הדלי הוא גם זה שעושה את המעשה והוא גם בעל הידע ולכן יש יותר סברה לחייב אותו ורבינא מחדש שהוא פטור.
הרמ"ה אומר לגבי כותל רעוע שאחר טמן בו קוץ שאם אדם שלישי סותר את הכותל הסותר יהיה חייב למרות שבעל הקוץ פשע, כיוון שהוא פשע אחריו. נראה לומר שהדין יהיה זהה בבור ודלי, אם אדם שלישי יקח את הדלי הוא יהיה חייב ולא בעל הבור. המאירי חולק וכותב בפירוש שבעל הבור יהיה חייב ולא הלוקח את הדלי[4].
הברכת שמואל[5] מסביר את מחלוקתם בשאלה כיצד מתייחסים לשמירה שעומדת לחלוף. לפי הרמ"ה בעל הקוץ שומר על הקוץ כל עוד הכותל לא נופל מעצמו או שבעל הכותל לא סותר אותו, לכן אם יבוא אחר וישבור את הכותל הוא הרס את השמירה ולכן הוא חייב. לעומת זאת לפי המאירי כיסוי זמני איננו נחשב שמירה, ולכן בעל התקלה חייב בכל מקרה, גם כאשר הוא נלקח על ידי אחר[6].
סיכום
רבי יוחנן אומר שכאשר האדם מצניע את הקוץ בכותל שלו הוא פטור. הגמרא בדף הקודם מעלה מכך שרבי יוחנן מחייב על בור ברשות הרבים, ולכן פוטר על בור ברשות היחיד. הגמרא שם דוחה על ידי דברי רב איקא המופיעים בסוגייתנו שסיבת הפטור נובעת מכך שאין דרך בני אדם להתחכך בכתלים, או כמו שהראשונים מסבירים זאת הניזק הזיק את עצמו. הרא"ש מעלה אפשרות לקבל את ההנחה של הגמרא כמסקנה אלא שהוא חוזר בו עקב פסיקת הרי"ף את דברי רב איקא.
הברייתא בהמשך מביאה שמידת חסידות בהצנעת קוצים היא טמינתם בקרקע בעומק שלושה טפחים. ולפי הברייתא הזאת צריך להבין מה המנהג הנורמלי? מרבינו חננאל עולה שהברייתא מדברת על קוץ שהאדם מוצא ברשות הרבים אז יש מידת חסידות בהטמנתו בשדה שלו, אבל בקוץ רגיל שימתו בקרקע היא השמירה הרגילה ולא מידת חסידות.
עיקר הסוגיה נסוב סביב המטמין את הקוץ בכותל של חברו. רבי יוחנן אומר שאם הכותל רעוע המצניע חייב ואם הכותל בריא בעל הכותל חייב. מדברי רבי יוחנן בכותל בריא עולה שבעל הכותל חייב לבדוק שאין בכותל שלו קוצים לפני שהוא סותר אותם ואם כן מדוע החיוב הזה לא חל עליו בכותל רעוע? התוספות מתרץ שבעל הכותל פושע אלא שבעל הקוץ פושע יותר ממנו. הרמ"ה אומר שבעל הכותל אינו פושע בכותל רעוע, והרי"ד הולך בדרך אמצע ואומר שהדבר נתון בספק.
רבינא משווה בין הדין של רבי יוחנן לבין מי שלוקח את הדלי שלו שאחר כיסה איתו בור, אז בעל הדלי פטור ובעל הבור חייב. החידוש לפי הגמרא הוא שלמרות שבעל הדלי שלוקח את הדלי לא מודיע לבעל הבור שהוא פתח את בורו הוא פטור. המאירי אומר שדין בעל הדלי נכון גם לגבי אדם שלישי, הרמ"ה אומר שאם אדם שלישי לוקח את הדלי הוא חייב ולא בעל הבור.
[1] כמו שכותב בפירוש הנימוקי יוסף בשם הרמ"ה ומביא הרי"ד בפסקים. כך גם עולה בפשטות מלשון הרא"ש שתמה על הרי"ף על כך שהוא נזקק לטעם הזה.
[2] לגירסת הירושלמי המובאת בתוספות (ד"ה שלא) הקושיה פחות קשה כיוון שטמינת קוץ בקרקע בעומק שלושה טפחים זו הדרך לגרום לו לא לעלות יותר ואולי הדבר מקביל לשמירה שרבא עושה על ידי זריקת הקוץ לנהר, אלא שלגירסת הבבלי משמע שזה עניין של נוחות.
[3] הוא מביא לכך ראיה מהמשך הגמרא שם בעל הדלי שלוקח את דליו ודאי יודע שהוא פותח בור, לכן צריך לומר שגם אם בעל הכותל יודע על כך שיש בפנים קוצים הוא יהיה פטור. הדרכי דוד מתרץ שהדימיון בין המקרים הוא רק לעניין זה שבעל התקלה צריך לדעת ששמירתו איננה טובה, אבל לא לעניין ההתייחסות לשומר שלא מדעת.
[4] מסתבר לומר שהוא חולק גם לעניין כותל רעוע וקוץ שם יש לסותר פחות מידע ולכן יש פחות סברה לחייב אותו ויותר סברה לחייב את בעל הקוץ.
[5] סימן כג אות ג. הוא לא מתייחס למחלוקתם אלא לסברות העקרוניות.
[6] יכול להיות שהמאירי יודה בכיסוי שיש לו זמן קבוע אז יש התקלה שמורה עד הזמן הקבוע.