רקע
התחייבותם של השומרים כלפי הבעלים של החפץ די ברור. שומר חינם יכול להיפטר בשבועה אלא אם כן פשע. שומר שכר חייב על גניבה ואבידה ונשבע כשהוא אנוס. שואל יכול להיפטר בשבועה רק במידה והבהמה מתה מחמת המלאכה ובשאר המקרים הוא משלם. בסוגיה זאת ננסה לעמוד על היסודות שיש בחיובים השונים, האם הם נובעים מרמת שמירה אליה השומר מתחייב או שהשומר מתחייב לשלם במקרים מסוימים בלא תלות ברמת השמירה בה הוא חייב.
מקורות
א. בבא מציעא מב. מהמשנה עד "רפרם מסיכרא טפח"
בבא מציעא צג.-: "ההוא רעיא… דאשגח בהו"
בבא מציעא צג:-צד. מהמשנה עד המשנה
בבא מציעא פב:-פג. מהמשנה עד "יביא ראיה ויפטר" (השני)
בבא מציעא פג. "אתקין… משלם כולה"
ב. רש"י בבא מציעא מב. ד"ה גמרא
ג. רמב"ן בבא מציעא מב. ד"ה מצאתי בשם
שו"ת הרמב"ם סימן תו
ד. תוספות בבא מציעא מב. ד"ה כספים
ה. רש"י בבא מציעא צג: ד"ה הא נטר, בחזני מתא
ריטב"א בבא מציעא צג. אתא לקמיה דרבה ופטריה
ו. רמב"ם הלכות שאלה ופיקדון פרק ד הלכות ב-ה
רמב"ם הלכות שכירות פרק ג הלכות ב, ד-ה
ז. בבא מציעא מב.-מג. "ההוא גברא דאפקיד זוזי גבי חבריה אשלמינהו" עד המשנה הראשונה
רמב"ן בבא מציעא מב: ד"ה אי דשהא
רמב"ם הלכות שאלה ופיקדון פרק ד הלכה ח "מעשה באחד…" הלכה ט "מעשה באחד…"
הסבר הסוגיה
המפקיד מעות אצל חברו, צררן והפשילן לאחוריו או שמסרם לבנו ולבתו הקטנים ונעל בפניהם שלא כראוי – חייב, שלא שימר כדרך השומרים. ואם שימר כדרך השומרים – פטור.
[בבא מציעא מב.]
המשנה בפרק שלישי מנגידה בין מצב בו שומר שמר כדרך השומרים, אז הוא נפטר, לבין מצב בו הוא שמר שלא כדרך השומרים אז הוא חייב. אין התייחסות במשנה לסוג השומר אליו דין זה נוגע. האם מדובר על שומר חינם ושומר שכר חייב גם כאשר שמר בדרך השומרים, או שהמשנה מדברת דווקא על שומר שכר, ושומר חינם נפטר גם כאשר לא שמר כדרך השומרים?
היסוד של שאלה זאת נצוץ בהבנת הפטור של שומר ששמר כדרך השומרים. אם המשנה מדברת על שומר חינם, הפטור נובע מכך שהשומר לא פשע, אמנם אם העיסוק הוא בשומר שכר אז סיבת הפטור היא אונס.
ההנחה שעומדת בבסיס השאלה הזאת היא שפשיעה ואונס אינם הפכים. פשיעה היא חוסר עמידה בנורמה, לעומת אונס אותו האדם לא יכול למנוע. על כן, יכול להיות שהדרישה תהיה פחותה והאדם לא יהיה אנוס ולא פושע. לדוגמא אם נניח שהשומר נדרש לסגור את הדלת של ביתו, יוצא שבאירוע שהיה נמנע רק אם הוא היה נועל את הדלת הוא לא פושע כיוון שעשה את המוטל עליו, אבל אינו אנוס כי היה יכול למנוע את האירוע בנעילת הדלת.
אפשר לחלוק על ההנחה הזאת ולהנגיד בין פשיעה לאונס. לפי אפשרות זאת המשנה מדברת על שני השומרים. גם שומר חינם וגם שומר שכר פטורים כאשר הם שמרו כדרך השומרים. אם כך ההבדל בין השומרים הוא לא ברמת השמירה אליה הם מחוייבים, אלא באחריות שיש להם כלפי הבעלים.
נדגים את היישום של המחלוקת הזאת באופן נוסף. המשנה בפרק שביעי אומרת שזאב אחד שמגיע על מנת לטרוף את הפיקדון אינו גורם לשומר להיחשב כאנוס. אם חוסר האונס גורר פשיעה, אזי גם שומר חינם יתחייב במידה ולא הציל את הפיקדון מזאב אחד. אולם אם מצב שאיננו אונס הוא לא בהכרח פשיעה, יש מקום לטעון ששומר חינם ייפטר במקרה כזה[1].
מחלוקת כזאת מופיעה כבר בתנאים לפי שיטתו של רבי אלעזר. הברייתא מביאה מחלוקת תנאים משולשת בדין סבל שנשא חבית ושבר אותה. רבי מאיר אומר שבמקרה הזה גם שומר חינם וגם שומר שכר פטורים. רבי יהודה חולק עליו ואומר שרק שומר חינם פטור ושומר שכר חייב. רבי אליעזר מודה שההלכה היא כמו שאמר רבי מאיר ששומר חינם ושומר שכר פטורים, אבל הוא תמה על דין זה.
בפשטות, שיטתו של רבי מאיר מבוססת על כך שנתקל איננו פושע. דהיינו, שומר שמתנהג בכמו כל האנשים פטור, גם אם הוא שומר שכר. מוכרח מדברים אלו שפשיעה ואונס הם הפכים. השומר לא פשע, כי עשה כדרך כל האנשים, ולכן הוא מוגדר כאנוס ופטור. רבי יהודה חולק עליו ואומר שאולי נתקל אינו פושע אבל חוסר פשיעה פוטרת רק שומר חינם מלשלם. רבי אליעזר מציג את השיטה השלישית לפיה חוסר פשיעה לא נמדד לפי דרך רוב האנשים, אלא משומר מצופה לשמור כדרך השומרים המקצועיים[2].
רבי חייא בר אבא חולק על רבי אלעזר. לפי הדרך בה הוא מעמיד את מחלוקת התנאים, יוצא שגם רבי מאיר מודה שמדין תורה שומר שכר צריך לשלם כאשר הוא נתקל, אלא שחכמים תיקנו שיפטר כדי שסבלים יהיו מוכנים לעבוד. יוצא שלמסקנה רבי חייא בר אבא לא מקבל את טענתו של רבי אלעזר שיכול להיות ששומר שכר ייפטר כאשר עשה כדרך בני האדם[3].
מצב ביניים נוסף שהגמרא שם דנה בו הוא סבל שנושא לבדו חבית שאדם אחד לא יכול לסחוב אותה ולשניים היא קלה מידי. הגדר של מקרה זה הוא קרוב לאונס וקרוב לפשיעה. במידה והסבל היה סוחב לבדו דבר שרק שני אנשים יכולים להרים ודאי שהוא פושע. לכאורה ההבדל בין המקרים נעוץ בדרך הפעולה הנורמלית. על אף שהסבל לא יכול לסחוב לבדו את המשא ולכן הוא ודאי פושע, כיוון שלשני אנשים הוא קל מידי, יש צד שהופך את המעשה שלו לנורמלי. הגמרא לא אומרת לנו מה הדין במקרה הזה אבל נראה שאמור להיות חייב, אלא שרב חייא בר יוסף תיקן שהסבל ישלם חצי מהנזק.
נחזור למשנה בפרק שלישי. אחת הדוגמאות שהמשנה מביאה לשומר ששמר שלא כדרך השומרים היא שימת המעות בשק. הגמרא שואלת מדוע מי ששם את המעות בשק יתחייב הרי מה מצופה ממנו לעשות? לפי החקירה בה פתחנו ניתן להבין את שאלת הגמרא בשתי דרכים. הדרך הראשונה מניחה שמי ששם את המעות בשק שמר כך שאם יקרה למעות משהו הוא אנוס. הדרך השנייה היא שלא ניתן לצפות מהשומר ליותר, ולכן אם הוא שם את המעות בשק הוא נפטר כי זאת הציפייה משומר.
רבא מסביר את המשנה ואומר בשם רבי יצחק שמעות צריכים להיות ביד של האדם. תשובה זאת יותר מסתברת על פי הדרך שמבינה שיש נורמה המחייבת את השומר. טענתו של רבא שהנורמה היא יותר גבוהה. לא רק לאגוד את המעות בשק אלא גם להחזיק אותם ביד. לעומת זאת לפי הדרך שרק אנוס נפטר צריך לומר שהשאלה הניחה שרמת האונס של מי ששם את המעות בשק זהה למי ששם אותן בידו.
שמואל מביא נורמה נוספת של דרך השומרים ולפיה צריך לשמור מעות דווקא בקרקע. הגמרא מסייגת את דבריו של שמואל ואומרת שאם הוא מקבל את הפיקדון בערב שבת בין השמשות הוא אינו חייב לשים אותו בקרקע עד למוצאי שבת. עולה מסיוג זה שגם שומר פטור כאשר הוא מתנהג בדרך נורמלית, ולא צריך לטרוח לעשות את השמירה כאשר היא מתנגשת עם ערכים אחרים, אבל היא כן צריכה להיות בראש מעינייו.
בנוסף, הגמרא גם אומרת שהדין של שמואל תלוי במציאות, יש מציאות בה כיוון שכל האנשים שומרים את המעות שלהם בקרקע אז הגנבים גונבים דווקא משם ואז צריך לשמור את המעות באופן אחר. הר"י ברצלוני מסיק מכך שעל השומר מוטל לשמור על המעות כמו שהוא שומר על שלו. הסברה היא שוודאי השומר לא צריך להעדיף את המעות של המפקיד יותר ממעותיו. הוא מסייג את הסברה הזאת ואומר שעדיין יש גדר אובייקטיבי והשומר פטור כל עוד הוא שמר על המעות כמו שהוא שומר על שלו, ולא פשע.
הרמב"ם חולק על סברת הר"י ברצלוני. טענתו היא שלשמירה יש גדר קבוע, וגם אם האדם לא עושה אותו על רכושו שלו, אין זה פוטר אותו מרכוש חברו כיוון שהאדם יכול להחליט כיצד הוא מתנהג עם ממונו, אבל לממון חברו יש גדרים קבועים. כלפי כל חפץ יש סוג שמירה אובייקיטבי שרק הוא יפטור את השומר מלשלם.
הביטוי הגדול של ההבדל בין שני המודלים הללו יתיישם בשני דברים הקשורים אחד בשני, חיובי גניבה ואבידה, ורמת השמירה הנדרשת מהשומר. לפי המודל בו יש הפרש בין פשיעה לאונס אפשר להכניס בו את חיובי גניבה ואבידה, אז השומר אינו פושע אבל איננו אנוס. יוצא ששומר שכר מחויב לרמת שמירה גבוהה יותר משומר חינם.
במידה ופשיעה ואונס הם הפכים הנושקים זה לזה, צריך לומר שגניבה ואבידה לא מסמלים רמת שמירה אלא התחייבויות של השומר כלפי הבעלים. במסגרת ההסכם שיש בין שומר שכר לבעלים הוא מקבל על עצמו לשמור על הפיקדון ובנוסף לשלם במידה והפיקדון ייאבד או יגנב. אין הבדל בין השמירה הנדרשת משומר שכר לזאת הנדרשת משומר חינם כיוון שיש רק רמה אחת והיא שמירה כדרך השומרים, הגורמת לכך שבמידה ויקרה משהו לחפץ השומר יהיה אנוס. תפיסה זאת מכריחה ששומר שכר חייב בגניבה ואבידה על אף שהם התרחשו באונס[4].
רבה פוסק במקרה בו שומר שכר שמר כדרך בה אנשים רגילים לשמור על הבהמות שלהם שהוא פטור על נפילת בהמה מגשר. פסיקתו של רבה לא מניחה שהשומר לא היה יכול למנוע את מות הבהמה, כך שכדי לקיים אותה צריך להניח שתי הנחות. ההנחה האחת היא שדרך השומרים פוטרת שומר שכר. הנחה שניה שרמת השמירה של האדם הממוצע היא דרך השומרים. אביי מסיק מההנחה השניה שהשומר פטור גם כאשר הוא לא שומר על הבהמה בזמנים בהם הוא ממלא את צרכיו החיוניים דוגמת שינה וקניות.
אביי מקשה על רבה משתי ברייתות. האמירה שעולה בשתי הברייתות היא ששומר שכר נפטר רק באונס גדול. אמירה זאת מתאימה למודל לפיו יש הפרש בין רמת השמירה המחייבת את השומרים. שומר חינם מחויב בשמירה כדרך השומרים המגדירה אותו כלא פושע, ושומר שכר חייב לעשות כל שביכולתו על מנת לשמור את הבהמה.
רבה מתרץ על ידי זה שהוא מעמיד את הברייתות בשומרי העיר. רש"י מסביר שעל שומרי העיר מוטלת רמת שמירה גבוהה יותר כיוון שכל אנשי העיר סומכים עליהם. יוצא שרמת השמירה של שומר נובעת מהציפייה שיש למפקיד כלפיו. הבעלים יודע שגם השומר הוא בן אדם ולכן כחלק מההסכם הם בעצם מגדירים שכל עוד השומר נוהג בבהמות באופן נורמלי אין זה בכלל חיוביו והוא נחשב אנוס, זאת אף אם הוא ישן או הלך לעיר בשעות הרגילות[5]. כאשר השומר שומר על העיר בני העיר מצפים ממנו לרמת שמירה גובהה יותר ולכן הוא חייב לדאוג לשמירה מסביב לשעון.
הברייתות מדברות על שומר שכר ולא על שומר חינם, כך שיוצא שלפי רבה הבעלים יכול לצפות מהשומר להתנהגות שהיא מעבר לנורמה שלו רק בשומר שכר, אבל בשומר חינם, תמיד האדם ייפטר כאשר התנהג כמו שאדם נורמלי שומר על חפציו.
הריטב"א לא מוכן לקבל את דבריו של רש"י כיוון שהוא מבין שלפי דבריו אין הבדל בין שומר שכר לשומר חינם. על כן הוא טוען ששומרים כלל לא נחשבים שומרים בשעות בהם בני אדם עושים את צריכיהם החיוניים דוגמת שינה וכניסה לעיר. אבל בשעה בה השומר נחשב שומר אם הוא שומר חינם הוא נפטר כל עוד נעל כראוי, אבל שומר שכר חייב לשמור.
הנקודה אליה הריטב"א לא מתייחס היא כיצד רבה פוטר שומר שכר שהיה יכול למנוע את נפילת הבהמה מהגשר. בפשטות, הריטב"א יטען שהמקרה הזה הוא לא של גניבה או אבידה אלא של מיתת הבהמה, ובמקרה כזה אין הבדל בין שומר חינם לשומר שכר. חיובו המיוחד של שומר שכר הוא בגניבה ואבידה שם הוא התחייב לשלם, גם אם שמר כראוי, אבל הוא לא ביטח את הבעלים כלפי מקרים אחרים.
רב חסדא ורבה בנו של רב הונא חולקים על רבה. טענתם היא ששומר שכר צריך לשמור יותר טוב מדרך האנשים הרגילים, כי הם מקבלים שכר עבור שמירתם[6]. לפי רש"י אין מחלוקת מהותית בין האמוראים, וכולם מסכימים ששומר שכר מחויב לשמור על פי ציפייתו של המפקיד, כל מחלוקתם היא בשאלה מה הבעלים מצפה. לפי הריטב"א המחלוקת היא בשאלה מהו עצם מחויבותו של שומר שכר. רבה אומר שהחיוב הוא לשלם במקרה של גניבה ואבידה, והחולקים עליו סוברים שהחיוב הוא לשמירה יותר טובה[7].
הגמרא מביאה שלושה סיפורים שהמשותף לכולם הוא מעורבות של כמה אנשים כשכל אחד מתנהג כמו שצריך ובכל זאת הפיקדון ניזוק. בסיפור הראשון אדם נתן את הפיקדון לאמו בלי לומר לה שהחפץ הוא פיקדון כדי שתשמור עליו בצורה טובה יותר. האמא שמרה עליו כמו שהבן שומר על שלו ולא כמו ששומרים על הפיקדון, ולבסוף הפיקדון נגנב. רבא מנתח את המקרה ואומר שהבן אינו חייב והאמא איננה חייבת.
הסיפור השני הוא על אפוטרופוס שקנה מסרסור שור ומסר אותו לרועה. לשור לא היו שיניים טוחנות כך שהוא לא אכל. אף אחד מהאנשים המשתתפים בסיפור לא ידע שלשור אין שיניים טוחנות. האפוטרופוס לא חייב כיוון שהוא הציב שמירה טובה על השור בכך שמסר אותו לרועה. הרועה האכיל את השור יחד עם שאר הבהמות אז גם הוא התנהג באופן נורמלי. הדין במקרה הזה הוא שהרועה חייב כי הוא שומר שכר, אלא אם כן היתום מקבל את דמי השור מהמוכר המקורי.
בסיפור השלישי הפיקדון הוא צמח איתו משביחים שיכר, כאשר גם לשומר יש צמח כזה. השומר מבקש מהשליח שלו שיביא את הצמח שלו על מנת לשים בשיכר, והשומר מביא את הפיקדון ולא את זה של השומר. רב עמרם מסתפק בפסק כיוון שהשומר טוען שהוא אמר לשליח לקחת ממה שצריך, והשליח טוען שהוא לא אמר לו לא לקחת מהפיקדון. הדין במקרה הזה הוא שהשומר והשליח פטורים[8], אלא אם כן הפיקדון במקום מרוחק ואז השומר חייב כי היה צריך לתמוה על התעכבות השליח[9].
למעט הסיפור השני, הגמרא לא מפרטת באילו שומרים מדובר. בכל המקרים האנשים המתעסקים בפיקדון נוהגים באופן נורמלי, ולכן הם פטורים, על אף שהמפקיד נופל בין הכיסאות ומפסיד. הסיפור הראשון והשלישי מעידים על כך ששומר לא חייב לכסות את כל המקרים, כך שיכולה להיות אי הבנה והוא ייפטר. רק במידה ויש חריגה השומר צריך לחשוש ואם לא עשה זאת הוא יתחייב.
גם אם מצמצמים את החידוש שיש בסיפורים הללו ומעמידים אותם בשומרי חינם, עולה שרמת השמירה בה מחויב שומר חינם איננה למנוע אונס, אלא להתנהל בצורה סבירה עם הפיקדון. כמובן שאם מעמידים את הסיפורים הללו בשומר שכר החידוש בהם נהיה גדול הרבה יותר.
סיכום
שומר חינם פטור כאשר שמר כדרך השומרים. דרך השומרים יכולה להיות הדרך בה השומרים המקצועיים שומרים, וכן הדרך בה אנשים רגילים מתייחסים לרכושם. הר"י ברצלוני מבין שחובתו של השומר היא להתייחס לפיקדון כשלו, כל עוד הוא לא פושע. הרמב"ם חולק וטוען שלכל פיקדון יש דרך שמירה אובייקטיבית שהשומר חייב כל עוד הוא לא עשה אותה.
רבה אומר ששומר שכר פטור כאשר שמר כדרך בה האנשים שומרים על הבהמות שלהם. רש"י מבין שבניגוד לשומר חינם שצריך לא לפשוע, שומר שכר צריך לשמור כמו שמצפים ממנו. בכל מקרה בו הדבר לא היה מצופה מהשומר הוא נחשב אנוס. הריטב"א חולק ומדבריו עולה שהשומר חייב באותה רמת שמירה של שומר חינם, אלא שהוא משלם בכל מקרה של גניבה ואבידה. מחלוקת הראשונים תלויה בשאלה כיצד תופסים את חיובי גניבה ואבידה. על פי רש"י גניבה ואבידה הם רמת שמירה. בעוד לפי הריטב"א גניבה ואבידה הן התחייבויות נלוות.
[1] וכך טען הנודע ביהודה (מהדורה קמא חושן משפט סימן לו), והביא ראיה ממה שהמשנה אומרת אינו אונס, שאין כאן אונס אבל גם לא פשיעה.
[2] רבי אלעזר מחלק בין מקום מדרון, בו השומר לא פשע בשבירת החבית, לבין מקום בו אחר בו כשומר נחשב פושע. כל הפוסקים לא הזכירו את החילוק הזה להלכה, למעט הטור (סימן שד). הגרי"ד סולובייצ'יק (רשימות שיעורים פב: ד"ה גמרא) מבין שהחילוק אמור להיות הפוך, שהרי במקום מדרון על השומר להיזהר יותר, ואם הוא לא נזהר סימן שהוא פושע. על כן הוא מסביר שבמקום מדרון זה לא שיש חוסר פשיעה, אלא הבעלים הניח שיכול להיות שדבר כזה יקרה, ולכן הוא מחל מראש.
[3] נראה שהמוטיבציה של רבי חייא בר אבא היא בעיקר הדוחק שיש בדברי רבי אלעזר שאומר שיש מחלוקת תנאים בדברי רבי מאיר ברמת פשיעתו של נתקל, אבל הפועל היוצא מזה הוא שאין אף תנא שאומר שמצד הדין שומר שכר ייפטר בפשיעה.
[4] טענה זאת קשה בסברה. התוספות מטעים אותה ואומר שגניבה היא קרובה לאונס ובכל זאת התורה חייבה שומר שכר עליה. אם כך אפילו באונס אמיתי השומר יתחייב. הרווח שיש בהנחה זאת הוא שאנחנו רואים בכמה גמרות ששומר שכר לא יכול להיפטר בשום מקרה בטענת נגנב כך שיתחייב כפל במידה והטענה שקרית.
[5] הרשב"א (צג: ד"ה א"ל אביי) אומר שאביי חולק על רבה בנקודה הזאת וטוען ששומר שכר נפטר רק כאשר האונס הוא בחפץ, אבל הוא אינו נפטר באונס המונע ממנו את השמירה.
[6] ועיין קצות החושן סימן עב ס"ק ה שכתב שבשומר אבידה שם הוא לא מקבל שכר ונחשב כך רק בגלל איזה הנאה שיש לו, שם רב חסדא ורבה בנו של רב הונא מודים לרבה. ועיין עוד סוגיה כב: שומר אבידה.
[7] מדברי הריטב"א בדף מב. (ד"ה אמר שמואל) עולה שהוא סובר כרבה ששומר שכר חייב בגניבת אונס. אולם אפשר שפוסק כדעת מי שאומר ששומר מחויב בשמירה טובה יותר, והם חולקים על רבה רק על הקולא של רבה בשומר שכר, אבל מודים שבגניבת אונס יתחייב.
[8] הגמרא דנה בחיובו של השומר לשלם למפקיד בלא תלות בכך שהוא שומר, אלא עקב חיובו להחזיר למפקיד את מה שהוא נהנה ממנו.
[9] הרמב"ם מבין שהדין מיוחד דווקא לשליח קבוע שהוא אחד מבני ביתו של השומר כיוון שהוא שם את הדין הזה באותה הלכה בה הוא פוסק שהמפקיד חפץ עושה זאת על דעת בני ביתו של השומר. עולה מהרמב"ם שבאדם זר שלא יודע היכן השומר שם את הצמחים שלו התנהגות זהה היא פשיעה.