רקע
המושג מיגו הוא אחד המושגים הרחבים ביותר בהלכה ויש לו הסתעפויות רבות. במסגרת זאת אבקש לנתח את המושג בהקשרו המשפטי ומתוך הצלילה לסוגיה זאת לעמוד על נקודות עקרוניות בניתוח מחלוקת, כך שנצא נשכרים כפליים.
על מנת להבין את המושג מיגו כחלק מהלכות טוען ונטען אקדים ואציג את ההלכה הבסיסית ביותר בהלכות טוען ונטען – "המוציא מחברו עליו הראיה". על פי כלל זה בכל דיון בית הדין קובע על מי חובת הראיה. לדוגמא, במקרה בו יוסי תובע משמעון מאה שקלים, יוסי צריך להוכיח ששמעון אכן חייב לו את הסכום הנ"ל.
הקביעה העקרונית היא שכאשר מדברים על דבר נייד מי שלא מחזיק בחפץ הוא זה שצריך להוכיח את הבעלות, וכשעוסקים בדבר נייח להחזקתו אין משמעות והוא שייך לבעלים האחרונים שידועים לנו, עד שאחר יביא ראיה. לדוגמה, אם אדם נמצא בבית אין בכך כדי לומר שהוא בעל הבית, וכדי להוציא את הבית מבעליו הנוכחיים הוא יצטרך להביא ראיה.
נעבור להסבר ראשוני של המושג מיגו. נפתח בדוגמה. שנהב נותנת לספיר לעשות בייביסיטר על החתול שלה, ומבקשת ממנה לא לקנות בחנות של סימה כיוון שהחתול מת כשהוא מריח את הדג של סימה. כששנהב באה לקחת את החתול שלה בחזרה ספיר אומרת לה שהוא מת, ושנהב תובעת את ספיר שתשלם לה על כך שהחתול מת. בבית המשפט ספיר הייתה יכולה לטעון שהיא לא קנתה אצל סימה ולזכות בדין, אבל כיוון שהיא בחורה יראת שמיים ולא רוצה לשקר היא אמרה את האמת, שהיא קנתה אצל סימה אבל באותו היום סימה לא הכינה דג. במקרה זה השופטים יזכו את ספיר, כיוון שאם היא אכן משקרת, היה עדיף לה לומר שהיא לא לקחה אוכל מהקייטרינג ולזכות, ולכן אנחנו מאמינים לה שהיא דוברת אמת.
אם ננתח את הדוגמה בכלים משפטיים, ספיר הייתה נאמנת בטענה שסימה לא הכינה דג באותו היום, לא כי היא באמת נאמנת בטענה הזאת, אלא מתוך זה שהיה לה שקר יותר נוח אנחנו מאמינים לטענתה המקורית. נאמנות זאת נקראת מיגו, או בעברית מתוך. ספיר נאמנת בטענת לפיה סימה לא הכינה דג, מתוך שהייתה נאמנת לומר שלא קנתה אצל סימה.
מקורות
בבא מציעא פא: "ההוא גברא… לא אמרינן"
רש"י בבא מציעא פא: ד"ה במקום עדים, כתובות כז: ד"ה במקום עדים
בבא בתרא לג: "זה אומר של אבותי… לא אמרינן"
פלפולא חריפתא בבא מציעא פרק ו סימן יז אות ג עד "מאביי קיבלה"
ריטב"א כתובות כז: ד"ה והאי עובדא דנהר פקוד [בעיקר את התירוץ הראשון]
[רבינו יהונתן שיטה מקובצת בבא מציעא פא: ד"ה וזה לשון ה"ר יהונתן ז"ל]
קובץ שיעורים חלק ב סימן ג אות ד
הסבר הסוגיה
ההוא גברא דאוגר ליה חמרא לחבריה, אמר ליה: חזי, לא תיזול באורחא דנהר פקוד דאיכא מיא, זיל באורחא דנרש דליכא מיא. אזיל באורחא דנהר פקוד, ומית חמרא. כי אתא אמר: אין, באורחא דנהר פקוד אזלי, ומיהו ליכא מיא. אמר ליה רבא: מה ליה לשקר, אי בעי אמר ליה: אנא באורחא דנרש אזלי. – אמר ליה אביי: מה לי לשקר במקום עדים – לא אמרינן.
[בבא מציעא פא:]
הגמרא מספרת סיפור שמאוד מזכיר את הדוגמה עליה דיברנו. אדם שוכר מחברו חמור. המשכיר אומר לשוכר שלא ילך בדרך מסוימת כיוון שבאותה הדרך יש מים. בסוף החמור מת והמשכיר דורש מהשוכר שישלם לו בעבור שהרג את חמורו. השוכר טוען שהוא אכן עבר על דברי המשכיר והלך בדרך שהייתה אסורה לו, אולם באותה הדרך לא היו מים.
רבא מנתח את המקרה הזה כמו שאנחנו ניתחנו את הדוגמה. השוכר היה יכול לשקר ולומר שהוא הלך בדרך אחרת ולזכות, ולכן הוא נאמן בטענה הנוכחית שלו מתוך שהיה יכול לטעון טענה אחרת ולנצח, או במילים אחרות, לשוכר יש מיגו ולכן הוא יזכה בדין. אביי חולק על רבא ומוסיף אלמנט נוסף שיש במקרה זה והוא שלא אומרים מיגו במקום עדים.
בשלב הזה אנחנו עוד לא יודעים איזה עדים יש כאן ולכן קצת קשה להבין את המחלוקת בין אביי ורבא, אמנם כבר ניתן לראות כיוונים ראשונים להבנת המחלוקת ביניהם. נניח שהאמוראים והראשונים מקבלים את גזירת הכתוב לפיה שני עדים הם כמו מציאות, כך שיש לנו חובה הלכתית להתייחס אל דבריהם כוודאיים.
כדי לנתח מחלוקת צריך ללכת לדעה הפשוטה יותר להסביר אותה, ולראות איפה ניתן לחלוק עליה. במקרה זה נלך דווקא לשיטתו של אביי. אביי אומר שלא אומרים מיגו במקום עדים. דהיינו שלא מאמינים לאדם במיגו במידה ויודעים שהוא משקר. טענתו של אביי מורכבת משתי הנחות שרבא יכול לחלוק על כל אחת מהן. ההנחה הראשונה היא שלא אומרים מיגו במקום עדים, כנגדה רבא יכול להגיד בפשטות שמיגו מועיל גם כנגד עדים. ההנחה השניה היא שבמקרה הזה יש עדים. כיוון שלא מסתבר שרבא יחלוק על ההנחה הזאת נזנח כרגע את האפשרות שבזה הם נחלקו.
רש"י מסביר את דברי אביי ואומר שעל אף שבמקרה זה אין עדים, כולנו עדים לכך שהשוכר משקר כי בכל שעה יש באותה הדרך מים, או במילים אחרות השוכר אומר טענה בלתי אפשרית, ששקולה כסתירה לעובדה קיימת. ובעצם הטענה שבדרך לא היו מים דומה לטענה שבאותו היום השמש זרחה במערב, או שמלחמת ששת הימים לא אירעה בשנת 1967.
הסברו של רש"י מחייב אותנו לחזור אחורה ולהסביר את המחלוקת. הצד של אביי מובן ביותר, השוכר לא נאמן כיוון שאנחנו יודעים בוודאות שבדרך היו מים, כך שאנחנו ודאיים בכך שהוא משקר. אמנם, לפי שיטה זאת כיצד רבא יכול לחלוק על אביי, הרי אביי אומר שלא מאמינים לשוכר כיוון שאנחנו יודעים שהוא משקר, וכי רבא יכול לומר שאנחנו מאמינים לשוכר למרות שהוא משקר?!
הגמרא במסכת בבא בתרא מתארת מחלוקת דומה בין רב חסדא לאביי ורבא. המקרה הנדון שם הוא שני אנשים שאומרים שהם קיבלו קרקע מסוימת בירושה מאביהם. שני הצדדים בויכוח מביאים עדים, כשהעדים של הראשון אומרים שהקרקע אכן הייתה של אביו של הראשון, והעדים של השני אומרים שהקרקע של השני. במידה והשני היה טוען שהקרקע שלו, הוא היה זוכה בדין, כיוון שאין סתירה בין העדויות, הקרקע הייתה של הוריו של הראשון והשני קנה אותה ממנו. אלא שהוא לא טוען כך אלא טוען שהוא ירש את הקרקע מאבותיו.
רב חסדא פוסק במקרה זה לטובתו של השני כיוון שאם היה טוען שהוא קנה את הקרקע הזאת הוא היה זוכה, ומתוך הנאמנות שלו בטענה הזאת הוא נאמן לומר גם שהוא קיבל את הקרקע בירושה. אביי ורבא חולקים עליו כיוון שיש עדים שאומרים שהקרקע הזאת עברה לאדם אחר בירושה, ולא אומרים מיגו במקום עדים.
הראשונים מציגים סתירה העולה בין שתי הגמרות. כיצד הגמרא במסכת בבא בתרא יכולה לומר שרבא סבור שלא אומרים מיגו במקום עדים, הרי בסוגיה שלנו הוא חולק על אביי שאומר שלא אומרים מיגו במקום עדים כך שהוא אמור לסבור שאומרים מיגו במקום עדים, ורבא צריך להיות עקבי ולומר את אותה הדבר במקומות שונים.
לפני שנתחיל לנתח את הקושיה נשאל את עצמנו האם הקושיה הזאת עלתה לנו במהלך הלימוד? הרבה פעמים אנחנו נמנעים מהשאלה הזאת כיוון שהקושיה מבוססת על מקור אחר שאיננו מכירים. אולם על מנת להבין מה הפריע למקשן צריך לראות מדוע הדבר לא הפריע לנו[1].
הפלפולא חריפתא מביא את הדרך בה הרי"ף מתמודד עם הסתירה. הרי"ף גורס בסוגיה שלנו רבה ולא רבא, כך שרבא נשאר עקבי בעמדתו וסבור שלא אומרים מיגו במקום עדים. תירוץ שני אותו הוא מעלה הוא שישנה אפשרות לפיה רבא חזר בו אחר ששמע את טענתו של אביי.
הריטב"א מפרש את הסוגיה שלנו באופן אחר ומתוך הפירוש שלו ניתן להציג פיתרון אחר לסתירה. הריטב"א חולק על רש"י ואומר שבמקרה שלנו אין ודאות לכך שיש מים בדרך בה הלך השוכר אלא שהדבר נכון על פי רוב. לפי פרשנות זאת נחזור ונפרש מחלוקת האמוראים. רבא מאמין לשוכר כיוון שאם השוכר רצה לשקר יש לו שקר טוב יותר ולכן מסתבר שהוא אומר את האמת.
אם כך, אביי טוען שמיגו לא עובד כנגד רוב. אלא שאמירה זאת כרגע היא אמירה כמותית ואין בה יותר מידי תוכן. יותר מזה, העמקה בדברי אביי תגלה כי טענה זאת מעט תמוהה. הרוב הופך את הטענה של האדם לטענה לא סבירה, ולכן קשה להאמין לה. אולם כל הרעיון של מיגו הוא שהאדם יכול לנצח בטענה לא אמינה בזכות זה שאם הוא היה משקר הוא היה יכול לעשות זאת באופן פשוט יותר.
הרווח בפירוש של הריטב"א היא שאביי ורבא חלוקים רק במקרה של רוב מול מיגו, אבל במקרה של עדים מול מיגו אפשר להבין שהם מסכימים, לכן הם מציגים חזית אחידה במסכת בבא בתרא, ובכך מתורצת הסתירה בין הסוגיות.
יוצא שלפי הריטב"א יש לנו שלוש שיטות. אביי שאומר שמיגו חלש יותר מרוב ומעדים. רבא שאומר שמיגו חזק יותר מרוב וחלש יותר מעדים. ורב חסדא שאומר שמיגו חזק יותר מרוב ומעדים. נשים לב ששיטת רב חסדא על פי הריטב"א מקבילה לשיטתו של רבא לפי רש"י, לפיה מאמינים לטוען במיגו למרות שהוא שקרן.
כדי להבין את השיטות השונות שעולות בסוגיה נשתמש בדברי הקובץ שיעורים. רבי אלחנן וסרמן מייסד שתי הבנות בדין מיגו. ההבנה הראשונה דומה מאוד להבנה הבסיסית שהצגנו בדין מיגו. אדם נאמן בטענה האחת כיוון שאם הוא היה רוצה לשקר יש לו שקר עדיף, ולכן מסתבר שהטענה שהוא אומר עכשיו היא טענה אמיתית.
אולם ההבנה השנייה מניחה שהאדם השני נאמן כי היכולת שלו לזכות בדין בטענה אחרת מקנה לו נאמנות. באחרונים מכנים את ההבנה הזאת "כוח הטענה". הנחה זאת אינה כל כך מובנת, כיצד הטענה שהאדם לא טען שמה אותו "במצב מנצח" ונותנת לו נאמנות בכל טענה שיטען?
האפשרות הראשונה להבין מהו "כח הטענה" עולה בעקבות הטענה שאומרים מיגו גם במצב בו אנחנו אומרים שהאדם משקר. במקרה הזה כמו שאמרנו קשה לומר שהאדם יהיה נאמן כיוון שיש לו שקר יותר טוב, כי אנחנו יודעים שהוא משקר. אבל אם אומרים מיגו גם במצב בו אדם משקר אזי עולה האפשרות שלא אכפת לנו מה הוא אומר, ולראיה אנחנו יודעים שהוא משקר ובכל זאת מזכים אותו. הסברה שמאחורי אפשרות שכזאת היא שממילא האדם טוען מה שאומרים לו לטעון, ולכן הדיינים לא באמת מקשיבים לטענה שלו וקובעים אם הוא זכאי או חייב לפי היכולת שלו לנצח בדין.
האפשרות השניה עולה בעקבות הטענה שלא אומרים מיגו במקום רוב. האפשרות הזאת קיצונית והפוכה מהאפשרות הקודמת. לפיה היכולת של הטוען לנצח במשפט שמה אותו במצב בו הוא אמור לזכות בדין, אולם גם אדם שנמצא במצב מנצח צריך לספק סיפור סביר בשאלה איך הכסף הגיע אליו. אביי אומר שכיוון שהסיפור של הטוען לא קורה על פי רוב הוא לא סיפור סביר ולכן הוא מפסיד בדין.
אם כך יוצא שלפי הריטב"א מחלוקת האמוראים מציגה את שלושת ההבנות האפשריות בדין מיגו. בקצה האחד אביי, לפיו המיגו רק גורם לאדם להיות זה שצריך לספר סיפור טוב, ואם הוא יצליח לענות על הקריטריון הזה הוא יזכה בדין, כך שאם על פי רוב הסיפור שלו לא קרה, הוא מפסיד. באמצע, רבא שאומר שמיגו גורם לאדם להיות אמין בכל טענה שרק יטען, אבל אם טענתו תתברר כשקר הוא יפסיד בדין. בקצה השני עומד רב חסדא שטוען שדין מיגו הוא סימן שבית הדין בכלל לא מקשיבים לטענות השונות ומחליטים מי זוכה לפי הנתונים שמגיעים אליהם, כך שמי שבמצב מנצח הוא זה שיזכה.
סיכום
ראינו מחלוקת בין אביי לרבא בשאלה האם אומרים מיגו גם במקום בו יש עדים, כלומר האם יש מיגו גם כשחושבים אותו האדם משקר. כשאביי טען שאם האדם משקר לא מאמינים לו גם אם הוא היה יכול לזכות. ורבא אומר שמאמינים לאדם גם כשהוא משקר.
ישנה סתירה בין הסוגיה הזאת לסוגיה מקבילה במסכת בבא בתרא לפיה רבא מודה לאביי ואומר שמיגו אינו מועיל לאדם כנגד עדים. ראינו את התירוצים שהפלפולא חריפתא מביא לפיהם או שהמחלוקת בסוגיה שלנו היא בין אביי לרבה, או שרבא חזר בו.
הריטב"א פותר את המחלוקת בכך שהוא מפרש את הסוגיה שלנו בדרך אחרת. לפי דבריו בסוגיה שלנו אין עדים ממש, אלא רק יש רוב כנגד טענת השוכר. כך שרבא אינו סבור שמיגו מועיל במקום עדים אלא במקום רוב.
לפי דברים אלו ישנה מחלוקת משולשת באמוראים. שיטת רב חסדא לפיה מיגו מועיל אף כנגד עדים. כלומר, גם כשיש וודאות שהטוען משקר הוא זוכה. הסברנו את השיטה הזאת בכך שאמרנו שהדין של מיגו אומר שלא מקשיבים לטענות, וקובעים מי זוכה בדין לפי הממצאים שיש. שיטת רבא לפיה האפשרות של הטוען לשקר בדרך טובה יותר גורמת לכך שנאמין לו שהוא לא שיקר. ושיטת אביי לפיו בית דין קובעת מי צריך להוכיח את טענתו לפי השאלה מי יכול לזכות בדין בטענותיו, אולם הצדדים עדיין צריכים לטעון טענה סבירה.
השלבים של מתודת ניתוח המחלוקת:
- הבנת המקרה בו המחלוקת נמצאת.
- זיהוי השיטה היותר פשוטה.
- ניתוח שיטה זאת ופירוקה להנחות יסוד.
- ניסיון לדחות את אחת מהנחות היסוד כדי להסביר את השיטה החולקת.
[1] כמובן ששכלם של הפרשנים הקודמים לנו היה מחודד יותר ורגיל יותר בלימוד ולכן יכול להיות שעל אף שנתוני הפתיחה שלנו בסוגיה שווים הם הקשו קושיה שלא חשבנו עליה. אמנם על מנת לקנות את יכולות הניתוח צריך לדעת להיות בעלי היכולת לשאול את השאלה בעצמנו.