רקע
לאחר שהגדרנו את תשלומי הכופר עצמם ובאיזה מקרים משלמים אותם, נעבור לדון בהלכה עצמה ששור מועד שהרג משלם את כופר. הדיון בו פותחת הגמרא על המשנה הראשונה העוסקת בכופר הוא השאלה באיזה מקרים הוא חל. עיקר העיסוק בסוגיה הזאת יהיה בהשוואה בין דיני מועד לתשלומי כופר לבין מועד לנזקי ממון.
מקורות
א. בבא קמא מא. מהמשנה עד "כולי בקרך"
בבא קמא ב: "תולדה דקרן… לא הוי מועד לאדם"
ב. תוספות בבא קמא מא. ד"ה מאחר, כגון
רשב"א בבא קמא מא. ד"ה במכירין
נימוקי יוסף בבא קמא יט: ד"ה חייבין מיתה
רמב"ם הלכות נזקי ממון פרק י הלכה ג עם מגיד משנה וכסף משנה
[חידושי הגרנ"ט בבא קמא סימן קט]
הסבר הסוגיה
וכי מאחר דמתם קטלינן ליה, מועד היכי משכחת לה?
[בבא קמא מא.]
המשנה הפותחת את דיני שור שהרג אדם מונה את שני הדינים שיש במקרה כזה: הבעלים משלמים כופר, והשור נסקל. הדין הראשון של תשלומי כופר חל רק במידה והשור מועד זאת בניגוד לסקילת השור שחלה בלא תלות במועדותו של השור.
הגמרא שואלת אם כן כיצד תיתכן מציאות בה משלמים כופר, הרי כופר משלמים בנגיחה השלישית וכבר מהנגיחה הראשונה הורגים את השור. האמוראים מתרצים ומעלים שמונה מצבים שונים בהם שור מועד להריגה ועוד לא מת: אמדוהו שאם האדם לא היה בורח היה הורגו, הביא שלושה אנשים למצב של גסיסה, הרג שלוש בהמות, הרג שלושה גויים, הרג שלוש טריפות, הרג שלוש פעמים וברח כך שלא היו יכולים להורגו, העידו עדים על השור שהרג ונמצאו זוממים ואז הוזמו המזימים, ומצב בו העדים לא מצליחים לזהות את השור הספציפי שנגח אבל יודעים מי בעליו שלוש פעמים.
הגמרא דוחה את האפשרות הראשונה על פיה אומדן מספיק כדי להעיד את השור אבל לא כדי לסקול את השור כי האומד להרוג איננו מספיק אפילו כדי להעיד את השור. בנוסף, הגמרא גם לא מקבלת ששור שנגח שלוש בהמות, שלושה גויים או שלוש טריפות יהיה מועד להריגת אדם כיוון שהריגת בהמה גוי או טריפה אינה מעידה את השור לעניין הריגת אדם.
התוספות מעלים עוד שתי אפשרויות שלא מופיעות בגמרא למצב בו שור יהיה מועד להריגה בלי שהרגו אותו[1]. האפשרות הראשונה היא מקרה בו השור הורג בלא כוונה ולכן הוא אינו נסקל. התוספות אומר שהסיבה בגינה הגמרא לא מנתה את האפשרות הזאת היא כי במקרה כזה השור אינו נהיה מועד להריגה[2].
דברים אלו צריכים ביאור כיוון שבמקרה בו שור הורג בלא כוונה, אם הוא מועד חל על הבעלים חיוב כופר, ואם כן מדוע שמקרה כזה לא יצטרף להעדאת השור. מוכרח, שיש חילוק בין חיוב תשלומי הכופר לאופן בו הבהמה נעשית מועדת לתשלומי כופר.
את החילוק הזה צריך להסביר לפי שתי הדרכים שהגמרא מציעה להבנת העדאה. אם מבינים שהעדאה נוגעת לשור, אז כשהשור אינו עושה את המעשה בכוונה הוא לא נחשב כמי שהרג, ולראיה הוא אינו נסקל, ולכן הוא גם לא יהפוך להיות מועד לרציחה, כי הוא מעולם לא רצח[3].
לפי צד הספק שההעדאה היא דין באדם עולה כאן חידוש גדול יותר. נגיחה שנעשית בלא כוונה אינה אמורה לגרום לאדם לשמור על שורו באופן טוב יותר כך שהוא ייחשב כמסובב המיתה בפעם הרביעית. לעומת זאת לאחר שהשור הוכיח שהוא מועד, מוטלת על הבעלים אחריות שמירה גדולה יותר וגם מפני מקרים שהם בלא כוונה.
האפשרות השניה היא שהשור הורג בפני הבעלים ולא בפני עדים. במקרה כזה הבעלים יודע ששורו נגחן ומועד להרוג, אבל הוא לא נסקל כי בית דין לא סוקלים לפי הודאת בעל דין. התוספות מסביר שהגמרא לא הביאה את המקרה הזה כי השור גם לא נהיה מועד על פי הודאת בעל דין. הראיה שהתוספות מביא היא מדיני נזקים שם אנחנו אומרים ששור נהיה מועד רק העדים מעידים עליו בפני בית דין[4].
הנימוקי יוסף מביא את המשנה שאומרת שרק מועד משלם כופר ומסביר את ההתכנות המציאותית במקרה בו השור הרג שלושה גויים ואז ישראל. דברי הנימוקי יוסף מעוררים שתי שאלות. השאלה הראשונה כיצד הוא פוסק נגד הגמרא שאמרה שמועד לגויים לא מועד לישראל? השאלה השנייה היא מדוע הוא מביא רק את המקרה הזה ולא את האחרים?
כדי לענות על השאלה הראשונה צריך לומר שהנימוקי יוסף קורא את הגמרא אחרת. הקריאה הפשוטה שקוראים בגמרא היא שהיא תמהה על רב שימי שאומר שמועד לגויים הוא מועד לישראל, וכך גם נראה מהמילה אלא שמובאת בתירוץ שלאחר מכן. הנימוקי יוסף ככל הנראה לא גרס בגמרא את המילה אלא ובנוסף קרא את האמירה בניחותא ולא בתמיהה וכחלק מהאמירה של רב שימי, אמר רב שימי: כגון שהרג שלשה עובדי כוכבים. ומועד לעובדי כוכבים הוי מועד לישראל[5].
השאלה השנייה פותחת לנו אפשרות להבנה מהותית. הנימוקי יוסף בא להסביר את המשנה ולכן הוא מחפש את המקרה הטיפיקלי שיבהיר כיצד השור נהיה מועד. לכן הוא לא מביא את המקרה של שור שסיכן או שור שהרג טריפה. המקרה שגורם לשור תם להפוך למועד להרוג הוא רק כאשר השור עושה מעשה שגורם את כל ההריגה. המקרה בו הוא הורג גוי[6].
הרמב"ם פוסק שש מתוך שמונה האפשרויות בהסבירו איך מצב של כופר אפשרי. מתוכן שלוש אפשרויות אותן הגמרא דחתה: שור שהרג שלוש בהמות, שלושה גויים או שלוש טריפות מועד הופך למועד להריגת אדם.
המגיד משנה מסביר שהרמב"ם קרא את הגמרא אחרת ולפיו הגמרא איננה דוחה את המצבים הללו אלא קובעת שהעדאת השור לבהמה לגוי ולטריפה מעידה אותו גם כדי לחייבו כופר על הריגת אדם, כמו שהסברנו את קריאתו של הנימוקי יוסף.
הבעיה שהרב המגיד מעלה בתירוץ שלו היא שהוא יוצר סתירה. הרמב"ם פוסק פה שנגיחת בהמה מעידה את השור גם לאדם, בניגוד להלכות נזקי ממון שם נגיחת בהמה איננה מעידה את השור להיות מועד לאדם[7]. הכסף משנה דוחה את עצם הסתירה[8] בטענה שאין להשוות גדרי שור מועד לעניין הריגה לגדרי שור מועד של נזקים.
אם מקבלים את החילוק בכסף משנה ברמב"ם יוצא שהוא חולק על התוספות שמשווה בכמה עניינים בין גדרי שור מועד של הריגה ואלו של נזק. כמו שראינו לעיל, הוא אומר שכמו שצריך שהעדאת שור לעניין נזקים תהיה בפני בית דין כך גם בהעדאה למיתה העדות צריכה להימסר בפני בית דין[9]. בנוסף, התוספות מכריע מהסוגיה שלנו שהשור מתחייב נזק שלם רק מנגיחה רביעית ולא שלישית.
לכאורה, החיבור שעושה התוספות בין הדינים הוא מאוד הגיוני. אם תפקיד ההעדאה הוא להפוך את הנזק לסביר או את השור למורגל בנזק אז הדרך להחזיק אותו למקרה אחד אמורה להיות שווה לדרך להחזיק אותו למקרה האחר, ואין סיבה שיהיה הבדל בין החזקת השור להרוג לבין הריגתו להזיק.
כדי להבין את החילוק שהכסף משנה עושה ברמב"ם נקדים עוד מחלוקת שיש בין הרמב"ם לתוספות[10] והרשב"א. הרמב"ם פוסק שבמידה ושלושה שוורים של אותו האדם הרגו והעדים לא יודעים האם זה אותו השור או שלושה שוורים שונים, הבעלים יתחייב כופר כאשר השור הרביעי יהרוג. התוספות והרשב"א חולקים עליו ואומרים שכדי שהבעלים יתחייבו כופר העדים צריכים לדעת שזה אותו השור שמועד.
לפי זה הגרנ"ט מסביר את החילוק של הכסף משנה ברמב"ם. ישנו חילוק מהותי בין דיני כופר לבין דיני נזקי ממון. בדיני נזקי ממון האדם מתחייב לשלם כיוון שהוא אחראי על ממונו. כלומר, השור עשה מעשה והמעשה הזה הוא באחריות האדם. לעומת זאת בכופר פשיעתו של האדם היא זאת שמחייבת אותו לשלם כופר. הריגה הגיעה לעולם כיוון שהאדם פשע בשמירתו. לכן גם אם האדם פשע שלוש פעמים הוא מתחייב לשלם, למרות שיכול להיות שהשוורים שהזיקו הם שוורים שונים[11].
על כן, גם אם השור איננו מתעורר לנגוח דווקא מין ספציפי ולכן יתחייב עליו נזק שלם, ודאי שהבעלים אמור להבין ששורו מסוכן ומוטל עליו לשמור עליו כדי שלא ינגח ויהרוג. במידה והבעלים לא עמד בתפקידו לשמור על השור המסוכן שלו הוא ישלם כופר.
התוספות והרשב"א שחולקים על הרמב"ם לכאורה לא חולקים עליו בדיני כופר, אלא בדיני נזקי ממון. הכופר הוא כפרה ולכן מסתבר שיהיה קשור דווקא באדם. אבל גם לגבי נזקי ממון ניתן לומר שהמחייב הוא מעשה הפשיעה של האדם. הסיבה בגינה דווקא השור שהרג שלוש פעמים צריך להרוג שוב, היא כיוון שלמרות שבשתי ההלכות המחייב הוא הפשיעה בשמירה, אבל פשיעתו ש להאדם מוגדרת על ידי מעשה שורו.
סיכום
בשור שהרג ישנם שני דינים שלכאורה לא אפשריים מציאותית. הדין הראשון הוא שהשור משלם כופר לאחר שנגח שלוש פעמים, והדין השני הוא שלאחר הריגתו הראשונה של השור סוקלים אותו. הגמרא נדרשת לסתירה ומעלה שמונה דוגמאות שונות למקרים בהם השור הורג ובכל זאת הוא לא נסקל כך שבהרגיתו הרביעית הוא ישלם כופר.
התוספות משווה לגמרי בין מועד לנזקים למועד להרוג. אולם הכסף משנה טוען ברמב"ם אחרת ומחלק בין ההעדאות השונות. הגרנ"ט מסביר זאת על ידי חילוק בין דיני נזקים שם המחייב הוא אחריותו של האדם, לבין דיני הריגה שם המחייב הוא פשיעתו של האדם.
מחלוקת נוספת שנגזרת מהמחלוקת הזאת היא לגבי אדם שהעידו לגביו ששור שלו הרג שלוש פעמים אבל אין וודאות על היות השור ההורג בכל שלושת הפעמים זהה. לפי הרמב"ם כל שור של אותו האדם שיהרוג לאחר מכן יחייב אותו כופר, בעוד לפי התוספות והרשב"א דווקא השור שהרג שלוש פעמים צריך להרוג שוב כדי לשלם את הכופר.
[1] רבנו פרץ (ד"ה שהוזמו זוממי זוממים) מעלה עוד אפשרות בה העדים מגיעים בפעם אחת על שלוש נגיחות שונות. המנחת חינוך (נא, כב) מוסיף עוד שתי אפשרויות ואומר שבמקרה בו דנו את השרו בבית דין של שלושה שמספיק לממונות ולא מספיק לנפשות, וכן במקרה של שור ספק טריפה שלא נהרג.
[2] רש"י (מח: ד"ה דחזא ירוקא) חולק על התוספות ולפיו מקרה בו השור הורג בלא כוונה מעיד את השור כדי שישלם כופר.
[3] לפי זה המקרה של הרג שלוש טרפות הוא כן מקרה של רצח, אבל השור אינו נסקל כי הוא לא רצח אדם בר קיימא. כמו שגוי שהרג טריפה שנהרג.
[4] רבנו פרץ (ד"ה וכי מאחר) מתרץ באופן אחר ומגביל את הסוגיה רק למאן דאמר פלגא נזקא קסא, אבל למאן דאמר פלגא נזקא ממונא אין חיוב בהעדאת השור על פי עדים.
[5] כך מסביר הים של שלמה (פרק ד סימן כב). בנוסף הוא מציע לפרש כך גם ברש"י שמפרש את הקריאה בתמיהה רק על העדאה לבהמה והעדאה לטריפה.
[6] ההבנה הזאת מתאימה לשיטת הראב"ד בה עסקנו בסוגיה הקודמת לפיה האדם צריך ממש להתרשל כדי שיחייבו אותו בכופר על סיבוב הריגת האדם. לכן השור צריך ממש להרוג שלוש פעמים כך שבפעם הרביעית הבעלים יצטרך כפרה על חוסר שמירת שורו.
[7] הרמב"ם לא כותב שמועד לבהמה לא מועד לאדם בהלכות נזקי ממון, אבל המגיד משנה מבין זאת מקל וחומר. אם מועד לאדם אינו מועד לבהמה אז קל וחומר שמועד לבהמה אינו מועד לאדם כי אדם יותר קשה לנגוח.
[8] ועיין מרכבת המשנה (פרק ו הלכה י) שמתרץ באופן אחר ואומר שמועד לבהמה הוא מועד לאדם רק כאשר השור נגח שלוש בהמות שונות אז אנחנו מניחים שהוא נוגח את כל המינים.
[9] הרמב"ם לא מזכיר את הדין הזה בשום מקום אבל אין הכרח להגיד שהרמב"ם חולק עליו.
[10] כד: ד"ה במכירים
[11] וודאי שבמקרה בו שור נוגח וידוע מי הוא השור הנגח חובת השמירה של האדם היא רק עליו, ואל על כך העדר שלו, כך שאם שור אחר יהרוג עוד פעמיים האדם לא יתחייב לשלם את הכופר בפעם הבאה. יוצא שהוודאות לגבי מי השור שהרג היא קולא לאדם המכריחה אותו לשמור על פחות שוורים.