רקע
בסוגיה זאת נבחן את מה הקשר שצריך להיות בין האדם לחמץ, כדי שלאדם יהיה אסור להשהות את החמץ אצלו בפסח. מקרי הבוחן בהם נטפל הם חמץ שלא של האדם אבל נמצא ברשותו, וחמץ שבבעלות האדם ולא אצלו.
מקורות
א. גמרא פסחים דף ה:-ו. "תנו רבנן… קמשמע לן", "תנו רבנן… שאינו מצוי בידך"
ב. רבנו תם
תוספות רבנו פרץ פסחים ו. ד"ה ייחד לו בית
תוספות שבועות מד. ד"ה שומר אבידה רב יוסף אמר כו' ורבה אמר כו' "והשתא הא…"
ג. רמב"ן
רמב"ן פסחים ו. ד"ה יחד לו בית
ריטב"א פסחים ה: ד"ה הא דקביל עליה אחריות
ד. רש"י
רש"י פסחים דף ו. ד"ה להכי איצטריך לא ימצא, אין זקוק לבער, הפקידו אצלו, יחד לו בית, לעולם אסיפא, שאין מצוי בידך
רש"י שמות פרק יב פסוק יט ד"ה לא ימצא בבתיכם
רמב"ן שמות פרק יב פסוק יט ד"ה לא ימצא בבתיכם
ה. רמב"ם
רמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק ד הלכות א-ד
רבנו דוד ה: ד"ה כיוון דאילו מיגנב ואילו מיתביד
הסבר הסוגיה
שבעת ימים שאר לא ימצא בבתיכם כי כל אכל מחמצת ונכרתה הנפש ההוא מעדת ישראל בגר ובאזרח הארץ
[שמות יב יט]
ישנם שני איסורים על קשר בין אדם לחמץ בפסח. הפועל המופיע בשני האיסורים הללו הוא סביל. אסור שימצא חמץ בביתו של האדם, ואסור שיראה חמץ בגבולו של האדם. כמובן, שהפעולות הללו מוטלות על האדם. האדם צריך לדאוג שלא יהיה חמץ בביתו, ולהעלים את החמץ מגבולו.
באיסור שייראה חמץ התורה מוסיפה את המילה 'לך' המעידה על קשר בין האדם לחמץ הנראה. ממילה זאת למדו חכמים שלאדם אסור לראות רק חמץ שלו, אבל מותר לו לראות חמץ של אחרים או חמץ שמיוחד לבית המקדש.
בין בעלות לאחריות
התמונה המצטיירת בשלב זה, היא שאסור שיהיה לאדם חמץ בכלל בתוך ביתו, גם אם החמץ אינו שלו. לעומת זאת, בכל השטח בבעלותו של האדם, כלומר בתוך גבולו, אסור שיהיה חמץ רק אם החמץ בבעלותו של האדם.
אלא שחכמים חיברו את הגדרות הקשר בין האדם לחמץ בין האיסורים. חיבור זה מזקיק את החכמים לגשר על הפער בין שתי ההגדרות. האם אסור שיימצא חמץ בכלל, גם אם הוא לא בבעלות האדם, או שהאדם מתחייב רק על חמץ שבבעלותו?
הגמרא מיישבת את הקושיה בכך שהיא מעבירה את הדיון מבעלות על החמץ לאחריות עליו. כאשר לאדם יש אחריות על החמץ, דוגמת מצב בו האדם הוא שומר על חמץ, חמץ זה נכלל בגדרי האיסורים. אך אם האדם לא קיים כל אחריות על החמץ, חמץ זה אינו גורם לו לעבור על ציווי התורה.
הגמרא מדגימה את החילוק שלה על ידי הוראה של רבא. רבא מורה לבני מחוזא לבער את החמץ ששייך לצבא מבתיהם. הנימוק של רבא לדבריו הוא שאם יקרה לחמץ משהו, אז בני מחוזא יהיו מחויבים לשלם. הדרך בה רבא מנסח את דבריו היא שכיוון שיש לבני מחוזא אחריות על החמץ הוא נחשב כמו חמץ שלהם, וממילא הם חייבים לבער אותו.
בשלב זה, הגמרא יוצאת מנקודת הנחה שהדרך בה האחריות גורמת לאדם להתחייב על החמץ, היא כי גם אחריות היא סוג של בעלות. תפיסה זאת מגולמת בגישה לפיה לא ערכו של החפץ הוא הקובע, אלא העובדה כי החפץ שווה כסף לאדם היא הקובעת.
במקרה שלנו, בני העיר מחוזא אינם בעלים של החמץ, כך שלכאורה ערך החמץ מבחינתם הוא אפס. ברם, כיוון שהם צריכים לשלם אם יקרה משהו לחמץ, יש לחמץ ערך עבורם. במילים אחרות, העובדה כי יש להם אחריות לשלם על החמץ במידה והוא ינזק הופכת אותם לבעלים. על כן, רבא אומר שמוטל עליהם לבער את החמץ.
עם זאת, ישנה מחלוקת האם העובדה שחפץ מסוים שווה כסף לאדם, גורמת לכך שהוא ייחשב כממון שלו[1]. על כן, הגמרא מנסה להבין כיצד מי שסבור שאחריות אינה נחשבת לבעלות, מסביר את האמירה לפיה אחריות היא הגורם המחייב אדם באיסורי חמץ.
תשובת הגמרא היא שמהפסוק "לא ימצא" ניתן ללמוד את חיוב גם כאשר החמץ אינו בבעלות ישראל אלא רק באחריותו. כלומר, כל ההגעה שלנו לגדר של אחריות, נבעה מהסתירה בין האיסור "לא ימצא" שאוסר את הימצאותו של כל חמץ, לבין האיסור "לא יראה לך" שאוסר רק חמץ שבבעלות האדם. על כן, לא ניתן לומר ששרפת החמץ של בני מחוזא נבעה מבעלות על החמץ[2].
תשובה זו כל כך חזקה שהיא מצריכה לשאול: מדוע, לפי הדעה הסבורה כי אחריות היא גם סוג של בעלות, יש צורך בפסוק 'לא ימצא'? הרי אם אחריות נחשבת כבעלות, אז היינו יכולים להסתפק רק באיסור 'לא יראה לך', שאוסר על חמץ שבבעלות האדם, ואין צורך בהבאת פסוק נוסף שאוסר את הימצאות החמץ גם כאשר הוא לא של האדם.
הגמרא מסבירה שבמקרה של אחריות, הבעלות קלושה יותר מאשר במקרה בו קיימת המחלוקת. כדי להסביר את החילוק בין המחלוקת האם הערך של החפץ קובע או השווי שניתן להפיק ממנו, נשתמש במשל של שטר חוב. שוויו של השטר הוא דמי הנייר, אך עבור בעל השטר הוא שווה את סכום החוב המופיע בו.
מקרה זה שונה מהמקרה שלנו, שבו החיוב לא קיים באופן מיידי; במצב הרגיל, החמץ יחזור לחיילי הצבא בדיוק כמו שהוא, ובני מחוזא לא ישלמו. לכן, יש צורך בפסוק 'לא ימצא' כדי להכליל גם את סוג זה של אחריות, ולהחיל את החיוב גם על אדם שאחראי לחמץ, אך אין לו בעלות מלאה עליו.
חמץ מצוי
בהמשך, הגמרא מביאה ברייתא שעוסקת בחיוביו של האדם כלפי חמץ ששייך לגוי שנמצא אצלו. טענת הברייתא היא שאם האדם קיבל על החמץ אחריות הוא חייב לבער אותו. אך אם האדם משכיר לגוי בית כדי שישים בו את החמץ, חמץ זה אינו גורם לאדם לעבור על האיסור.
הטענה העולה מהברייתא היא שאדם אינו עובר על איסורי החמץ אם יש בית מיוחד לגוי לשים בו את החמץ. הגמרא מניחה שהסיבה שהאדם לא עובר על איסור היא כי מקום החמץ לא שלו. כדי להגיע להנחה כזאת חייבים לומר דין בהלכות שכירות, לפיו השוכר הוא הבעלים של הבית המושכר.
הגמרא מקשה על ההנחה אותה הסיקה, לפיה השוכר נחשב הבעלים של הבית המושכר מהלכות עבודה זרה. בהלכות עבודה זרה אנחנו רואים שאסור להשכיר לגוי בית לדירה כי הוא יכניס לשם את עבודת האלילים שלו. למרות שהעבודה הזרה נמצאת בבית המושכר בכל זאת היא גורמת למשכיר לעבור על איסור. מכאן ניתן להסיק שהמשכיר עדיין נחשב הבעלים של הנכס השכור, בניגוד למה שראינו מהברייתא על חמץ של גוי.
תירוץ הגמרא הוא שיש דין מיוחד בהלכות חמץ בפסח. התורה השתמשה במילה 'ימצא' כדי לתאר את איסור החמץ בפסח. ממילה זאת הגמרא לומדת שרק חמץ ש'מצוי' בידו של האדם מחייב אותו. לכן, בבית שמושכר לגוי, אז למרות שמבחינת הלכות קניין הבית שייך ליהודי, כיוון שהחמץ לא מצוי ביד היהודי, הוא אינו בעייתי בפסח.
אם כן, בגמרא עולים שלושה גורמים העשויים להקשר את האדם לחמץ בפסח: בעלות, אחריות ו"מצוי". הראשון הוא בעלות אותו ראינו בלימוד מהפסוק "לא יראה לך". השני הוא אחריות, שבו אדם אחראי על חמץ מסיבה כלשהי, כמו במקרה של בני מחוזא, ואז נחשב כאילו החמץ שייך לו מבחינת החיוב בביעור. השלישי הוא הימצאות החמץ בפועל בידו של האדם.
אשר על כן, מוטל עלינו לחקור ולברר את שלושת הגורמים הללו, ולראות איך משלבים אותם יחד.
המודל של רבנו תם
רבנו תם בונה מודל ולו שני מסלולים. מסלול אחד הוא מסלול הבעלות. כאשר אדם בעלים של חמץ הוא גורם לו לעבור על איסורי החמץ ולא משנה איפה הוא נמצא. מסלול שני הוא מסלול האחריות. כדי שהאדם יעבור על איסורי החמץ במסלול זה עליו מעבר לכך שאמורה להיות לו אחריות על החמץ, הוא צריך גם שהחמץ יהיה ברשותו.
מודל זה מאפשר לרבנו תם לפרש את הברייתא שאומרת שאם אדם נתן לגוי בית מיוחד להפקיד בו את החמץ הוא לא חייב לבער את החמץ. פיקדון עובד במסלול האחריות. על כן, כדי שהאדם יתחייב לדאוג לחמץ הוא צריך להיות בביתו.
הגמרא לומדת מלשון התורה "לא ימצא" שהחמץ צריך להיות מצוי. דהיינו, בעלות קניינית על הבית אינה מספיקה, אלא צריך גם שלאדם יהיו הזכויות המשפטיות על הבית. על פי רבנו תם חידוש זה אינו גדול כל כך, והוא אומר שניתן ללמוד זאת מסברה גם ללא פסוק.
כדי להבין את ההבדל בין בית הקנוי לאדם לבית בו הוא מתחייב על איסורי החמץ, נחקור כיצד מסלול האחריות עובד. השאלה המרכזית תהיה אם האחריות על החמץ, והעובדה שהחמץ נמצא בביתו של האדם לא מספיקות לבדן כדי להפעיל את איסורי החמץ, איך שילוב שלהן כן גורם לאיסור חמץ?
ברקע החקירה הזאת תעמוד השאלה האם מודל שני המסלולים של התוספות מכיל שני מסלולים נפרדים או ששני המסלולים נובעים ממקור אחד? במילים אחרות, נבחן האם גם במסלול האחריות מתחייבים משום בעלות על החמץ, פשוט אחריות כשלעצמה לא מספיקה כדי לייצר בעלות.
כאמור לעיל, הגמרא מבינה שחיוב חמץ נובע מכך שהאדם אחראי על החמץ. במצב בו האדם מקבל לשמור על החמץ, כך שאם יקרה לו משהו הוא יהיה אחראי לשלם, אסור לו לקיים את החמץ בפסח. הגמרא בוחנת את ההבנה הזאת על רקע השאלה האם אפשר להגדיר אחריות על חפץ כבעלות עליו, ועל רקע הלימוד מהאיסור "לא ימצא".
פיתוח ראשון
אם ההתחייבות להחזיר את הפיקדון אינה הופכת את האדם לבעלים עליו, אז יש צורך בפסוק "לא ימצא" כדי לחייב על חמץ שאינו בבעלותו של האדם. בלימוד זה הפסוק "לא ימצא" הוא מרכזי ואומר שגם כאשר החמץ לא בבעלותו של האדם מתחייבים עליו. איך לומדים מהפסוק "לא ימצא" שאדם חייב לבער חמץ גם אם הוא רק שומר עליו?
הפסוק "לא ימצא" מגדיר את החמץ כדבר בעייתי, ולכן האדם צריך לדאוג שלא יהיה בכלל חמץ בפסח, גם אם אותו חמץ הוא לא שלו. הגמרא מגבילה את החיוב הזה כיוון שהמילה 'לך' כתובה פעמיים באיסור "לא יראה". ההופעה המיותרת של המילה 'לך' מצטרפת לאיסור "לא ימצא", שם צריכה להיות לאדם זיקה לחמץ, כדי שהוא יהיה חייב להעלים אותו מרשותו.
מכאן יוצאים שני מסלולים נפרדים: הראשון, שקובע שבעלות ישירה על חמץ היא בעייתית ולכן מחייבת בביעור; והשני, שחמץ הוא בעייתי מעצם הימצאותו, אך החיוב לבער אותו חל רק על רשותו של האדם, ומוגבל למקרה בו לאדם יש זיקה כלשהי אליו. כיוון שהדרישה היא זיקה, נראה שכל רמה של אחריות תכליל את החמץ באיסור.
רשותו של האדם על פי המסלול הזה, צריכה להיות כזאת שאפשר לחייב את האדם לטהר אותה. לכן נראה לומר, שעצם העובדה שהשם של האדם מופיע בטאבו לא מספיקה, ויש צורך ביותר מחויבות של האדם כלפי הבית כדי שהוא יהיה חייב למנוע את איסור השהיית החמץ.
פיתוח שני
ברם, אם אחריות היא כן בעלות, המקרה בו אנחנו דנים הוא עדיין לא אחריות אותה אפשר להגדיר כבעלות. הסיבה לכך היא כי עדיין השומר על החמץ לא התחייב לשלם. לכן יש צורך בפסוק כדי לפתור בעיה צדדית ולומר שגם במקרה כזה האדם מוגדר כבעלים, וכבעלים של החמץ אסור לו לקיים אותו בפסח.
כאן צריך להבין איך הפסוק "לא ימצא" פותר את הבעיה והופך את האדם האחראי על החמץ לבעלים שלו. ראינו שהבעיה המונעת מלהגדיר את השומר על החמץ כבעלים עליו היא שאם לא קורה כלום לחמץ השומר יכול להחזיר את החמץ כמו שהוא, כך שהשומר בשום שלב היה אחראי על החמץ.
אם כן, צריך להסביר שגם אם לא קרה כלום לחמץ, עצם העובדה שהחמץ היה ברשותו של האדם מונעת ממנו להתנער מהחמץ. זהו דין מיוחד עבור חמץ בפסח, הנובע מהפסוק "לא ימצא", שיוצר זיקה בין האדם לבין מה שברשותו.
בלימוד זה העיקר היא האחריות שהופכת את האדם לבעלים. על כן מסתבר לדרוש אחריות גדולה. אולם, גם בלימוד זה, נראה שאין די בכך שהחצר רשומה על שמו של האדם, אלא עליו להיות בעל זכויות שימוש המאפשרות לו לפקח בפועל על הנעשה בה. אחרת, היות החמץ בחצר לא יכולה למנוע ממנו להתנער מהחמץ.
כאן יש מסלול אחד, לפיו ההתחייבות על החמץ נובעת מכך שהאדם הוא בעלים על החמץ. ברם, מסלול זה מתפצל לשני נתיבים. נתיב אחד מחייב את האדם אל עצם הבעלות שלו. הנתיב השני אומר שאם לאדם יש אחריות על החמץ, והחמץ ברשותו, הוא נחשב כמו בעלים.
בחינת הפיתוחים
לאחר שהצגנו את שני הפיתוחים האפשריים למודל של רבנו תם, עלינו לשאול איזה מהם מתאים יותר לשיטתו. הפיתוח הראשון המתייחס לחמץ כבעייתי כשלעצמו, נראה כמו הדרך בה הרמב"ן הבין את שיטתו של רבנו תם.
אולם, בעלי התוספות כתבו שעל מנת להתחייב על חמץ ממסלול האחריות יש צורך באחריות לשלם גם במקרה של אונס. החיוב לשלם במקרה של אונס איננו עוד רמה ברמות האחריות אליהן ניתן להתחייב אלא הוא משהו שמעיד על בעלות.
האחריות שאדם לוקח על עצמו ביחס לחפץ היא מוגבלת מטבעה, ואינה כוללת מצבים אותם לא ניתן לצפות. לעומת זאת, הבעלים של החפץ נושא באחריות מלאה ובלתי מותנית. כך למשל אם ברק מכה בסוס שלו הוא לא יכול לתבוע אף אחד שיפצה אותו על האונס הזה. אבל אם הסוס היה בידי שומר, השומר יכול לטעון כי הוא לא התחייב לשמור מברקים.
כאשר התוספות דורש שהשומר על חמץ יתחייב באונסים כדי לומר שהוא צריך לבער את החמץ, הוא בעצם דורש בעלות. על כן, נראה לומר שהפיתוח המתאים יותר לשיטת רבנו תם הוא הפיתוח השני שעשינו למודל, המבוסס על בעלות שיש לאדם על החמץ.
העיקרון המנחה של הרמב"ן
העיקרון המנחה את הרמב"ן היא השאלה האם החמץ ברשותו של האדם. איסורי החמץ מטילים על האדם את החובה לטהר מחמץ את כל השטח שבבעלותו. לכן, גם כאשר גוי מפקיד אצל יהודי חמץ, היהודי צריך לדאוג להשבית אותו לפני פסח, כי הוא נמצא ברשותו.
הרמב"ן מבסס את דבריו על מדרש הלכה[3]. מדרש הלכה זה לומד מהמילה 'בבתיכם' כי חיובי החמץ בפסח הם רק כאשר החמץ נמצא בשטח שבבעלותו של האדם. כאשר לאדם יש חמץ שנמצא אצל גוי, הוא לא משפיע על איסורי פסח, כי הוא לא ברשות היהודי.
במדרש זה יש התייחסות לעוד שני מקרים. מקרה אחד הוא חמץ של גוי הנמצא בבית ישראל, ומקרה שני הוא חמץ שנפלה עליו מפולת. בשני המקרים הללו מדרש ההלכה אומר שלא צריך לבער מפני שהאדם אינו יכול לעשות זאת.
הרמב"ן מציע שני הסברים לסיבה בגללה כאשר מפולת נופלת על החמץ לא צריך לבער אותו. על פי ההסבר האחד העובדה שיש מפולת על החמץ לא מאפשרת לאדם בפועל לבער אותו. הסבר שני הוא שחמץ שיש עליו מפולת כבר נחשב כמבוער.
שני הסברים אלו אומרים שבאופן עקרוני על האדם מוטל לבער חמץ הנמצא ברשותו, גם אם נפלה עליו מפולת. אלא שהאדם לא יכול לעשות זאת. בין אם כי הוא לא יכול להגיע אל החמץ ולבער אותו, ובין אם החמץ כבר נחשב כמבוער ולכן הוא לא צריך לבערו.
דברי הרמב"ן המכניסים בעלות על הרשות, מכריחים אותנו לבחון שלושה מקרי בוחן. מקרה בוחן אחד הוא מצב בו החמץ בבעלות יהודי אך אינו נמצא ברשותו. מקרה שני הוא חמץ בבעלות גוי שנמצא אצל יהודי. המקרה השלישי, הוא המקרה שחודש בברייתא, חמץ של גוי שנמצא אצל יהודי בבית שמושכר לגוי.
העיקרון המנחה של הרמב"ן, לפיו כדי לעבור על איסורי החמץ החמץ צריך להימצא בשטח בבעלות יהודית, מורה כי מהתורה אין בעיה שיהיה חמץ בבעלות יהודית אצל גוי. הרמב"ן משווה בין דין חמץ של יהודי לחמץ של גוי שקיבל עליו אחריות. גם אותו האדם חייב לבער מרשותו, אך אם הוא אינו ברשותו, היהודי לא צריך לבער אותו.
הרמב"ן לא מסביר למה צריך קבלת אחריות. אם העיקרון המנחה הוא רשותו של היהודי, אז גם אם היהודי לא קיבל אחריות האיסור אמור לפעול? כאמור לעיל, מקרה זה מופיע במדרש ההלכה, והמדרש אומר שבמקרה זה האדם לא חייב לבער כי הוא לא יכול לבער.
אשר על כן, צריך לומר שלפי הרמב"ן אחריות היא סימן ליכולת של היהודי לבער את החמץ. כל עוד היהודי לא קיבל אחריות על החמץ הוא לא יכול לבער אותו. מהרגע שהיהודי קיבל אחריות על החמץ, יש ביכולתו לשרוף את החמץ ולשלם במקומו, והוא צריך לעשות זאת לכל חמץ שברשותו[4].
נשים לב, כי על פי הסבר זה, כל אחריות שיש לאדם על החמץ תחייב אותו באיסורי החמץ. גם אם האחריות היא רק לא לפשוע בחמץ, העובדה כי לאדם יש את האפשרות לפשוע ולשלם תחייב אותו באיסורי חמץ. מי שמצריך אחריות כזאת על החמץ הוא הריטב"א.
המקרה האחרון שצריך להסביר לפי הרמב"ן היא מה קורה אם האדם ייחד בית לגוי שיוכל לשים בו את החמץ. לפי מה שהגמרא מניחה, לא צריך לבער את החמץ הזה כי שטח הבית אינו נחשב בבעלותו של האדם. אלא שהגמרא מקשה מעבודה זרה ומסיקה כי מבחינה קניינית השטח אינו נחשב של הגוי.
צריך להסביר לפי הרמב"ן שעל פי תירוץ הגמרא לומדים מהעובדה שהתורה משתמשת במילה 'ימצא' שבמקרה של שטח מושכר לא עוברים. כלומר, מקרה בו השטח מושכר, הוא מצב בו לאדם אין בעלות מלאה על השטח, והתורה מחדשת ששטח כזה לא נחשב רשותו של האדם לעניין חמץ.
אם כן, הגורם לפיו החמץ צריך להיות 'מצוי' מתפרש אצל הרמב"ן כגורם המרכזי. כאשר 'מצוי' לפי הרמב"ן הוא בשטח עליו לאדם יש בעלות, אלא שבעלות זאת צריכה להיות בעלות בפועל, ואל רק השם על הנייר.
גורם האחריות אצל הרמב"ן הוא גורם משני והוא מעיד על יכולתו של האדם לטפל בחמץ במידת הצורך. ברם, אחריות של האדם כשלעצמה אינה מחייבת את האדם לשרוף את החמץ. לכן, גם אם החמץ באחריות של האדם אם הוא לא 'מצוי' אצלו, הוא לא מחייב אותו.
אין התייחסות אצל הרמב"ן לגורם הבעלות בכלל במישור איסורי התורה. אולם אפשר להציע כי הרמב"ן מבין שגורם זה נמצא בתוך גורם האחריות. דהיינו, הגמרא דחתה את הצורך בבעלות ועברה לאחריות, כך ששוב אין צורך בגורם זה.
פרשנות רש"י
על מנת להבהיר את דברי רש"י, נתחיל ונציג את חידושו הפרשני. ראינו כי הברייתא קובעת שאדם לא עובר על איסורי החמץ על חמץ של גוי הנמצא ביד הגוי בתוך בית היהודי. אם הגוי מפקיד את החמץ אצל היהודי, הלה חייב לבער את החמץ. חיוב זה פוקע במידה והיהודי נותן לגוי פינה בבית בה הוא יכול להניח את החמץ.
רש"י מפרש כי במקרה בו היהודי נותן לגוי פינה בביתו להניח את החמץ, הסיבה בגללה היהודי אינו מתחייב היא כי הוא לא קיבל אחריות על החמץ. מכאן ניתן להסיק, שהקצאת פינה לחמצו של הגוי אינה משמעותית כשהיהודי מקבל אחריות על החמץ.
מדברים אלו ברש"י, נראה כי העיקרון הקובע הוא עיקרון האחריות. כאשר האדם אחראי על החמץ בפסח הוא עובד על האיסורים גם כאשר החמץ אינו ברשותו. ברם, גם כאשר החמץ ברשותו, החיוב חל רק על החמץ שבאחריות האדם.
הלימוד של יסוד האחריות נעשה מגישור בין שני האיסורים. איסור "לא יראה לך" ממנו נראה כי רק על חמץ בבעלות האדם עוברים על איסור בפסח. המילה "לך" בפסוק זה מחייבת זיקה בין האדם לחמץ. האיסור הנוסף הוא איסור "לא ימצא". איסור זה אינו מתייחס אל האדם אלא אומר שמתחייבים על כל חמץ בבית.
פשרת הגמרא היא לומר שמתחייבים בכל מקרה בו האדם קיבל אחריות על החמץ. אם כן, במידה והחמץ באחריות האדם הוא מחויב לבער אותו כפועל יוצא מהאיסור "לא ימצא", שאוסר הימצאות של חמץ גם כאשר הוא לא בבעלות האדם. כאשר החמץ לא באחריותו של האדם הוא לא מחויב לבער אותו כי נאמר "לא יראה לך", כך שחמץ שלאדם אין זיקה אליו לא גורם איסור.
אולם בדבריו של רש"י על התורה, רש"י מציע לימוד אחר של הדברים. הוא כותב כי מהאיסור "לא ימצא" לומדים שהאדם פטור על חמץ שאינו באחריותו. זאת בניגוד לניתוח שעשינו לעיקרון האחריות המנחה את דבריו של רש"י, לפיו הפטור במקרה בו האדם לא קיבל אחריות נובע מהאיסור "לא יראה לך".
בעיה נוספת שיש בהבנה של דברי רש"י היא פרשנותו בסוף הסוגיה. הוא מסביר שכאשר האדם נותן לגוי פינה להניח בה את החמץ הוא לא עובר על איסורי החמץ כי הפינה שייכת לגוי. לכאורה, הטעם על פי דברי רש"י אמור להיות מוגדר על פי האחריות על החמץ. גם אם החמץ נמצא אצל הגוי, אם הוא באחריות היהודי, היהודי אמור להתחייב בביעור אותו החמץ.
על כן, נראה להציע הבנה אחרת בדבריו של רש"י. רש"י מבין שהחידוש באיסור "לא ימצא" הוא הפטור על חמץ שאינו בביתו של האדם. הגמרא מגדירה מחדש את הפטור הזה ואומרת שהוא לא תקף לרשותו הקניינית של האדם אלא למקום המצוי לאדם.
עם המטען הזה רש"י ניגש לפרש את פשרת הגמרא, וטוען כי מה שמוסיף האיסור "לא יראה לך" הוא מעבר מרשות סובייקטיבית בה האדם יכול לפעול, לזיקה סובייקטיבית אל החמץ. אשר על כן, עיקרון האחריות בא לענות על השאלה האם החמץ "מצוי" בידו של האדם? האם זיקתו של האדם אל החמץ ה"מצוי" מחייבת אותו לבער את החמץ?
בכל מקרה בו האדם קיבל אחריות על החמץ הזיקה הסובייקטיבית שלו אל החמץ מספיק גדולה כדי לחייב את האדם לבער אותו.
פסיקת הרמב"ם
עיקרון הבעלות הוא היסוד המרכזי בדברי הרמב"ם לחיוב באיסורי החמץ. הרמב"ם פותח בהנגדה ברורה בין שני מצבים: כאשר החמץ בבעלות יהודי, הוא עובר על איסורי חמץ; אך כאשר החמץ אינו בבעלותו של היהודי, הוא אינו עובר על האיסורים, גם אם החמץ ברשותו. הנגדה זו מדגישה שהקריטריון העיקרי הוא הבעלות על החמץ.
אחרי שהרמב"ם מבהיר נקודה זאת הוא צריך להסביר למה איסורי החמץ מחייבים את האדם גם כאשר הוא לא בעלים, כמו במקרה בו הוא משמש כשומר לחמץ. כאן הרמב"ם מכניס את יסוד האחריות. אלא שגם יסוד זה מבוסס על בעלות. אדם שאחראי על חפץ הוא כמו בעלים על החפץ לפי הרמב"ם.
ההשלכה המרכזית של גישת הרמב"ם היא שמיקום החמץ אינו מהווה גורם בעל משמעות. האדם חייב על החמץ שבבעלותו גם אם הוא מופקד אצל אדם אחר או נמצא בעיר אחרת. ברם, אין בעיה שיהיה חמץ בביתו של היהודי, אם היהודי אינו בעלים על החמץ או שומר עליו.
הרמב"ם לא מביא להלכה את הדין הפוטר יהודי מאיסורי חמץ אם הוא הקצה מקום מיוחד לחמץ של הגוי. אפשר להסביר את ההחלטה הזאת של הרמב"ם על ידי התאמת פסיקותיו לפרשנות שראינו ברש"י לפיה מקרה של הקצאת מקום מיוחד איננה נחשבת קבלת אחריות[5]. אולם אז היינו מצפים שהרמב"ם יזכיר גם את החידוש שיש בסוגיה, לפיו בית שכור נחשב של האדם, ובכל זאת לא מתחייבים על חמץ הנמצא בו.
נראה לומר שהשמטה זאת נובעת מהבנה כי סוגיה זאת לא הובאה להלכה. הרמב"ם מבין כי הברייתא המתייחסת לחמץ של גוי בבית היהודי אינה עולה עם הברייתא הקודמת המתאימה בין איסורי החמץ השונים, ולכן מחליט לדחות את הברייתא הזאת ואת מסקנות הגמרא בעקבותיה מההלכה, כפי שעשה הרי"ף.
אם כן, מתחזקת ההבנה כי הרמב"ם קיבל רק את עיקרון הבעלות, כאשר הוא משלים אותו עם עיקרון אחריות. אולם ישנה הלכה אחת ממנה עולה כי הרמב"ם מבין את עיקרון הבעלות אחרת.
הרמב"ם מתייחס למקרה בו גוי כופה יהודי לשמור לו על החמץ. הכפייה על השמירה מתבטאת בכך שאם היהודי לא יחזיר לו את החמץ הוא יהיה חייב לשלם. במקרה זה היהודי חייב לבער את החמץ לקראת פסח. למרות שהיהודי לא קיבל אחריות על החמץ, כיוון שבפועל הוא יצטרך לשלם על החמץ, חמץ זה נכלל באיסור[6].
פסיקה זאת מעידה על כך שהגורם המחייב בבעלות איננו גורם משפטי. העובדה כי יש אדם שמפחיד את אותו יהודי או כופה אותו לשלם, אינה יוצרת בעלות במובן הפורמלי. היות אדם בעלים על החמץ איננה מה שמחייב אותו לבער את החמץ, אלא העובדה כי הוא מתייחס לחמץ כאילו הוא הבעלים עליו.
על פי זה, אפשר להבין מדוע הרמב"ם אומר שאחריות נחשבת גם היא בעלות. כאשר האדם מקבל על עצמו לשלם על החפץ במידה והוא יגנב או יאבד, השמירה בה הוא נוהג בפועל דומה לזאת של בעלי החפץ.
אין צורך בהתחייבות לשלם גם באונסים, כי התחייבות זאת היא התחייבות משפטית. היא לא מתווה נורמת שמירה אחרת. התחייבות זו מתפקדת כהסכמה משפטית המגדירה את היחסים בין השומר לבעלים על החפץ ומי צריך לשאת בתוצאות של האירועים שלא נכללו בהסכם.
כמו כן, קבלת אחריות לא לפשוע בשמירה גם היא לא מספיקה. על פי הרמב"ם, רמת מחויבות זאת מקבילה למחויבות של כל אנשי העולם. ההתחייבות לא לפשוע היא בעצם התחייבות לא להזיק לחפץ, בדיוק כמו ששאר אנשי העולם חייבים שלא להזיק לחפץ.
השוואה בין השיטות
ראינו שישנם שני איסורים בנוגע לחמץ: "לא ימצא" ו"לא יראה לך". האיסור "לא ימצא" מדגיש את הבעייתיות שיש בחמץ עצמו, ולכן בלי קשר לאדם אסור לחמץ להימצא. איסור זה צריך להיות מוגבל, והתורה מגבילה את האיסור לביתו של האדם. האיסור השני הוא "לא יראה לך" ושם הדגש הוא הבעייתיות של היחס בין האדם לחמץ.
הרמב"ן טוען כי ישנה הרחבה של איסור "לא ימצא" גם מעבר לביתו של האדם אל כל רשותו של האדם. טענה זאת מדגישה את בעייתיות החמץ עצמו, אלא משנה את תחום האחריות של האדם. גם רש"י מקבל את הטענה שהאיסור "לא ימצא" הוא הבסיסי. אצלו ההרחבה היא מעבר מתחום אובייקטיבי לזמינות סובייקטיבית להשבתת החמץ.
למול זה רבנו תם והרמב"ם דווקא מדגישים את הבעייתיות בקשר בין האדם לחמץ. אך גם שם ישנה מחלוקת. רבנו תם מתייחס לקשר המשפטי הרגיל של בעלות על החמץ. לעומת זאת הרמב"ם מדבר על התנהגות סובייקטיבית כבעלים.
סיכום
שלושה גורמים מרכזיים יוצרים חיוב על חמץ בפסח: בעלות, אחריות, ומושג ה"מצוי". בעלות קניינית היא הגורם הישיר שמחייב את האדם לבער חמץ. אחריות, כמו התחייבות לשמור על החמץ או לשלם במקרה של נזק, יכולה אף היא ליצור חיוב. גורם ה"מצוי" מתמקד במיקום הפיזי של החמץ, כך שאם החמץ נמצא בפועל ברשותו של האדם הוא יעבור על איסורי החמץ.
לפי שיטת רש"י, החיוב לבער חמץ בפסח תלוי בעיקר באחריות שיש לאדם על החמץ, כגורם המסמן מי האדם שזמין לבער את החמץ. זיקה זו נמדדת על פי האחריות שיש לאדם על החמץ: אם הוא קיבל עליו אחריות, הקשר הופך משמעותי דיו כדי לחייב אותו בביעור החמץ, גם אם אין לו בעלות פורמלית עליו. אדם שאחראי על חפץ חייב גם אם החפץ נמצא בבית מושכר.
רבנו תם מציע מודל עם שני מסלולים נפרדים. המסלול הראשון מבוסס על בעלות: כל חמץ שבבעלות האדם מחייב אותו לבער אותו, ללא קשר למיקומו. המסלול השני מבוסס על אחריות: אם החמץ באחריות האדם, הוא חייב לבער אותו, אך זאת בתנאי נוסף שהחמץ נמצא גם ברשותו של האדם.
הרמב"ם רואה בבעלות את היסוד המרכזי לחיוב באיסור חמץ. הוא מדגיש שבעלות על חמץ היא הגורם העיקרי המחייב את היהודי לבער אותו, ללא קשר למיקום החמץ. הוא מגדיר אחריות על חמץ כסוג של בעלות. אלא שאצל הרמב"ם הבעלות המשפטית אינה הגורם המרכזי, אלא היחס של האדם אל החמץ כבעלים. לכן גם אם האדם מתנהג כמו בעלים עקב כפיה חיצונית הוא נחשב בעלים.
הרמב"ן מבסס את שיטתו על מושג הימצאות החמץ ברשותו של היהודי. לשיטתו, חמץ מחייב בביעור רק כאשר הוא מצוי בפועל בשטח שנמצא בבעלות היהודי. אחריות היא גורם משני בעיניו, המעיד על יכולתו של האדם לטפל בחמץ אם יידרש לכך. חידושו של הרמב"ן הוא שאין איסור חמץ במצב בו יש חמץ בבעלותו של האדם שנמצא בשטח של אחר.
השאלה שנותרה היא מה רמת האחריות שצריכה להיות לאדם על החמץ כדי שחמץ זה יחייב אותו באיסורי חמץ בפסח. לפי התוספות, רק אחריות מלאה, בה האדם ינזק מכל סוג של נזק לחמץ תגרום לו לעבור על איסורי החמץ. הרמב"ם מגביל את האחריות הנדרשת לכזאת בה השומר מתחייב לשלם רק על גניבה ואבידה. הריטב"א טוען שכל אחריות שיש לאדם על החמץ נחשבת כאחריות המחייבת את האדם על החמץ.
[1] או בניסוח התלמודי האם דבר הגורם לממון כממון דמי?
[2] יש מי שהציע (חקירה זאת מופיעה למשל בחידושי רבי שמואל סימן ה אות ב) כי הפסוק לא ימצא מלמד שלמרות שבכל התורה כולה אחריות לא נחשבת כמו בעלות, לעניין חמץ בפסח אחריות כן נחשבת בעלות. אך לא ברור עד הסוף איך הפסוק שלא מדבר על בעלות בה לחדש דין לגבי בעלות מיוחדת על חמץ, וצ"ע
[3] מדרש ההלכה עליו מתבסס הרמב"ן מגיע מבית מדרשו של רבי ישמעאל (מכילתא דרבי ישמעאל מסכתא דפסחא פרשה י ד"ה בראשון בארבעה), אולם ישנו מדרש מקביל מבית מדרשו של רבי שמעון בר יוחאי (מכילתא דרשב"י פרק יב פסוק יט) בו שתי דעות אחרות.
[4] בפירושו לתורה (שמות פרק יב פסוק טו ד"ה ולפי זה) אומר שלומדים את זה מהמילה 'לך' באיסור "לא יראה לך". המילה 'לך' מעידה על כך שהאיסור מתייחס רק לדברים שהם שלך. מההקשר נראה שהרמב"ן מפרש את הלימוד כמגביל את איסור מציאות החמץ רק לדבר שביכולתו של האדם. יש לשים לב שהגבלה זאת היא לא לדברים שהאדם לא יכול לעשות לגמרי, כיוון שאז יחול דין אונס של כל התורה כולה.
[5] כפי שעשה הלחם משנה (פרק ד הלכה ג)
[6] נראה כי המקור להלכה זאת הוא המקרה של רבא ובני העיר מחוזא אז חיילי הצבא מכריחים אותם לשמור על החמץ שלהם. נציין כי מסקנתו של הרמב"ם מהגמרא לא מחוייבת. ניתן להציע כי במקרה זה לא כפייה היא זאת שהכריחה את היהודים לשלם במקרה שמשהו יקרה לחמץ, אלא דין המלכות, או שספציפית אותם היהודים היו מוכנים לקבל על עצמם אחריות כל החמץ.