רקע
בסוגיה זאת אנסה להדגים מתודה קטנה של ניתוח קושיה, ובכך לנסות לפתוח חריץ הצצה לעולמם של פרשני התלמוד, במטרה בעיקר להראות דרך לימודית. הסוגיה בה נשתמש כדי להדגים את המתודה הזאת היא כושר אישה לדון. לפני הצלילה לסוגיה, על אף הקושי שבדבר, אבקש אתכם הלומדים לגשת לסוגיה בראש פתוח, ולא לנסות לנווט את הסוגיה אל המקום בו אתם מאמינים שכך צריכים להיות הדברים. נסו לשמוע, כדי שאחר כך תוכלו להשמיע.
בכל זאת אוסיף הסתייגות, ואומר שמאז דנו גדולי העולם בנושאים המופיעים בסוגיה העולם השתנה, ויכול להיות שהתחושה תהיה שעל חלק מהטיעונים אבד הקלח. בכל זאת, אנחנו מחויבים לאמונת חכמים באותם גדולי עולם, בין אם נטען שדבריהם נכונים רק לשעתם, ובין אם נתאים את דבריהם לתפיסות חדשות, לא ניתן לזוז מפסיקת ההלכה המקובלת.
מקורות
משנה נידה מט: (המשנה השניה)
תוספות נידה נ. ד"ה כל הכשר לדון, בבא קמא טו. ד"ה אשר תשים לפניהם
הסבר הסוגיה
כל הכשר לדון – כשר להעיד, ויש שכשר להעיד ואינו כשר לדון
[משנה נידה מט:]
המשניות בפרק שישי במסכת נידה מזכירות רשימה של כללים. בין הכללים הנזכרים שם אומרת המשנה שכל הכשר לדון כשר להעיד, כלומר כל מי שאנחנו מוכנים שיהיה דיין, אנחנו מוכנים גם לקבל את עדותו. לכאורה כלל זה פשוט, אם אנחנו סומכים על אדם מספיק כדי לתת לו לקבוע את הדין, ודאי שאנחנו סומכים עליו שיביא ראיה וישפיע על הדין.
אמנם הראשונים טוענים שכלל זה אינו מתקיים. מהמשנה במסכת שבועות עולה כי אישה לא יכולה להעיד בבית דין. בד בבד, אנחנו יודעים מסיפורי התנ"ך שדבורה שפטה את ישראל. כלומר ישנה דוגמה למקרה בו הכלל לא מתקיים.
לפני שנמשיך בניתוח הסוגיה נעצור ונשאל האם הבעיה הזאת הפריעה גם לנו במהלך הלימוד? אם בעיה זאת לא הפריעה לנו, יש לברר האם לא התקשנו כי בעיה זאת מבוססת על מקור שאנחנו לא מכירים, או שהיא מניחה הנחה שאיננו מסכימים איתה? שאלת שאלה זאת, גם אם לא תמיד יש תשובה מספקת לשאלה זאת חשוב להמשיך ולשאול אותה. לאורך הזמן תשימו לב שיותר שאלות שעלו במקורות כבר נשאלו על ידיכם קודם.
נחזור לסוגיה. נרצה לפרק את הקושיה שראינו בראשונים להנחות יסוד שונות. על מנת לעשות זאת נעביר את הקושיה לתבנית "כיצד הרי". כיצד יש כלל שאומר שכל מי שיכול להיות דיין יכול להיות עד, הרי דבורה הייתה דיינת, ואישה, ואישה לא יכולה להעיד.
אם כן שיש לנו ארבע הנחות יסוד:
- הכלל המובא במשנה במסכת נידה הוא כלל מחייב ואין לו יוצאים מהכלל, כך שכל מי שיכול להיות דיין יכול להיות גם עד.
- דבורה הייתה דיינת.
- דבורה הייתה אישה. לטענה זאת לא נתייחס במשך הלימוד.
- אישה לא יכולה להעיד.
דחייה של כל אחת מהנחות יסוד אלו תוביל לנפילת הקושיה. במידה ואין כלל מחייב הטוען שאדם היכול לדון יכול להעיד, אין סתירה בין היותה של דבורה דיינת לבין הטענה שאסור להעיד. כמו כן, אם נדחה את הטענות כלפי דבורה, ונניח שהיא לא הייתה דיינת, אין בעיה לומר שאישה לא יכולה להעיד, וכל מי שיכול לדון יכול להעיד. כך גם אם לא הייתה משנה בשבועות ממנה היה עולה שאישה לא יכולה להעיד המשנה בנידה לא הייתה סותרת את סיפור התנ"ך. על כן, כל אחד מהראשונים שריצה לתרץ את הקושיה ייאלץ לדחות אחת מהנחות יסוד אלו.
נשים לב שניתן לשכלל את הקושיה ולהוסיף לה הנחת יסוד נוספת. אנחנו מניחים כי המשנה במסכת נידה חייבת להסתדר עם המשנה במסכת שבועות. הנחה זאת איננה מוכרחת ויכול להיות שהנושא נתון במחלוקת תנאים. אבל עקב הכלל ההלכתי שהלכה כסתם משנה, דהיינו שאם לא מוזכר שם של תנא במשנה אנחנו פוסקים אותה להלכה, וההנחה שאין סתירות בהלכה נעדיף כרגע שלא לערער על ההנחה הזאת.
כל תירוץ יצריך אותנו לשאול שתי שאלות. מדוע התרצן העדיף לדחות את ההנחה הזאת ולא את ההנחות האחרות, וכן באיזה טענה הוא דוחה את ההנחה, ומה ההיגיון שיש מאחוריה. השאלה הראשונה תהיה במישור המוטיבציה של התרצן, והשאלה השנייה תהיה במישור הסברה שלו. כמובן, שאם הסברה חזקה, ניתן לומר שהיא גם המוטיבציה, אבל אם התרצן נדחק נשאל למה הוא העדיף להידחק ולא לדחות את אחת ההנחות האחרות.
התירוץ הראשון, אותו מעלה התוספות, דוחה את ההנחה הראשונה, דהיינו הכלל שכל מי שיכול לדון יכול גם להעיד איננו כולל. התוספות מצמצם את הכלל ואומר כל האנשים היכול לדון יכולים גם להעיד, כך שהכלל לא תקף לנשים. במישור המוטיבציה קל לומר שקל לדחות כללים ולומר שיש להם יוצאים מן הכלל[1]. במישור הסברה נצטרך לטעון שישנו הבדל מהותי בין פסולי עדות של גברים לבין פסול אישה לעדות, הגורר את הוצאתה מהכלל.
מסתבר שהסיבה בגינה לא נקבל את עדותו של אדם מסוים היא מחשש שמא הוא משקר, כך שעדותו לא תעזור לנו להגיע לדין אמת. אם כך פסול אישה לעדות איננו מובן. האם אנחנו מניחים שכל הנשים שקרניות? וכי אין נשים צדקניות ויראות שמים? על כן נראה ללכת בכיוון לפיו באמת יש הבדל בין הסיבה בגינה אישה לא יכולה להעיד לבין הפסול הרגיל לעדות. יוצא שאנחנו מאמינים לאישה, ובכל זאת גזירת הכתוב פוסלת אותה מלהעיד[2].
אם נאמר כי ההבדל איננו מהותי, נוכל לנסח את תירוצו של התוספות באופן אחר. הכלל אכן תקף לכל המקרים, וכל מי שכשר לדון כשר גם להעיד, וגם אישה כשרה להעיד, אלא שישנה סיבה טכנית בגינה התורה מנעה מאישה להעיד. ההבדל בין הניסוחים השונים הוא האם ההנחה שאישה פסולה לעדות עומדת בעינה.
ניתן להציע כי הבדל זה יגרום להבדל בשאלה מה ההתייחסות בדיעבד לעדות אישה. אם נאמר כי אישה פסולה לעדות, גם אם הדבר נובע מסיבה טכנית, מסתבר שלא נקבל את עדותה. ברם אם נאמר כי אישה כשרה להעיד, ומנועה עקב סיבה טכנית, יכול להיות שבדיעבד נוכל לקבל את עדותה[3]. כך או כך, על פי שני הניסוחים הללו ההנחה שדבורה הייתה דיינת נותרת בעינה, כך שאין מניעה גם היום שאישה תהיה דיינת.
מעבר להשלכה שיש לניסוחים השונים בשאלה הפרקטית של עדות אישה, יש להם גם השלכה רעיונית לגבי הקשר בין עדים לדיינים. הניסוח השני משאיר את המשנה בנידה על כנה, כך שכל מי שיכול להיות דיין יכול להיות עד, כך שישנו קשר יציב בין דיינות לעדות. הדרישה מעד ומדיין היא על אותו הרצף, אלא שמדיין דרוש יותר מאשר מעד, ולכן כל מי שיכול להיות דיין יכול גם להיות עד אבל לא כל מי שיכול להיות עד יכול להיות דיין.
ברם, הניסוח הראשון שעלה בתירוץ הראשון של התוספות מערער את הקשר הזה. הקשר שהמשנה מביאה נועד לתת לנו כלל אצבע האומר שבדרך כלל מי שיכול להיות דיין יכול להיות עד, כיוון שברוב המקרים הדבר נכון, אבל אין קשר מהותי בין עבודתו של הדיין לזאת של העד.
התוספות מביא שני תירוצים נוספים. הוא כותב בפירוש שהמוטיבציה לשני התירוצים הללו הם דברי הירושלמי שפוסלים אישה מלהיות דיינת. היתרון שיש בכיוון הזה הוא שצריך לדחות מקרה מסוים ולא דין. בניגוד לדין שהעמדה שלו מחייבת צמצום מסוים שלו, בסיפור ניתן לומר שפרט מסוים נובע משיקולים מאוד ספציפיים, ולא צריך להגביל כלום. כלומר על מנת לדחות את ההנחה השניה צריך לתת פרשנות לסיפור[4].
התירוץ השני של התוספות מסביר כי דבורה דנה על פי הדיבור. ניתן להבין לפי שתירוץ זה לא דוחה את ההנחה שדבורה הייתה דיינת, אלא את ההנחה שמכך שדבורה הייתה דיינת ניתן להסיק כי נשים יכולות לדון. לחלופין, ניתן להציע פרשנות אחרת ולומר שדבורה בכלל לא הייתה דיינת אלא נביאה, והיא לא שפטה את ישראל, אלא הקב"ה שפט את ישראל והיא אמרה את הפסקים[5].
אולם התוספות במסכת בבא קמא מתנסח בצורה שונה, ולפיו מראה שעם ישראל מינו את דבורה להיות שופטת, על אף שהיא פסולה לדיינות, כי כולם הסכימו לקבלה כשופטת, כיוון שהיא הייתה נביאה. יוצא שלמרות שאישה פסולה מלדון, הפסול שלה זהה לפסולים האחרים, כך שהצדדים יכולים להסכים על כך שאישה תדון אותם.
התירוץ השלישי אותו התוספות מעלה הוא שדבורה לא הייתה דיינת, ומה שאמרו שהיא שפטה את ישראל, הכוונה שהיא הייתה אומרת לדיינים את פסקי ההלכה. מפרשנות זאת עולה כי ישנה מניעה כלשהי מאישה להיות דיינת, זאת על אף שהיא יודעת את הדינים וביכולתה להיות דיינת, וצריך לשאול מה מקור הפסול.
סיכום
השלבים של מתודת ניתוח הקושייה:
- איתור הקושייה
- ניסוח הקושיה במילים שלנו בתבנית "כיצד… הרי"
- כתיבת הנחות היסוד של הקושיה. הבנה מי מייחד כל אחת מהנחות היסוד, בדגש על שאלת ההשלכה ההלכתית בדחיית הנחה אחת ולא האחרת.
- מציאת דרכים יצירתיות לדחות כל אחת מההנחות, .
בנוסף ניסינו לשאול את עצמנו מה הוביל כל מפרש לדחות דווקא את ההנחה אותה הוא דחה, ולאחר מכן מה ההצדקה שלו לדחייה זאת.
השתמשנו במתודה זאת על מנת לנתח את הסתירה שהראשונים מציגים בין הכלל האומר שכל מי שכשר לדון כשר גם להעיד, לבין המשנה ממנה עולה כי אישה לא יכולה להעיד, למרות שאנחנו יודעים שדבורה הייתה דיינת.
התוספות מתרצים את הקושיה ואומרים שהכלל לא מתייחס לנשים. תירוץ זה גרם לנו להבין שהכלל מביא סימן לזכור את פסולי הדיינות, אבל לא מתאר קשר נסיבתי בין הדברים. הפסול לדיינות נובע מחוסר אמון, אולם באישה אין חוסר אמון וסיבת הפסול לעות היא אחרת. ניסחנו תירוץ אחר לפיו הכלל הוא כן בדווקא, אבל האישה איננה פסולה לעדות, פשוט לא מעידה בפועל.
הראנו תירוצים אחרים העולים בתוספות ובשאר הראשונים המתבססים על כך שדבורה לא הייתה שופטת, או שמהיות דבורה שופטת לא ניתן ללמוד לשאר הנשים.
[1] כך לדוגמה, התוספות אפילו לא מתייחס לזה שלמלך אסור להעיד, ובכל זאת הוא כשר להיות דיין.
[2] הגרי"ד סולובייצ'יק (רשימות שיעורים שבועות ל.) חוקר בגדר פסול אישה לעדות את השאלה האם האישה פסולה לעדות או מופקעת מעדות. לפי דברינו יכול להיות שאם נאמר שאישה מופקעת מעדות, אין זה אומר כי היא פסולה.
[3] גם אם לא נקבל את עדותה, ניתן לומר שלא נפסול את שאר העדים שהעידו עמה מדין עדות שנפסלה מקצתה נפסלה כולה, כי היא לא פסולה.
[4] כך למשל הרמב"ן כותב (שבועות ל. ד"ה מתני') שדבורה לא הייתה שופטת מבחינה משפטית, אלא מנהיגה.
[5] תירוץ זה חדשני כי יש כלל לפיו נביא אינו רשאי לחדש, כך שצריך להבדיל בין ביצוע דין לבין חדשנות הלכתית.