רקע
לאחר שעסקנו בשאלה מתי הבהמה נמצאת ברשות הרבים ונכללת בפטור, ומתי היא לא נמצאת ברשות הרבים או לא נכללת בפטור, יש לעסוק בשאלה לגבי מהי הפעולה שצריכה להעשות ברשות הרבים כדי להיפטר.
מקורות
א. בבא קמא כ. "בעי רבי זירא… בפתילא דאספסתא"
ב. רש"י בבא קמא כ. ד"ה כגון, מאי, מאי לאו, אימא, ואיבעית אימא
תוספות בבא קמא כ. ד"ה מתגלגל
[תוספות רבינו פרץ בבא קמא כ. ד"ה מתגלגל, וקא מתגלגל, אבע"א]
רמב"ם הלכות נזקי ממון פרק ג הלכות ד-ה
[נחלת דוד בבא קמא כ. ד"ה בעי ר' זירא "וצריך לומר לדעתם… בסוגיין דפי פרה", "ועדיין אינו מיושב כ"כ… והמחוורת בשמעתין"]
מאירי בבא קמא כ. ד"ה בהמה שנטלה פירות
ג. תלמיד הר"י בבא קמא שטמ"ק ד"ה מתגלגל מהו
בעי ר' זירא: מתגלגל, מהו? היכי דמי? כגון דקיימא עמיר ברשות היחיד וקא מתגלגל ואתי מרשות היחיד לרה"ר, מאי? ת"ש, דתני רבי חייא: משוי מקצתו בפנים ומקצתו בחוץ, אכלה בפנים – חייבת, אכלה בחוץ – פטורה; מאי לאו מתגלגל ואתי. לא, אימא: אכלה על מה שבפנים – חייבת, על מה שבחוץ – פטורה. איבעית אימא: כי קאמר רבי חייא – בפתילה דאספסתא.
[בבא קמא כא.]
רבי זירא מסתפק בשאלת מתגלגל. לפי הפשט של הגמרא שלפנינו הספק הוא בשאלה האם על פירות שהתגלגלו מרשות הניזק לרשות הרבים יש חיוב בנזקי שן ורגל. הגמרא מביאה ראייה ממשוי שנמצא חלקו בפנים וחלקו בחוץ, ומניחה שהדרך שהוא הגיע לשם היא על ידי תחילת מעבר מרשות הניזק לרשות הרבים, והדין שם הוא שהולכים אחר מיקום הבהמה, ואם היא ברשות הרבים פטורה, ואם היא ברשות הניזק חייבת. הגמרא דוחה את הראייה בשתי דרכים, האחת היא שלילת הדין של הברייתא ואמירה שצריך לשנות את הדין אחרת, והשנייה היא להגביל את הברייתא לסוג תבואה מסויימת שהוא גדול, ואז לא צריך לומר שהסחורה התגלגלה לרשות הרבים.
הראשונים לא מוכנים לקבל שזה פירוש הגמרא, כיוון שברור שאם הפירות נמצאים כרגע ברשות הרבים הבהמה האוכלת אותם פטורה בלא תלות בשאלה כיצד הם הגיעו לשם. לכן הם מפרשים את ספקו של רבי זירא אחרת. כל פירוש אחר של דברי רבי זירא מחייב התייחסות לכל אחד משלבי הגמרא.
רש"י מסביר שהמקרה בו רבי זירא מסתפק הוא כשהבהמה נמצאת ברשות הרבים ולוקחת תבואה שנמצאת ברשות הניזק כדי לאכול אותה ברשות הרבים. הוא תולה את הספק בשאלה האם בנזקי שן הולכים אחר הלקיחה או אחר האכילה. העמדת הספק בצורה הזאת מחייבת את רש"י לומר שהספק עובד לשני הצדדים ויחול גם במקרה בו הבהמה פולשת לרשות הניזק ומגלגלת פירות של הניזק לרשותו שם היא אוכלת אותם.
לפי פירוש זה, רש"י מסביר שהראיה היא מכך שהבהמה אוכלת ממשוי שחציו ברשות הניזק וחציו ברשות הרבים, ובעצם מעבירה אליה את האוכל שלא נמצא ברשות שהיא נמצאת בה, והדין הוא שהולכים אחר מיקום הבהמה. אפשרות אחת לדחות את הראייה היא או על ידי אמירה שהדין בברייתא הוא שהולכים אחר מקום התבואה, ועל חלק התבואה שהיה ברשות הניזק חייב, ועל השאר פטור. אפשרות שנייה היא העמדת הברייתא בסוג עלה שחציו נמצא ברשות הרבים וחלקו נמצא ברשות הניזק, והבהמה על ידי אכילת חלקו האחד של העלה שברשות הרבים לוקחת גם את חלקו האחר, ובמקרה הזה ודאי שפטור כי הלקיחה הייתה ברשות הרבים.
הסברה לומר שהולכים אחר לקיחה היא פשוטה. בין אם הסבר הפטור ברשות הרבים תלוי בפשיעתו של הניזק, בין אם בתמותו של המזיק ובין אם במשחק זכויות, הכל מובן רק אם אומרים שהולכים אחר הלקיחה. כמו כן במקרה ההפוך בו הבהמה מגלגלת פירות מרשות הרבים לרשות הניזק צריך לומר שהפטור של שן ברשות הרבים לא חל כשיש פלישה, ובמקרה שיש פלישה, המזיק חייב על כל נזקיו, על אף שאם אוכל אותם ברשות הרבים הוא היה פטור עליהם.
אבל אם הולכים אחר האכילה, לא ניתן לומר שהניזק הזיק את עצמו כיוון שהוא עשה הכל כמו שצריך אלא שבהמת המזיק הרסה את זה כך שיגיע המצב ממנו נגרם הנזק. כמו כן לא ניתן לומר שהדבר תלוי בחוסר פשיעתו של המזיק כיוון שהמזיק פלש ולקח את הירקות. אפשר לומר שהסיבה היא קביעת מערכת החוקים כך, אלא שהדבר מעט דחוק כיוון שהניזק היה בסדר גמור והמזיק הוא שפשע.
על כן נראה להסביר שצד הספק לפיו הולכים אחר האכילה בנוי על כך שהפטור של שן ורגל ברשות הרבים נובע מגזירת הכתוב "וביער בשדה אחר". אם מבינים כך הפסוק אומר שהביעור, כלומר האכילה צריך להתבצע בשדה הניזק, ואם הפירות רק נלקחו משם, אין חיוב על גזל הבהמה, ולאחר מכן הפירות מונחים ברשות הרבים ופטור. יוצא שהספק הוא בשאלה האם הפטור מיוסד על סברה או על גזירת הכתוב[1].
התוספות מקשים על רש"י שתי קושיות. הקושיה האחת היא מסוגיה לקמן, שמניחה כדבר פשוט שכלב שלוקח חררה מרשות הניזק ואוכל אותה בגדיש אחר פטור. מוכח משם שאין ספק האם הולכים אחר לקיחה או אחר אכילה, וברור לגמרא שהולכים גם אחר אכילה[2].
ניתן לדחות את הקושיה, ולומר שיש מחלוקת בין הסוגיות, או שהסוגיה שם פושטת את הספק של הסוגיה פה. אלא שהדחייה היא טכנית. מה גם שלא ניתן לתרץ כך ברמב"ם. הרמב"ם גורס את הגמרא הפוך ופוסק שהספק הוא לגבי בהמה שעמדה ברשות הניזק ותלשה פירות שלו מרשות הרבים, כמו הצד השני של המקרה שהציג רש"י. אלא שבהלכה הבאה הרמב"ם פוסק שהכלב שלקח את החררה מרשות הניזק ואכל אותה במקום שהוא לא של הניזק פטור.
תלמיד הר"י, המובא בשיטה מקובצת, מחלק בין הכלב שנכנס לרשות הניזק, לבהמה שלא נכנסת לרשות הניזק אלא תולשת את הפירות כשהיא ברשות הרבים. אלא שדבריו צריכים עיון קל, שהרי פלישה היא סיבה לחיוב ולא לפטור, ואם הכלב שפלש פטור, אמור להיות קל וחומר שהבהמה שלא פלשה תהיה פטורה.
היה ניתן להסביר את דבריו כמו שמתרץ הנחלת דוד שכאשר הכלב נכנס להיות באותה רשות עם האוכל ולוקח אותו למקום אחר, המעבר בין הרשויות מחלק בין המעשים, כלומר הכלב מעביר את החררה למקום אחר, ולאחר שהעביר כיוון שיש הפסק מושא האכילה נמצא ברשות הרבים והוא פטור עליו. לעומת פרה שעומדת ברשות הרבים שאוכלת מרשות הניזק שאין הפסק בין הלקיחה לאכילה.
לכן נראה שצריך להוסיף חילוק נוסף והוא בין בהמה שהכנסת מאכל לפיה היא תחילת אכילתה, לבין כלב שיכול לקחת דברים בפיו גם בלי להתחיל לאכול אותם[3]. אם משתמשים בשני החילוקים האלו, יוצא שהכלב לקח את החררה מרשות הניזק אבל לא אכל שם ולכן פטור. לעומת זאת לגבי הבהמה יש ספק שהרי הפירות היו ברשות הניזק והיא לקחה אותם משם ובכך התחילה לאכול, ויש שאלה האם הולכים אחר הפירות שנלקחו מרשות הניזק או אחר הבהמה שבמהלך כל האירוע עמדה ברשות הרבים[4].
אם מבינים כך, בבהמה, אם היא והפירות באותה הרשות אלא שהיא אוכלת אותה במקום אחר, תמיד הולכים אחר מקום הלקיחה, ואם הבהמה לא נמצאת באותה הרשות עם הפירות הדבר ספק האם הולכים אחר המקום בו הפרה אוכלת או המקום ממנו נלקחו הפירות. בכלב תמיד הולכים אחר מקום האכילה, ואפילו אם לקח מרשות הניזק, כל עוד הוא לא אוכל שם הוא פטור. ברם אם הכלב יעמוד ברשות אחת, ויאכל דבר שנמצא ברשות אחרת, ספק הגמרא יחזור.
אלא שקשה לומר שהרמב"ם פוסק כרש"י כי הוא לא פוסק את המקרה לצד ההפוך, לגבי בהמה שעומדת ברשות הרבים ומושכת פירות בחצר הניזק. כך גם ככל הנראה הראב"ד מבין אותו, כי הוא מעיר על הרמב"ם שהגירסה שלו בגמרא יותר מדוייקת ממגירסת רש"י. נראה שהסיבה שהראב"ד אומר זאת היא כי לדעתו לפי הגירסה של הרמב"ם אין קושיה מכלב.
המגיד משנה מסביר שהרמב"ם פוסק שצריך שתהיה אכילה בשדה אחר רק לקולא, ולכן כשהכלב אוכל את החררה ברשות הרבים הוא פטור. והגמרא מסתפקת האם אומרים שצריך שהלקיחה תהיה בשדה אחר גם לקולא. ניסוח זה של המגיד משנה הוא מעט קשה, שכן אם הפסק הוא שצריך לקיחה, הוא אמור להיות לקולא ולחומרא. קושיה זאת מתעצמת כיוון שקשה לדבר על המושגים קולא וחומרא בדיני נזקים, כיוון שקולא למזיק מטילה את האחריות על הניזק ומחמירה עליו, וחומרא למזיק גורעת אחריות מהניזק.
הנחלת דוד הולך בכיוון דומה ואומר שמכלב שאוכל את החררה לומדים שכדי להתחייב על נזקי שן חייבים שהאכילה צריכה להיות ברשות הניזק. ספק הגמרא במתגלגל הוא האם התנאי הוא תנאי יחידי וכל עוד האכילה הייתה ברשות הניזק חייב, או שמא צריך שתהיה גם לקיחה ברשות הניזק. אולם, היינו מצפים שסדר ההלכות יהיה הפוך, קודם לפסוק שאכילה זה תנאי מחייב ולאחר מכן לשאול האם גם לקיחה.
על כן נראה להסביר את הספק ברמב"ם בדרך אחרת. הרמב"ם לא מתלבט לגבי פעולת הבהמה, אלא לגבי מעמדה. מצד אחד, הניזק יכול לטעון כלפי המזיק שלא היה לו רשות להיכנס לאותו השדה, כך שהבהמה משולחת והבעלים חייב לשלם על הנזקים. מצד שני, האכילה אינה "בשדה אחר" ובמקום בו לכאורה יצאה משדה הניזק כך שהיא אינה משולחת. במקרה ההפוך בו הבהמה עומדת ברשות הרבים ואוכלת מרשות הניזק, אין מה להסתפק כיוון שכל עוד הבהמה נמצאת ברשות הרבים היא איננה משולחת כיוון שיש לה רשות להלך ברשות הרבים.
הקושיה השניה שהתוספות מקשה על רש"י היא מלשון הגמרא שמציגה את הספק כמתגלגל, כלומר הפירות מתגלגלים בעצמם ולא הבהמה היא זאת שמגלגלת אותן. הדיוק הזה גורם לתוספות לפרש את המקרה בגמרא באופן אחר לגמרי. על פי התוספות ספק הגמרא הוא בפירות שמתגלגלים מעצמם לכיוון רשות הרבים, ובהמה, שעומדת ברשות הניזק, אוכלת אותם לפני שהם מגיעים לשם. הספק הוא האם כיוון שהפירות ינוחו ברשות הרבים, הבהמה פטורה על אכילתם כבר מעכשיו.
צד החיוב ברור מאוד, הבהמה נמצאת ברשות הניזק ואוכלת פירות שנמצאים שם. אלא שצד הפטור זקוק ביאור, מדוע העובדה שהפירות יגיעו לרשות הרבים גורמת לפטור ברשות הניזק? האם גם במצב בו הפירות נמצאים ברשות הרבים ומתגלגלים לעבר רשות הניזק יהיה צד חיוב לבהמה שאוכלת אותם כי הם עומדים לנוח ברשות הניזק?
נראה להסביר שהתוספות מבין שהחיוב על שן ורגל דווקא ברשות הניזק נובע מכך שהמזיק מזיק פירות שהיו בטוחים. לכן ברשות הרבים, שם הניזק חושש על פירותיו, לא יהיה חיוב. על הדרך הזאת גם פירות שיכולים להתגלגל ולהגיע לרשות הרבים אינם בטוחים ולכן יכול להיות שיהיה חייב עליהם. כך גם ניתן להסביר מדוע התוספות אומר שאם הבהמה עומדת בפנים והפירות בחוץ היא חייבת, כי הפירות נמצאים ברשות הרבים, וכשהפירות ברשות הרבים ודאי שפטור.
המאירי, מבין כדבר פשוט שהולכים אחר מיקום אכילת הבהמה בלא תלות מהיכן לקחה את הפירות. לכן, בין אם הבהמה לקחה את הפירות ממקום אחד לאחר, ובין אם הבהמה עמדה במקום אחד ואכלה במקום אחר תמיד הולכים אחר מקום האכילה, כי כדי שהבהמה תתחייב הביעור צריך להיות בשדה אחר.
לכן, המאירי מסביר שספק הגמרא הוא לגבי בהמה שמתחילה לאכול במקום בה היא עומדת, ומתגלגלת להמשיך את האכילה במקום אחר. יסוד הספק הוא בשאלה, האם סוף האכילה, שהוא המשך ישיר של תחילת האכילה, נגרר אחרי תחילת האכילה.
סיכום
רבי זירא מסתפק בשאלה האם חייבים על אכילת סחורה שהגיעה לבדה מרשות הניזק לרשות הרבים. הראשונים, שככל הנראה מניחים שבמקרה כזה ודאי שפטור, מסבירים את הספק בדרכים אחרות.
רש"י אומר שהמקרה בגמרא הוא בהמה שגלגלה את הפירות מרשות הניזק לרשות הרבים. הספק הוא בשאלה האם הולכים אחר הלקיחה או אחר אכילה, ולכן הוא מתקיים גם במקרה ההפוך. הקושיה העיקרית על רש"י היא מסוגיה לקמן, ממנה משמע שאם האכילה לא הייתה ברשות הניזק פטור עליה. הנחלת דוד מחלק בין מצב בו הליכה חילקה בין לקיחה לאכילה כך שהן לא פעולות צמודות, ולכן יהיה פטור, אבל כשהן כן פעולות צמודות יש להסתפק.
הרמב"ם פוסק שיש ספק לגבי מצב בו הבהמה נכנסה לרשות הניזק ואכלה מפירותיו ברשות הרבים. בהלכה לאחר מכן הרמב"ם פוסק שאם כלב לא אכל חררה ברשות בעליה, על אף שהוא לקח אותם משם פטור. הנחלת דוד מסביר שלפיו אכילה ברשות הניזק היא וודאי תנאי מוכרח כדי לחייב, והסוגיה שלנו דנה בשאלה האם צריך שגם הלקיחה תהיה מרשות הניזק, ולגבי זה יש ספק.
המאירי פוסק כדבר פשוט שתמיד הולכים אחר האכילה. לפיו ספק הגמרא הוא בסחורה שעומדת מקצת בפנים ומקצת בחוץ, ואז הבהמה מתחילה לאכול את הסחורה במקום אחד ומסיימת לאוכלו במקום אחר. הספק תלוי בשאלה האם מקום תחילת האכילה משפיע גם על סופה.
התוספות מסביר את הספק בדרך אחרת ולפיו רבי זירא מסתפק במצב בו הפירות נמצאות ברשות הניזק ומתגלגלים לעבר רשות הרבים, אז הספק הוא בשאלה האם העובדה שהפירות עומדים לנוח ברשות הרבים פוטרת את הבהמה שאכלה אותם בחצר הניזק.
[1] ניתן גם לומר שגם הצד שאומר שהולכים אחר הלקיחה בנוי על גזירת הכתוב, והספק הוא האם המילה וביער היא מלשון ביעור (אכילה) או בעיר (בהמה) כמו שמסביר רש"י על התורה (פרק כב פסוק ד).
[2] בשיטת התוספות בשאלה הזאת נעסוק בהרחבה בסוגיה הבאה.
[3] חילוק כזה עושה הפני יהושע (כג: ד"ה בגמרא).
[4] ברש"י הפירוש הזה קצת יותר קשה כיוון שלא ברור מה עניין הגלגול.