רקע
בקניין אגב חכמים קבעו שניתן להשתמש בפעולת הקניין על קרקע כדי לקנות מטלטלים עם הקרקע. בסוגיה זאת נברר את התנאים לקניין זה, ובאמצעות כך נבין את המנגנונים האפשריים להפעלת הקניין.
מקורות
א. קידושין כו.-כז: "נכסים שאין להם אחריות מנהני" עד "חד הוא"
ב. ר"ן קידושין י: בדפי הרי"ף ד"ה והלכתא עד "דסגי בעם"
ג. רמב"ם הלכות מכירה פרק ג הלכות ח-ט
מגיד משנה הלכות מכירה פרק ג הלכה ט ד"ה בד"א
כסף משנה הלכות מכירה פרק ג הלכה ט ד"ה כתב ה"ה החילוק שכתב רבינו
[סמ"ע סימן רב ס"ק ג]
ריטב"א קידושין כז: ד"ה ובאידך לישנא אמרינן
שו"ת רש"י סימן רנה
ד. גמרא בבא קמא יב.-: "לימא כתנאי… חד הוא"
ה. רש"י קידושין כז. ד"ה לא שנו
רש"ש קידושין כז. ד"ה רש"י ד"ה לא שנו
רשב"א קידושין כז: ד"ה בד"א
ריטב"א קידושין כז. ד"ה אמר רבא לא שנו, כו. ד"ה קאמר שמואל
ר"ן קידושין י: בדפי הרי"ף ד"ה בד"א כשנתן לו דמי כולם
מגיד משנה הלכות מכירה פרק ג הלכה ח ד"ה המקנה קרקע ומטלטלין כאחד
ו. בבא בתרא מד.-: " אלא כדרבין… ארעא מעולם"
רשב"ם מד: ד"ה ומקשינן
שו"ת הרא"ש כלל עט סימן יב "תשובה… והא לית ליה קלא"
ז. בבא בתרא עז.-: "אמר אמימר… עד תווך"
רשב"ם בבא בתרא עז: ד"ה נקנה השטר
הסבר הסוגיה
נכסים שאין להם אחריות נקנין עם נכסים שיש להם אחריות – בכסף, ובשטר, ובחזקה.
[קידושין כו.]
המשנה בקידושין מסיימת למנות את דרכי הקניין ואומרת שניתן לקנות נכסים שאין להם אחריות, דהיינו מטלטלים, עם נכסים שיש להם אחריות, כלומר קרקעות. הגמרא שואלת על מקור הדין וחזקיה מביא פסוק מדברי הימים בו מסופר על כך שיהושפט נותן לבנים שלו מתנות יחד עם ערים מבוצרות.
התיאור של המשנה ושל הפסוק מדברי הימים מתאר שתי עסקאות שבמקרה נעשות יחדיו, ולמרות זאת ניתן לחבר אותן יחדיו תחת אותו מעשה הקניין[1]. אולם כבר במשנה יש מדרג שלא מופיע בפסוק. העסקה הזניחה – עסקת המטלטלים, מסתפחת לעסקה חשובה. צורת החשיבה הזאת מקצינה בגמרא שם הגמרא מסתפקת יש דרישה לציין את העובדה שהקניין של המטלטלים נעשה אגב הקניין של הקרקע, ומכריעה שאכן יש דרישה כזאת.
הר"ן מביא את שיטת הרא"ה לפיה מה שהגמרא אומרת זה לא שיש חובה לומר שהקניין האחד מתבצע אגב הקניין השני, אלא רק לציין את העובדה ששתי העסקאות מחוברות אחת לשניה. לכן, אין הכרח לומר דווקא את המילה "אגב", וקניין מתבצע גם באמצעות המילה "עם". פסיקה זאת מובאת בר"ן כחולקת על פסיקתו של רש"י לפיה רק המילה "אגב" גורמת לקניין.
פסיקתו של הרא"ה פשוטה יחסית. אין עניין מהותי במילה בה משתמשים כל עוד מציינים שזאת דרך הקניין הרצויה. נראה שהרא"ה תופס את קניין אגב כדרך לחסוך במעשי קניין מרובים. אמנם יש צורך בייחוס כדי שמעשה הקניין של הקרקע יוכל לפעול גם בחפץ האחר, אולם זה כבר עניין במנגנון בו הקניין עובד, ולא עניין מהותי לקניין. אמנם דברי רש"י צריכים ביאור נוסף. מדוע יש צורך להדגיש שהמטלטלים נקנים דווקא אגב הקרקעות?
כדי להבין את רש"י נידרש לדברי המגיד משנה ובשבילם נמשיך את מהלך הגמרא ונראה את פסיקת הרמב"ם. הגמרא חוקרת את השאלה האם כדי לקנות דברים אגב הקרקע יש צורך שהדברים יהיו דווקא על אותה הקרקע. לכאורה, הצד לפיו יש הכרח שהדברים יהיו בתוך הקרקע מבין שהחפצים הנמצאים בקרקע בטלים אליה וכך עובד קניין אגב, והצד השני מבין את שאין צורך בשני מעשי קניין שונים וטכניים כדי לסגור את אותה העסקה בין שני האנשים.
הכרעת הגמרא היא שאין צורך שהמטלטלים יהיו בתוך הקרקע. הרמב"ם פוסק זאת, אולם מבדיל בין קניין כשמטלטלים בתוך הקרקע לבין קניין כשהמטלטלים מחוץ לקרקע כאשר רק במקרה השני יש צורך באמירה שהמטלטלים יקנו אגב הקרקע. הראב"ד משיג על הרמב"ם עקב הפסיקה הזאת, והרב המגיד מתרץ ואומר שכאשר המטלטלים נמצאים בתוך הקרקע, הקרקע קונה את המטלטלים מדין קניין חצר ולכן אין צורך באמירה המיוחדת של קניין אגב[2].
רואים מדברי הרב המגיד שהקרקע מבצעת את הקניין במטלטלים[3]. אם נחזור לדברי רש"י ניתן להבין שהוא מייסד את אותו העיקרון גם כאשר המטלטלים מחוץ לקרקע. האדם לא קונה את המטלטלים ואת הקרקע יחד. הוא קונה את הקרקע, והקרקע קונה לו את המטלטלים[4]. לכן יש חשיבות לכך שהמילה שתיאמר תדגיש את הנקודה הזאת.
הכסף משנה חולק על המגיד משנה וטוען שלא הגיוני לומר שהקניין נעשה באמצעות קניין חצר, שאם כן היה על הרמב"ם לשבץ את ההלכה יחד עם הלכות קניין חצר. קושי נוסף על פירוש הרב המגיד נובע מכך שאם הקניין הוא קניין חצר הוא צריך להיות כפוף לדיני קניין חצר, דוגמת חצר שמורה והרמב"ם לא מזכיר אותם פה.
לכן הכסף משנה מפרש את הרמב"ם בכיוון אחר ואומר שהסיבה לחילוק היא שכאשר המטלטלים נמצאים בתוך הקרקע מוכח שהם נקנים אגב הקרקע ואין צורך באמירה המפורשת, כך שגם לפי הרמב"ם אין הבדל מהותי בין הקניינים השונים. אפשר לומר שלפי הכסף משנה הרמב"ם פוסק כמו הרא"ה, אולם אין הכרח לכך, וניתן להבין שהרמב"ם מבין שהמשנה בקידושין מחדשת שהעובדה שהקרקע נקנית לאדם אחד היא מעשה הקניין המקנה את המטלטלים, כך שכאשר הדבר לא ברור צריך לומר אגב כדי "להפעיל" את הקניין.
הסמ"ע מקצין וכותב שאין צורך לומר אגב כיוון שהדברים בתוך החצר בטלים לחצר כשהם בתוכה כך שהקניין המתבצע על הקרקע כולל גם אותם. בניגוד למגיד משנה ולכסף משנה, הסמ"ע מבין שכשהמטלטלים נמצאים על הקרקע אין תהליך דו שלבי לקניין, ומלכתחילה יש קניין אחד שדורש רק מעשה קניין אחד.
דברי הסמ"ע מופיעים כבר בריטב"א. אולם על אף קיצוניותו של הסמ"ע הריטב"א כותב דברים קיצוניים עוד יותר. ראשית, הריטב"א מסביר באמצעות ההנחה הזאת כיצד ניתן לשעבד מטלטלים. בדרך כלל מטלטלים לא משתעבדים, אולם ניתן לשעבד את המטלטלים אגב הקרקע. דהיינו המטלטלים לא רק נחשבים כחלק מהקרקע לצורכי מעשה הקניין אלא מקבלים חלק מהזהות של הקרקע, ועל כן גם משתעבדים יחד איתה[5].
על אף שהריטב"א מבין שהתוצר של קניין אגב הוא גדול יותר ממה שמופיע בסמ"ע הוא לא מגדיל את הדרישות לשם כך. להפך, הריטב"א כותב את הדברים בלי לחלק בין מטלטלים הנמצאים בתוך הקרקע לבין מטלטלים הנמצאים מחוץ לה[6]. אם בסמ"ע היינו יכולים לומר שההסתכלות על המטלטלים כיחידה אחת עם הקרקע לצורך המכירה נובעת מכך שהמטלטלים הם חלק מהקרקע כפי שחלון הוא חלק מבית, בריטב"א כבר אי אפשר לומר כך.
נראה להסביר שלריטב"א היה הכרח ללכת בדרך בה הוא הילך. ראינו עד כה את שיטת חכמי ספרד המבינים את הבעלות כשליטה על החפץ. אם כך לא ברור כיצד ניתן לדבר על קניין אגב שנראה כולו כטריק משפטי להחלת כמה בעלויות יחדיו. בעיה זאת מצעצמת עקב כך שהגמרא מכריעה שאין דרישה אפילו לשליטה מינימלית של הימצאות המטלטלים בתוך השדה הנקנה.
הדרך של הריטב"א להתמודד עם הבעיה הזאת הוא להפוך את המטלטלים לחלק מהקרקע. שילוב העסקאות איננו עניין טכני, אלא הוא מחייב קשר מהותי בין הדברים או יוצר קשר כזה. ניתן להביא לכך ראיה מהראייה שגרמה לגמרא להכריח שהמטלטלים לא צריכים להיות בתוך הקרקע. שטר המעיד על מכירת קרקע לא צריך להיות בתוך הקרקע והוא נקנה אגבה. הגמרא דוחה את הראיה הזאת ואומרת ששטר הוא מקרה מיוחד וחוסר הדרישה שמקומו יהיה בקרקע נובע מכך שהוא הדרך להחזיק בשדה. אולם הגמרא מקיימת את הראיה כי על הדין הזה אמרו שהוא פועל מדין קניין אגב. מכאן ניתן לטעון שכדי שיהיה ניתן לקנות מטלטלים באגב צריך להיות להם קשר לקרקע[7].
מובא בשם הגאונים כי בקניין אגב אין צורך בהעברת קרקע מוחשית ומספיקה העברת הזכות שיש לאדם על קרקע בארץ ישראל, או העברת הזכות של האדם על הקרקע בה ייקבר. כמובן שהאדם לא יכול לעשות פעולות משפטיות עם קרקעות אלו, מה שמעלה את ההבנה שלפי הגאונים קניין אגב הוא פיקציה. מטלטלים אינם צריכים קניין בכלל, ובסך הכל יש צורך בטקס מסוים שממנו והלאה הבעלות תעבור.
העלנו שלוש שיטות להבין את המנגנון בו עובד קניין אגב. המגיד משנה שמסביר שקניין אגב הוא קניין שהקרקע מבצעת במטלטלים. הכסף משנה לפיו קניין אגב היא אמירה כי פעולת הקניין הנעשית בקרקע יכולה לסגור שתי עסקאות בבת אחת, את עסקת הקרקע ואת עסקת המטלטלים. ושיטת הריטב"א והסמ"ע לפיה העסקה היא אחת.
נבחן את השיטות השונות סביב הסוגיה הבוחנת את מעמדם של עבדים, ושואלת האם מעמד העבד הוא כשל קרקע או כשל חפץ. לחקירה זאת שתי השלכות הנוגעות לסוגייתנו שכן ראינו שרק מטלטלים נקנים אגב קרקע. אם עבד נחשב כקרקע לא ניתן לסגור עסקת עבדים ולקנות עבד אגב קרקע מצד אחד, אולם מצד שני אפשר לשלב במכירת עבדים עסקה נוספת בה נמכרים מטלטלים. אם עבד נחשב כחפץ אז היוצרות מתהפכות וניתן לקנות אותו אגב קרקע, ואי אפשר להקנות מטלטלים אגבו.
בסוגיה זאת מוצגת סתירה בין שני מקורות תנאים סביב היכולת של עבד לשמש כקרקע כך שיהיה ניתן לקנות מטלטלים אגבו. הצעת הגמרא הראשונה היא לומר שהמקורות התנאיים חלוקים בשאלה האם עבד הוא קרקע או מטלטלים. אולם רב איקא בנו של רב אמי מציע דרך להסיט את המחלוקת ממחלוקת במעמד העבד למחלוקת בקניין אגב.
דברי רב איקא בנו של רב אמי מובאים בגמרא בשני לשונות. הלשון השניה מניחה שמעמד העבד הוא כשל חפץ, ואם כן לא מובן מדוע ניתן לקנות מטלטלים בעסקת מכירת עבדים. כדי לענות על השאלה הזאת הגמרא מעמידה את הקניין כקניין שמתבצע דווקא כשהמטלטלים עליו. על מנת לענות על השאלה הזאת, נראה שהגמרא עוברת מלעסוק בקניין אגב, ועוברת לקניין חצר, כך שגם מטלטלים יכולים לקנות במידה והם על העבד והעבד כפות.
הלשון הראשונה מניחה שמעמד העבד הוא כשל קרקע, כך שמובן המקור התנאי בו נאמר שניתן לקנות מטלטלים אגב עבד. כדי להסביר את המקור התנאי השני רב איקא בנו של רב אמי אומר שהנחת המוצא שלו היא שכדי שדבר יוכל לקנות בקניין אגב, מעבר למעמד העקרוני של הקרקע, יש צורך גם בכך שהוא יהיה נייח.
לדברי המגיד משנה הדרישה הזאת מאוד הגיונית. לפיו הקרקע מבצעת פעולת קניין במטלטלים, וסביר לומר שכמו שחצר המהלכת איננה קונה מדין חצר, כך גם היא לא תקנה מדין אגב.
גם לפי הריטב"א ניתן לההסביר את הדרישה לכך שהקרקע תהיה נייחת כדי שיהיה ניתן לקנות אגבה. הנייחות גורמת לכך שניתן להגדיר את מקומו העקרוני של החפץ, גם אם הוא לא נמצא שם באותו הרגע כעל גבי אותה הקרקע ובכך ליצור את זיקה עמוקה בין הקרקע לסחורה המאפשרת את קשר הגורל שנוצר ביניהם.
אולם לפי הכסף משנה הדברים מסתבכים, שכן לא ברור מדוע כדי לאחד את העסקאות יש דרישה מציאותית שהעסקה החשובה תהיה דווקא בדבר נייח, אם מניחים שלדבר שקונים אגבו יש את המעמד של קרקע?
נראה להסביר שלפי הכסף משנה, המקשר שתי עסקאות שונות תחת אותו מעשה הקניין, האמירה שצריך קרקע איננה מסתכמת בצורך שאחת העסקאות תהיה חשובה. היכולת להעמיס על עסקת קרקע עסקת מטלטלים נוספת נובעת מכך שקרקע יוצרת גמירות דעת גדולה כיוון שהקרקע איננה ניידת ותמיד תישאר במקומה ולא עוברת לקונה עם סוף הקניין. אם כן, גמירות הדעת שמספקת עסקת הקרקע יכולה לצרף אליה עסקה נוספת. עסקה על עבד, גם אם היא עסקה החשובה באותה המידה, לא מייצרת את אותו האפקט.
יוצא שבניגוד למחשבה הראשונית שעסקת קרקע היא עסקה גדולה ולכן ניתן לצרף אליה עסקאות אחרות, הכסף משנה סבור דווקא שעסקת קרקע יוצרת אמינות בין הצדדים שיכולה לגרום לגמירות הדעת גם בעסקה נוספת. זאת לעומת עסקת קרקע אחרת שצריכה את הערבויות שלה.
הגמרא ממשיכה ושואלת מדוע ניתן לקנות את העבד אגב הקרקע, הרי לא ניתן לקנות קרקע אגב קרקע. הדרך של הגמרא לתרץ קושי זה היא בהעמדה של הברייתא בעבדים הנמצאים בתוך הקרקע. תירוץ זה בעייתי, שכן אם עבדים נחשבים כקרקעות, ניתן לקנות כמה קרקעות בעזרת מעשה קניין אחד, ואם עבדים הם מטלטלים אין צורך שמטלטלים יהיו על הקרקע כדי שיקנו בקניין אגב, כך שיוצא שתירוץ זה אינו מתאפשר לשתי השיטות.
למסקנה, הגמרא מחלקת בין מטלטלים וקרקעות ניידים לשאינם ניידים. רק כאשר הקרקע או המטלטלים נייחים ניתן לקנותם גם כשהם אינם בתוך הקרקע. אולם דברים ניידים אפשר לקנות רק בהיותם על הקרקע.
הדרך הפשוטה להבין את מסקנת הגמרא היא שקניין אגב מוגבל לקניין דברים נייחים, ודברים ניידים הנמצאים בתוך הקרקע לא נקנים באמצעות קניין אגב אלא באמצעות קניינים אחרים, כפי שראינו במגיד משנה. הסבר זה יכול לעבוד גם לפי הריטב"א. כפי שהסברנו בריטב"א שהקרקע צריכה להיות נייחת כדי שתוכל לקנות, כך גם ניתן להסביר את הצורך בכך שהדבר הנקנה יהיה נייח. הכסף משנה ייאלץ להסביר את גדר הקניין זה כגדר טכני המגביל את המנגנון.
הגמרא בקידושין ממשיכה לברר את הגדר של קניין אגב ושואלת שתי שאלות בנוגע לזיקה שצריכה להיות בין עסקאות כדי לחבר אותן לכדי מעשה קניין אחד. השאלה הראשונה היא האם ניתן שהעסקאות יהיו שונות במהותן, כשהדוגמה אותה הגמרא מביאה היא השכרת הקרקע ונתינה במתנה של המטלטלים[8]. תשובת הגמרא לשאלה הזאת היא שגם כשהשדה מושכר ניתן להשתמש בעסקה הזאת כדי להקנות מטלטלים אגב הקרקע.
תשובת הגמרא הזאת קשה לפי הריטב"א. הריטב"א טען שקניין אגב יוצר זהות אחת לקרקע ולמטלטלים, ואם כן איך ניתן לעשות עסקה מסוג אחד על הקרקע ועסקה מסוג אחר על המטלטלים?
כדי לענות על השאלה הזאת נשים לב שהגירסה שהריטב"א מביא שונה מהגירסה המופיעה לפנינו. הגמרא שלנו שואלת על שילוב בין שכירות למתנה, בעוד גירסת הריטב"א שהשילוב הוא בין מתנה למכירה. אם כן ניתן לענות בפשטות שהעסקה היא עדיין על דבר אחד, אלא שמחירו נקבע לפי מחיר הקרקע ולא לפי מחיר המטלטלים או להפך[9].
השאלה השניה היא האם אפשר לפצל את העסקה בין שני אנשים, כלומר שכאשר אדם מוכר קרקע ומטלטלים, הקונה את הקרקע יזכה במטלטלים בקניין אגב עבור הקונה השני. הגמרא מנסה להוכיח שניתן לעשות פיצול זה מהסיפור בו רבי עקיבא שוכר קרקע כדי שיזכה במעשר לעניים. אולם הגמרא דוחה את ההוכחה כיוון שלרבי עקיבא היה מעמד מיוחד כנציגם של העניים[10] כך שלא ניתן להביא ראיה ממנו.
הכסף משנה יסביר את ספק הגמרא כספק טכני. האם מעשה הקניין של האחד יכול לפתור את האחר מלבצע מעשה קניין נוסף, ובכיוון דומה ילך הריטב"א. המגיד משנה יטען שהספק הוא בשאלה האם הקרקע יכולה לבצע מעשה קניין לטובת אחר. למסקנה הגמרא איננה מכריעה את הספק כך שלא ניתן לקנות עבור אחר מספק.
רבא מביא דין נוסף לפיו קניין אגב עובד רק כאשר הקונה שילם למוכר עבור כל העסקה. במידה והקונה לא שילם עבור כל העסקה הוא קונה מהמטלטלים רק עבור החלק היחסי עליו שילם.
רש"י כותב שלפי רבא כדי שהעסקה תושלם הקונה צריך לשלם למוכר את דמי כל העסקה, דהיינו גם את דמי הקרקע וגם את דמי המטלטלים. דברי רש"י מעט תמוהים, כפי שמעיר הרש"ש כיוון שכדי לקנות קרקע אין צורך כי אם בפרוטה, ומדוע יש צורך שישלם עבור כל הקרקע כדי לקנות את המטלטלים[11]?
נראה לומר, על סמך ההנחה לפיה רש"י נמצא בסיעתו של המגיד משנה, שעד שהקונה לא ישלם את כל דמי הקרקע הקניין שלו בה לא יהיה שלם[12]. ההתבטאות של חוסר זה תבוא לידי ביטוי ביכולת של השדה לבצע עבורו קניין אגב מול אותו המוכר שאצלו נשארו הזכויות המיותרות.
הר"ן מסביר זאת בדרך אחרת ואומר שהעניין הוא רק לסמן טריטוריה ולהגביל את היכולת לקנות באגב. לא ברור כמה ניתן להרחיב את פעולת הקניין שבוצעה בקרקע בלי פרשנות מיוחדת, ולכן רבא אומר שכדי שצריך לשלם תמורת כל מה שהוא רוצה לקנות וכך נדע מה גבולות הגזרה של העסקה. הסבר זה מזכיר את ההסבר שראינו בכסף משנה לפיו קניין אגב יכול לחול על הכל, וצריך לתחום את גבולות הגזרה.
הרשב"א חולק על רש"י והר"ן על ההנחה שלפי רבא צריך לשלם גם את כל דמי הקרקע, וכותב שטעם דבריו של רבא נובע מכך שהקניין שהקונה לא מבצע פעולת קניין במטלטלים עצמם כך שהוא לא מרגיש בנוח לדרוש את הכסף עבורם, מה שגורם לכך שהוא לא יגמור בדעתו לגמרי להקנותם. לכן על ידי מתן המעות ניתן להשלים חיסרון זה ולגרום לקניין להסתיים, כמו גם על ידי ההתניה שהקניין יתבצע בלא מתן הכסף.
נראה לומר שהרשב"א חולק באופן מהותי על רש"י והולך בדרך דומה לזאת של הכסף משנה לפיה יש כאן שתי עסקאות שנסגרות יחדיו. "קיצור הדרך" שמאפשר קניין אגב גורם לבעיה בגמירות הדעת של המוכר, כיוון שהקונה לא פעל במטלטלים כלל[13].
הריטב"א משווה בין הטעם לפיו רבא מצריך את תשלום דמי כל המטלטלים כדי שהם יקנו באגב, לטעם לפיו שמואל מצריך את תשלום דמי כל הקרקע כדי שהיא תיקנה בשטר[14]. בשני המקרים הוא מסביר שהצורך בתשלום המלא נובע מכך שמעשה הקניין גרוע. לכאורה, השוואה זאת דומה למה שראינו ברשב"א, גם בשטר וגם באגב לא מבוצעת שום פעולה בחפץ הנקנה ולכן המוכר לא גומר דעתו להקנות. אולם יתכן כי קיים הבדל בין ההסברים וצריך לדייק אותו.
הרשב"א מסביר את דינו של שמואל לגבי שטר באותה הצורה[15], אבל לא מבצע את ההשוואה בין דינו של שמואל לזה של רבא, ולאור העובדה שהריטב"א כן עושה את ההשוואה הזאת יש לשאול למה הרשב"א לא עושה אותה? תשובה אפשרית לשאלה הזאת היא כי לפי הרשב"א ישנו הבדל בין קניין אגב לקניין שטר. הימצאות השטר בבעלותו של האדם מאפשרת לו לטעון בעלות הקרקע כך שקניין שטר איננו קניין טכני אלא מהותי המסמל את בעלות הקונה על הקרקע. לעומת זאת קניין אגב אינו כזה, אלא מרחיב את גמירות הדעת הקיימת על קניין הקרקע גם לעסקה אחרת.
לאור תשובה זאת נחזור לפרש את דברי הריטב"א. הריטב"א כן משווה בין שמואל לרבא, כך שלטענתו כפי שקניין שטר הוא קניין מהותי המביע את שליטת הקונה בקרקע, כך גם קניין אגב עובד בצורה מהותית שאיננה רק מביעה גמירות דעת, כך שבעיית גמירות הדעת איננה מהותית לקניין אלא טכנית. כפי שראינו, הריטב"א מבין שבקניין אגב המוכר מאחד את הקרקע והמטלטלים לצורך המכירה, כך שמבחינה טכנית יש פה בעיה עקב כך שטכנית המטלטלים לא הגיעו לקונה, כפי שטכנית יש בעיה בקניין שטר בכך שהקונה לא עשה מעשה בקרקע, אבל בשניהם אין קשר בין הבעיה הטכנית של גמירות הדעת למהות הקניין[16].
דינו של רבא אינו מובא להלכה ברמב"ם[17]. המגיד משנה שואל מדוע הרמב"ם משמיט דין זה ומתרץ שהרמב"ם מפרש את דברי רבא דווקא במצב בו המוכר אינו בטוח שיקבל את התשלום תמורת הקרקע ולכן כל הזמן מגיע לבקש את הכסף, כך שהרמב"ם מסתמך על ההלכה שיכתוב לגבי מכירת שדה[18], לפיה מכירת קרקע נשלמת בהשלמת התשלום עליה כאשר המוכר לחוץ על התשלום. יוצא מדברי הרב המגיד, שעל אף שיטתו, הוא מפרש ברמב"ם שדין המטלטלים עצמם הוא כדין הקרקע, כך שניתן להם מעמד זהה כפי שראינו בריטב"א, ולכן דין השלמת התשלום הנוגע לקניין קרקעות נכון גם לקניין המטלטלים במקרה זה.
לקניין אגב יש שתי מעלות מיוחדות שאנו לא מוצאים בקניינים אחרים. המעלה האחת, באמצעותה הריטב"א הסביר את כל הקניין, היא שעל אף שבדרך כלל מטלטלים לא משתעבדים לחובות, מי שקונה מטלטלים אגב קרקע משעבד את המטלטלים יחד עם הקרקע. המעלה השניה היא שניתן לקנות באמצעותו חובות, זאת למרות שבדרך כלל לא ניתן להעביר חוב מאדם אחד לאחר.
נתחיל בפירוש המעלה המיוחדת הראשונה. במהלך דיון על פסולי עדות מדין אדם שיש לו אינטרס כלכלי בדבר, הגמרא מחלקת בין אדם שמכר שדה, אז השדה משתעבד לחובות המוכר, לבין אדם שמוכר מטלטלים אז המטלטלים לא משתעבדים ולכן הוא יכול להעיד. רבא אומר שהטעם לכך הוא שלמכירת מטלטלים אין קול. הגמרא שואלת מדוע אנו לא חוששים שהמטלטלים הוקנו אגב קרקע, כך שמוכח שלמרות שמטלטלים לא משתעבדים, אם מקנים אותם בקניין אגב הם משתעבדים וצריך לשאול מדוע?
ראינו שהריטב"א נוקט בפיתרון הקיצוני, לפיו מכירת דבר מה בקניין אגב הופכת אותו לחלק המקרקע, כך ששיעבוד הקרקע חל גם על המטלטלים המוקנים עמה. אולם אין הכרח ללכת בדרך קיצונית שכזאת, וניתן לומר כי השיעבוד הוא על עסקה חשובה, ולכן בעסקה בה השתמשו באגב, הכניסו גם את המטלטלים לעסקה והשעבוד חל גם עליהם.
הרא"ש הולך בכיוון טכני, וכתוב שכל עניין השעבוד תלוי בקול. אם למכירה מסוימת יש קול אז מי שבא לטרוף את נכסי המוכר יודע עליה ומגיע לטרוף גם את הדברים שמכר, זאת לעומת מכירות שאין להם קול, אז בעל החוב מאבד את הקשר עם החפצים ברגע שהם נמכרים ולכן הוא לא יכול לטרוף אותם. כיוון שעסקת קרקע היא עסקה עם קול, בעל החוב יודע גם על מכירת המטלטלים. אם כן, ברגע שהמטלטלים נמכרים אגב הקרקע, בעל החוב יודע ללכת לקונה הקרקע כדי לטרוף ממנו את הקרקע ורואה את המטלטלים הנמצאים אצלו ולכן הוא יכול לקחת גם אותם.
המעלה השניה המיוחדת שיש בקניין אגב הוא היכולת לקנות באמצעותו שטרות. הגמרא במסכת בבא בתרא אומרת בסופו של דיון על קניין שטרות כי שטר נקנה בקניין אגב, ומנסה להוכיח מכך שמספיק לרצות את הצד השני כדי למכור שטר. מובן מכך שתפיסת הגמרא את קניין אגב הוא כמעשה המעדי על כך שהצד השני התרצה למכירה.
אולם הגמרא דוחה תפיסה זאת ואומרת שקניין אגב הוא קניין מיוחד משאר הקניינים וחזק יותר מהם, ומביאה לכך ראיה מכך שמטבע, אותו לא ניתן לקנות בחליפין ניתן לקנות בקניין אגב. ההשוואה לקניין חליפין נובעת מכך שקניין חליפין הוא קניין בו העיקר הוא ריצוי הצד השני, ואם כן בנקיין אגב יש יותר מריצוי הצד השני.
הרשב"ם מסביר את הגמרא הזאת על ידי האמירה שקניין אגב הוא כעין משיכה בגוף ההתחייבות. אם כן, הבעיה בקניין שטר, והיא היותו דבר מופשט כך שלא ניתן לעשות שום דבר בגוף הדבר עצמו, נפתר כיוון שהקניין הוא קניין למטלטלים ללא צורך במגע בגוף הדבר עצמו.
סיכום
ישנה אפשרות לקנות מטלטלים בלי לבצע פעולת קניין ישירה בהם, אלא על ידי חיבור העסקה הזאת של לעסקת מכירת קרקע. בדרך זאת ניתן למכור ולקנות חובות, וכן לשעבד מטלטלים שבדרך כלל לא יכולים להשתעבד. מהגמרא עולה כי אין הכרח שהעסקאות המצטרפות יחדיו בקניין אגב יהיו מאותו הסוג, אולם כן צריכות להיות בין אותם שני אנשים.
קניין זה אינו מחייב את היות המטלטלים בתוך הקרקע, אבל כן מחייב אמירה שהקניין של המטלטלים הוא אגב הקרקע. רש"י טוען כי האמירה חייבת להיות היררכית ולהדגיש את העובדה שהמטלטלים נקנו אגב הקרקע, בעוד הרא"ה אומר שכל אמירה המבהירה שהקניין בוצע יחד עם הקרקע. הרמב"ם מחדש כי הצורך באמירה שהקניין הוא אגב רק במצב בו המטלטלים לא בתוך הקרקע.
הכסף משנה מסביר שבמקרה בו המטלטלים נמצאים בתוך הקרקע ברור שהמטלטלים נקנים יחד עם הקרקע, ואין צורך לפרש שהמטלטלים נקנים באגב. הוא חולק על המגיד משנה שאומר כי אם המטלטלים בתוך הקרקע אז הקרקע קונה אותם לקונה מדין קניין חצר. הריטב"א מעלה שיטה שלישית לפיה קניין האגב יוצר זיקה בין המטלטלים לקרקע, והופך אותם לגוף אחד. רבא מחדש כי כדי שהקניין יחול הקונה צריך לשלם בעבור כל המכר. רש"י מבין שהכוונה היא תשלום בעבור דמי כל העסקה כיוון שהקרקע צריכה להיקנות לגמרי כדי שהיא תוכל לבצע פעולת קניין בעצמה. הרשב"א חולק וכותב שהצורך הוא רק שהקונה ישלם את דמי המטלטלים, אותם המוכר מבייש לבקש, כי הקונה מעולם לא עשה פעולת קניין במטלטלים עצמם, כך שהמוכר לא גומר להקנותם.
[1] המשנה גם מקשרת בין הדין של קניין אגב לדין של גלגול שבועה, שם העובדה שהאדם נשבע שבועה בעניין אחד, מאפשרת להשביע אותו גם בעניינים אחרים.
[2] לפירוש הרב המגיד צריך לומר שמי שסובר שהמטלטלים צריכים להיות בתוך הקרקע שהחידוש שיש בקניין אגב על פני קניין חצר, הוא שניתן לקנות את שני הדברים באותה השעה. וצריך עיון
[3] הכסף משנה אומר שהמקור לפסיקת הרמב"ם, לפי המגיד משנה היא חזרת הגמרא על הפסיקה שאין צורך שהמטלטלים יהיו בקרקע לפני שהיא אומרת את הצורך באמירת אגב, ומוכח מכאן שיש צורך באמירת אגב רק כאשר המטלטלים לא צבורים בקרקע. על אף שראיה זאת עובדת גם אם לא מקבלים את דברי הרב המגיד, הכסף משנה עצמו לא זקוק לה כי לפיו הדברים פשוטים ואינם צריכים ראיה.
[4] בשיעורי רבי שמואל רוזובסקי (בבא מציעא יט. בענין עבז"ל בגט אשה ושטר שחרור אות ה. ד"ה וי"ל) הוא מציע לומר שחלות הקניין על הקרקע היא פעולת הקניין למטלטלים, ובכך הקרקע "קונה" את המטלטלים עבור הלוקח (על אף שהוא עצמו מעדיף את האפשרות שמעשה הקניין הנעשה בקרקע מועיל גם למטלטלים).
[5] וכך מסביר אבן האזל (הלכות מכירה פרק ג הלכה יא) בדעת הרמב"ם.
[6] ועיין בברכת שמואל קידושין סימן טז המסביר מדוע הריטב"א נזקק לקיצוניות הזאת.
[7] דוגמה נוספת המובאת בגמרא כדי להסביר את קניין אגב היא קניין עציץ כדי לקנות את הזרעים. גם במקרה זה הקשר בין העציץ לזרעים הוא מהותי.
[8] הריטב"א טוען שמקרה זה הוא דוגמה, אבל גם אם הדברים היו הפוכים והשדה היה ניתן במתנה והמטלטלים היו מושכרים הייתה שאלה דומה, כך שהכרעת הגמרא חלה על שני המקרים. לעומת זאת בשיטה לא נודע למי (קידושין כז. ד"ה שדה במכר) אומר שאם השדה ניתן במתנה המטלטלים נקנים מרגע התשלום עליהם, כי המטלטלים נמצאים ברשותו של הקונה, והוא שילם עליהם.
[9] הבעיה בהסבר זה היא שהוא מעקר את שאלת הגמרא מלכתחילה. אם כל הדיון הוא רק על מצב בו המחיר נקבע לפי אחד הדברים ולא לפי שניהם, מדוע הגמרא נדרשת לשאלה הזאת וצריכה להביא מקור כדי להוכיח, הרי עסקה זאת היא כמו כל עסקת אגב? וצע"ג
[10] הרשב"א (קידושין כז. ד"ה ושדה לאחד) מכליל ואומר שכמו שרבי עקיבא היה יכול לקנות באגב לצרכי העניים עליהם הוא ממונה, כך גם אפוטרופוס יכול לקנות לטובת אנשים האנשים עליהם הוא אחראי. הר"ן (קידושין י: בדפי הרי"ף ד"ה עשור שאני) מביא דעה חולקת לפיה יש הבדל בין גבאי צדקה אשר אחראי על פרנסת אנשים מכיסו, לבין אפוטרופוס שצריך רק לדאוג לאינטרסים של האנשים עליהם הוא אחראי אבל אין לו חיוב לדאוג להם מכספו, כך שרק הראשון נהנה כלכלית מקניה לצורך האחר, ולכן רק הוא יכול לקנות באגב עבור אחר.
[11] הרש"ש עצמו כותב שיש לשנות את הגרסה ברש"י. העצמות יוסף (קידושין כז. ד"ה אמר רבא) כותב שרש"י נקט כך רק כדי להדגיש שבדרך כלל דמי פריעת הקרקע קודמים לאלו של המטלטלים, כך שאם יש עסקה בה הקרקע שווה אלף והמטלטלים מאתיים, והקונה נתן חמש מאות בלי להסביר, הנחת המוצא שהקונה פרע רק מדמי הקרקע, אלא אם כן הוא אמר בפירוש אחרת.
[12] הסבר זה מקבל משנה תוקף כיוון שראינו בסוגיה ב: קניין כסף שלפי רש"י קניין כסף חייב להיות פירעון דמי הקרקע, כך שהזכות בקרקע תלויה בתשלום עליה.
[13] כך לדוגמה ניתן גם להסביר את טענתו כי לא ניתן לגרש בקניין אגב (גיטין עז: ד"ה דתנן נעל וגדר ופרץ כל שהוא ה"ז חזקה).
[14] הפרי משה (בעניני קנינים סימן יא אות ד) מבין שההשוואה היא לא בין קניין שטר לקניין אגב, אלא הגבלה של דברי רבא רק למצב בו קניין האגב בוצע על ידי קניין שטר בקרקע. אלא שהוא נשאר בצריך עיון עקב פשט הגמרא ממה עולה שדינו של רבא נכון בכל קניין אגב.
[15] קידושין כו: ד"ה ואיכא מ"ד דהא דשמואל
[16] ראיה נוספת להבדל בין הרשב"א לריטב"א הוא בשאלה מה קורה אם פירש המוכר שהוא מוכן לקנות בלא מתן המעות. לפי הריטב"א ודאי שלא אמורה להיות בעיה במקרה זה כיוון שאז המוכר גילה דעתו שהוא סיים להקנות. לעומת זאת לפי הרשב"א הדבר איננו ברור, כיוון שגמירות הדעת היא היא מהות העניין בקניין ספציפי זה ולכן הוא צריך לחדש ולכתוב שאכן קנה במקרה הזה.
[17] דין זה מובא ברי"ף רק בהמשך הדיון, בהקשר למי שקנה קרקע בעזרת חזקה על קרקע אחרת. הר"ן כותב שהדבר קשור לגרסה אחרת שהייתה לרי"ף ולרמב"ם.
[18] המגיד משנה מפנה להלכה בפרק ז (כנראה כוונתו לפרק ח הלכה א) הנאמרת ברמב"ם לגבי קניין כסף. לעומת זאת הלחם משנה מפנה להלכה בפרק ראשון (הלכות יט כ), העוסקת בדין הקונה עשר שדות בעשר מדינות כך שהוא מתאים את הרמב"ם גם לגרסת הרי"ף.