כחלק מנאום המצוות של משה ערב הכניסה לארץ משה מזכיר מספר פעמים את הקשר שיש בין קיום מצוות לשכר שיגיע לאדם, וחלילה את העונש שיוטל על האדם אשר יעבור על דבר ה'. אקסיומת הגמול שיגיע לאדם בעקבות מעשיו הינה עיקר ביהדות. ראיה לכך יש בזה שאחד מנאומי השכר והעונש המופיע בפרשת עקב[1] נקבע להיות אחת מפרשיות קריאת שמע. הפרשיות שעוסקות בדברים עליהם היהודי מצווה להצהיר את אמונתו בהם פעמיים בכל יום.

אך המעיין בפרשיה זאת בהקשר שלה רואה כי מיד בסיומה[2] מופיעה עוד פרשייה שעניינה זהה. לאחר שהכתוב מסיים למנות מה יקרה אם נשמע למצוות ה', ומה יקרה עם חלילה לא נעשה זאת, ואומר לנו איך עלינו לנצור את הדברים האלה, הוא מתחיל שוב ואומר שאם נשמור את מצוות ה' נקבל שכר. לא רק שהתוכן זהה גם הנוסח של הפסוק הפותח את שני הנאומים כמעט זהה.

ההבדל המרכזי בין הפסוקים הוא שהחלק הראשון מדבר על שמיעה למצוות ה', בעוד שהחלק השני עוסק בשמירה על המצוות. כמובן שכאשר התורה מתייחסת לשמירת המצוות היא איננה מתכוונת לומר שכל מה שצריך לעשות הוא להקשיב למצוות כדי לקבל את השכר אלא צריך לציית להן. אך השימוש דווקא בפועל של שמיעה ולא של ציווי מעיד על כך שהתורה לא דורשת ציות עיוור כי אם שמיעה והבנה של הדברים[3].

אל מול השמיעה עומדת השמירה. ביטוי של שמירה מעיד על כך שיש צורך למנוע מהמצוות להיפגע. מושא השמירה הוא לא המצוות כמו שנאמר על השמיעה, אלא המצווה. כיוון שאין התייחסות לאף מצווה ספציפית, נראה שהכוונה כאן היא לשמירת הציווי כציווי, כלומר להקפדה על כלל המצוות. שכן אם אדם מחליט כי הוא לא מקיים את אחת המצוות, הוא מעיד על כך שגם את שאר המצוות הוא לא עשה בגלל הציווי ובכך הוא פוגם בהן.

גם הציוויים האחרים המופיעים בפסוקים הפותחים מעידים על הבדל זה. שמיעה מלווה באהבה המגיעה לכל ליבו ולכל נימי נפשו של האדם. לעומת זאת השמירה מתבטאת בניסיון להתחקות אחרי ה', ולהידבק בו.

אך ההבדל המרכזי בין שתי הפרשיות הוא בשכר שמוזכר בהן. בפרשיית "והיה אם שמוע" השכר המובטח הוא שכר כלכלי. ה' יוריד גשם והתבואה תצמח. לעומת זאת השכר בפרשת "כי אם שמור" נוגע לתחום הצבאי. עם ישראל יכבשו את כל אויביהם. אם כן, עולה כי השמיעה למצוות מבטיחה צמיחה כלכלית, בעוד שכר שמירת המצוות הוא ירושת הארץ. אם כן עלינו לברר מדוע השמיעה והשמירה מביאות את האדם לכדי שכר שונה.

כדי לעמוד על ההבדל שיש בין שכר שמירת המצוות לשכר השמיעה להן, נעלה קושיה פרשנית שעולה עקב השכר המופיע על שמירת המצוות. כאמור, השכר על שמירת המצוות אמור לזכות את עם ישראל בארץ ישראל. אך מול אמירה זאת ישנה אמירה סותרת המופיעה לפני שני פרקים[4]. משה אומר לעם ישראל בפירוש כי ירושת הארץ לא מגיעה להם בצדקתם, אלא בשילוב של זכות אבותיהם עם רשעות הגויים.

אם ירושת הארץ איננה תלויה בצדקתם של עם ישראל, כיצד ניתן לומר שהם צריכים לשמור מצוות כדי לזכות בירושה זאת, הרי גם ללא שמירת המצוות אף אחת מהסיבות לירושת הארץ לא משתנה? עדיין יש להם זכות אבות עליה, והגויים צריכים לקבל עונש על מעשיהם הרעים?

אור החיים[5] מציע תשובה לשאלה זו. הוא אומר ששמירת המצוות איננה מספיקה כדי לרשת את הארץ. סיבת ירושת הארץ הינה העובדה כי ה' הבטיח את הארץ לאבות האומה. אך ישנן דרכים רבות לקיים את ההבטחה הזאת. כך למשל, הדור אשר יצא ממצרים היה אמור להיכנס לארץ, אך חטאם מנע את זה ממנו, ומימוש הברית עבר לדור שלאחר מכן. כפי שחטא הדור הקודם מנע ממנו את הכניסה לארץ, למרות ההבטחה, גם הדור השני היה יכול שלא לרשת את הארץ אם לא היה שומר על המצוות[6].

תשובה זאת מוכחת בפסוק הראשון בפרשה[7]. משה אומר כי אם עם ישראל ישמור את המצוות, ה' ישמור את בריתו לאבות ויכניס אותם לארץ. כמובן שאין כוונה לומר שעם ישראל יכול לגרום לה' להפר את בריתו לאבות. אלא השמירה על ידי ה' מקבילה לשמירה על ידי עם ישראל. אם עם ישראל ישמור את המצוות ויקיים אותן, ה' ישמור את בריתו בכך שהוא יקיים אותה בדור הזה.

על פי דרכו של אור החיים ניתן לענות על שאלה פרשנית שעולה בפסוקים הבאים. לאחר שמשה אומר כי הכניסה לארץ איננה בזכות העם הנכנס אלא מסיבות אחרת, הוא מנמק את דבריו ומזכיר לעם ישראל את חטאיהם במדבר, ובמרכז הדברים את חטא העגל. הבעיה הגדולה היא כי האנשים העומדים למולו לא חטאו בעגל. לכאורה כל אותו הדור מת ומי שעומד עכשיו מול משה לא חטא בעגל. אם כן כיצד משה אומר להם שזאת הסיבה בגינה הם אינם צדיקים מספיק על מנת להיכנס לארץ בזכות[8]?

הרש"ר הירש[9] אומר שמטרת הזכרת חטא העגל איננה להסביר מדוע זכויותיהם של עם ישראל אינן מספיקות כדי להכניסם לארץ. מטרת הזכרת החטאים כאן היא לומר שלמרות שאין קשר בין הרמה הרוחנית של עם ישראל לכניסה לארץ אל להם לקפוא על השמרים. הדור הקודם לא היה צדיק מספיק ולא זכה להיכנס לארץ. על כן, למרות שאין קשר בין הזכות על הארץ למצב הדור, ירושת הארץ מחייבת רמה רוחנית מסוימת.

נקודת התורפה שנראה לעניות דעתי שיש בדבריו של הרש"ר היא התנסחותו של משה. משה לא אומר כי הדור הקודם חטא ולכן עליהם להיזהר. משה פונה אל הנמצאים מולו, ואומר להם שהם חטאו. אם כן לא פשוט לומר שמשה לא מתייחס לחטא שחטאו האנשים אליהם הוא מדבר.

כיוון אחר עולה במדרש[10] על ידי רבי יודן. רבי יודן אומר בשמו של רב אסי כי אין דור שלא נטל חלק בחטא העגל. האפשרות הפשוטה להבנת מדרש זה[11] היא שהעונש על חטא העגל התחלק בין הדורות, ועונשים שמגיעים על עם ישראל נובעים מכך שהעונש על חטא העגל עוד לא הושלם. אולם ניתן להציע[12] כי כל דור נוטל בירושה חלק מחטא העגל שעליו לתקן[13].

אם כן, עלינו לראות מהו התיקון שמובא בפרשתנו לחטא העגל. חטא העגל גורם למשה לשבור את לוחות הברית. לאחר שמשה מונע מה' להשמיד את עם ישראל, משה עולה להר סיני על מנת לקבל שוב לוחות אשר מנציחות את הברית בין ה' לעם ישראל. אך לוחות הברית השניים אינם כראשונים. לוחות הברית הראשונים יוצרו על ידי ה' לגמרי לבד, בעוד את הלוחות השניים משה מצווה להכין, ולא רק אותם, אלא גם ארון שיאחסן אותן.

נראה שלמרות שהתוכן של הלוחות זהה בשתי הפעמים יש ביניהן הבדל מהותי. הלוחות הראשונים הם לוחות -לוהיים. ה' מייצר אותם לגמרי בעצמו. לא כן הלוחות השניים אשר נעשים על ידי אדם, וזקוקים לשמירה כמו חפצים אחרים בארון. הלוחות הראשונים מיועדים למלאכים, בעוד הלוחות השניים מתאימים לאנשים.

נקודה זאת עולה גם מתיאור משה את שהותו בהר סיני. כאשר משה מספר על שהותו הראשונה בהר סיני הוא מזכיר שבמהלך זמן זה הוא לא אכל ולא שתה. אזכור זה מופיע רק כלפי העלייה הראשונה והשנייה של משה להר סיני, כפי שהיא מופיעה בנאומו של משה לעם בספר דברים. בתיאור העלייה של משה בספר שמות לא מוזכר עניין חוסר האכילה והשתייה, וכך גם בסיפור על העליות האחרות. מה מטרתו של אזכור זה ומדוע הוא מופיע דווקא כאן[14]?

לכאורה, המטרה של אזכור זה היא לומר שכדי לקבל את הלוחות הראשונים משה היה צריך להיות לא אנושי. משה לא אוכל כל התקופה כי כדי לקבל את התורה עליו להיות כאחד המלאכים. אם זאת הייתה הדרישה ממשה יכול להיות שברגע שמשה היה מוריד את הלוחות לעם ישראל התורה הייתה מרוממת אותם לכדי מדרגה זהה.

אולם לא כך היה הדבר. עם ישראל חטא בעגל, ומשה שבר את הלוחות. עם ישראל הוכיח שהוא לא מוכן להיות במדרגת המלאך בה משה היה בעת שהותו בהר סיני. במקום להתרומם לדרגת מלאכים, עם ישראל מראים כי הם אנושיים. על כן משה צריך לעלות ולפייס את ה', כאשר הוא עדיין בדרגת מלאך, הוא עדיין לא אוכל ולא שותה. בקשתו שלמשה היא להכיר בכך שלמרות מעמד הר סיני עם ישראל עדיין אנושיים ולא במדרגה שמאפשרת להם להתעלות לקבלת התורה ה-לוהית.

הצעתו של ה' היא להתחיל שושלת חדשה ממשה. משה הוכיח שהוא יכול להתעלות למדרגה הרצויה, ולכן לכאורה אם יחליף את העם שחטא בזרעו של משה הוא יוכל להתעלות לכדי הרמה הנדרשת. הצעה זאת אינה מוזכרת בתיאורו של משה בספר דברים. מה שמשה כן מזכיר הוא את נימוקיו למניעת השמדת העם ההבטחה לאבות, וההשפעה של מהלך כזה על אמונת עמי האיזור.

אם נעיין בנימוקיו של משה נראה שהם בכלל לא שוללים את הצעתו של הקב"ה. גם אם העם יושמד ויתחיל עם חדש ממשה, ההבטחה לאבות תתקיים, כיוון שזרעו של משה הוא גם זרעם. כמו כן, גם אם זרעו של משה יכנס לארץ וינצח את העמים היושבים שם, הטיעון שה' הוציא את עם ישראל כדי להמית אותם במדבר יפול.

נשים לב כי נימוקיו של משה למניעת ההשמדה של עם ישראל מקביל לסיבות לירושת הארץ, אותן משה מזכיר בתחילת הפרק. אל לו לה' להשמיד את עם ישראל כיוון שהוא הבטיח לאבות כי העם יקבל את ארץ ישראל. ואל לו לה' להשמיד את עם ישראל כי הגויים יגיעו מכך להבנות תיאולוגיות לא נכונות. החשש מהבנות אלו ככל הנראה נובע ממצבם האמוני והמוסרי, או במילים אחרות, מרשעתם.

על כן נראה להציע כי טענתו של משה כלפי ה' היא שעם ישראל אינם בדרגה אחת מעל כל שאר האנשים. הם אינם יכולים להימנע מאוכל במשך ארבעים יום, ועושים רצף של חטאים. במובן זה חטא העגל לעולם לא יתוקן, ועם ישראל תמיד יישאר כשאר העמים. אך למרות שהם רק אנשים רגילים, עדיין יש סיבה להכניס אותם לארץ. הבחירה בהם שמתבטאת בהבטחה לאבות. עם ישראל לא נבחר בגלל כישורים שעולים על פני שאר העמים אלא בגלל ייעוד[15]. לעם ישראל יש מטרה וזה מה שמייחד אותם מיתר העמים.

הנימוק השני, רשעת הגויים, יכול להתפרש כעונש שאמור להגיע לגויים, אך כיוון שאין אזכור של חטא שאמור להביא עונש כזה נראה ללכת בכיוון אחר. ייעודו של עם ישראל הוא להיות ממלכת כהנים. להיות כהנים, כלומר אנשים שמטרתם להעביר את דבר ה' ליתר העולם. רשעת הגויים, אם כן, איננה אוסף מעשים שהגויים עשו, כי אם העובדה שהעולם זקוק לממלכת כהנים.

אם כן, אמירתו של משה היא של משה היא שעם ישראל לא זוכה בארץ כי הוא טוב מיתר העמים, אלא כי יש לו ייעוד ומטרה. אך כדי לעמוד במטרה זאת עליו להיות ברמה מוסרית מסוימת וברמה רוחנית מסוימת, ולשם כך הכרחי שהוא ישמור את המצוות.

עם המטען הזה נחזור לשאלה בה פתחנו, מה גורם לפער בשכר בין שמיעת המצוות לשמירת המצווה? שמיעה אל המצוות, ציות לא עיוור, נובעת מהסיבה המוסרית רוחנית שיש למצווה. ואכן, השכר על דבר כזה הוא שכר שניתן לשים עליו את האצבע. אדם שישמע אל מצוות ה' יחווה הצלחה במעשיו. ה' ישלח מטר וכתוצאה מכך העשב יצמח, העסקים יפרחו, והאדם ירגיש סיפוק גשמי ורוחני, תוך שמירה על הקרובים לו. עניין זה קשור לגמול שיש לאדם על מעשיו.

על כן האדם צריך להיזהר שלא יגיע לכדי עבירה. כיוון שכמו ששכר מצווה בצידה, כך גם העונש על העבירה, והתנהלות לא נכונה עלולה להביא להפסקת הברכה, ואפילו לכדי גלות. דווקא בשמיעת המצוות יש חשש מנפילה מוסרית. בהקשר זה צריך לציין שהחטא המוזכר הוא עבודה זרה, דבר שאסור באופן אוניברסלי ואפשר לעמוד על המשמעות שלו, ולא שמיטה אשר מוזכרת לפעמים כסיבה לגלות.

לא כך השמירה. השמירה מעידה על השלמות בקיום המצוות. הצורך לעשות את המצוות בשלמות לא קשור לתוצאה שיש למצווה כזאת או למצווה אחרת, אלא לעצם הציווי, לעצם זה שעם ישראל הוא עם נבחר. על כן, שמירת המצוות, מסמלת את הייעוד שיש לעם ישראל ועל נכונותו לבצע אותו.

ייעוד זה הוא המעניק לעם ישראל את הזכות על ארץ ישראל. שום דבר שאדם מסוים ייעשה לא יכול לתת לו שכר שייפגע באדם אחר. אבל עם ישראל לא מקבל את ארץ ישראל כשכר, אלא יש לו זכות עליה כחלק מייעודו. אמירה זאת לא יכולה להיות אמירה ריקה, והיא מחייבת את עם ישראל דברים רבים, למשל לקרוא לשלום על העמים אותם הם עומדים לכבוש ולנהוג בהם בדרך מסוימת, מצד אחד, ומצד שני למלא את ייעודו בצורה מלאה, וכחלק מכך לא להשאיר עבודה זרה בארץ.

כלפי השמירה אין חשש של נפילה ולא מוזכר הצד השלילי. על פי מה שראינו ניתן להסביר זאת ולומר שהשאלה היא לא האם הזכות על ארץ ישראל תתממש אלא איזה דור יהיה שיזכה שההבטחה תתממש בו. אבל אין מציאות בה עם ישראל לא מקיים את ייעודו בכלל. אין מציאות בה בשום שלב עם ישראל לא זוכה בארץ ישראל.

לכן כאשר אנחנו מזכירים כל יום את עיקרי אמונתנו, האמונה בקיומו של הבורא ובאחדותו, והעובדה כי יש דיין שדן את מעשנו אנחנו מזכירים רק את פרשיית "והיה אם שמוע תשמעון" שעניינה הגמול. על אף שגם הייעוד חשוב הוא אומר משהו על עם ישראל ולא על ה', ולכן הוא לא נזכר בהצהרה האמונית. אולם למרות זאת, יש ביטוי לרעיון זה בחלקים אחרים של התפילה[16].

הפסוק הראשון בפרשה[17] מאחד בין שני הפעלים. הוא מדבר על שמיעת המצוות ועל שמירתן. למרות ששתי הפעולות עומדות בפני עצמן, משה טוען כי העבודה האידיאלית משלבת את שתיהן ביחד. האדם מנסה להבין את המצוות השונות, אך בו בזמן מקיים אותן בלי להבין אותן, כי הוא חלק מעם, חלק ממשמעות גדולה יותר ממנו.

למרות שנראה כי השכר המופיע על שמיעה ושמירה ביחד בתחילת הפרשה הוא חיבור בין השכר המופיע על כל אחד מהם בסוף הפרשה, לא כך הדבר. השכר על השילוב בין שמירה לשמיעה הוא שכר שמעבר לטבע. כאן מוזכרת ברכה שלוש פעמים. כאן מוזכרת אהבה שה' אוהב את עם ישראל. לא עוד הצלחה במעשים שנעשים אלא ברכה ובמסגרתה הסרה של כל צרה שעלולה לבוא[18].

רש"י[19] נדרש למילה עקב המופיעה בתחילת הפרשה, וטוען כי הדבר מורה על כך שהשכר יגיע בעקבות הקפדה דווקא על מצוות שהאדם דש בהם בעקבו, כלומר מזלזל בהן. לכאורה, פרשנות זאת קשה, כיוון שהתורה משתמשת במילה משפטים כדי לתאר את המצוות. משפטים בדרך כלל מתייחס למצוות מובנות ולא למצוות מזולזלות. אולם לפי דברינו ניתן לטעון שהביטוי של השילוב בין השמירה לשמיעה גורם לכך שמצד אחד האדם לא יזלזל באף מצווה, ומצד שני הוא יתייחס אליה כמשפט וינסה לציית לה מתוך הבנה.


[1] ספר דברים פרק יא פסוקים יג-כא

[2] ספר דברים פרק יא פסוק כא

[3] רעיון זה מורחב על ידי הרב יונתן זקס בספרו רעיונות משני חיים פרשת עקב

[4] ספר דברים פרק ט פסוקים ד-ז

[5] אור החיים דברים פרק ט פסוק ה ד"ה לא בצדקתך

[6] תשובה מעין זאת עונה הרמב"ם על השאלה מדוע פרעה נענש על שיעבוד מצרים, הרי ה' אמר לאברם בברית בין הבתרים שהמצרים ישעבדו אותם. הרמב"ם (הלכות תשובה פרק ו הלכה ה) עונה על השאלה הזאת ואומר שלא הייתה גזרה על אף אדם ספציפי להשתתף בשיעבוד הזה, ואם אדם אחד היה רוצה להיות צדיק ולא להתעמר בעם ישראל הוא היה יכול שלא לעשות זאת. ואם כל אותו הדור היה מחליט שהם צדיקים אז עם ישראל היו משתעבדים בדור שלאחר מכן.

[7] ספר דברים פרק ז פסוק יב

[8] תשובתו של אור החיים עצמו (ספר דברים פרק ט פסוק ו ד"ה וידעת כי לא) היא שמזה שהדור הקודם חטא בחטא העגל ובכל זאת המשיך להתקדם לעבר הארץ המובטחת ישנה ראיה שירושת הארץ איננה קשורה לצדיקות הדור.

[9] רש"ר הירש ספר דברים פרק ט פסוק ז ד"ה העובדה שעדיין

[10] קהלת רבה פרשה ט אות א

[11] ראה למשל את פירושו של האברבנאל (ספר במדבר פרק יד פסוק יא ד"ה ויאמר ה' אל משה עד אנה ינאצוני העם וגו' עד ויאמר ה' סלחתי כדבריך). האברבנאל מבסס את דבריו על כך שבקשתו של משה איננה מחילה כי אם אריכות אפיים, כלומר חלוקת העונש.

[12] וכיוון זה עולה בספר עלי תמר לרב ישכר בן רבי צבי תמר (ירושלמי מסכת תענית דף כב: ד"ה אין כל דור ודור). טענתו היא שכוונת המאמר הוא לומר שכן דור חוטא בחוסר אמונה בצורת ההנהגה שבאותו הדור מעין חטא העגל.

[13] מעין מה שנאמר בירושלמי (מסכת יומא דף ה.) כלפי חורבן בית המקדש, שבכל דור בו בית המקדש לא נבנה, כאילו הוא נחרב. כמובן שאין הכוונה שבכל דור אחר אם בית המקדש היה בנוי הוא היה נחרב, כי החטאים שבוצעו לפני חורבן המקדש היו חמורים ביותר, אלא שמה שהוביל לחורבן המקדש עוד לא תוקן לגמרי. כפי שנאמר בירושלמי הדור בו חרב המקדש גרם לחורבן התיקרה, בעוד הדורות שלאחר מכן גרמו להחרבת הקירות, ובספוק ממנו מוכיחים, מדובר על חורבן היסודות. הדור שלנו לא טוב יותר מדור חורבן המקדש כי עוד לא תיקנו את חטאו.

[14] הנצי"ב (העמק דבר ספר דברים פרק ט פסוק ט ד"ה ואשב בהר) טוען שמשה מזכיר את הטרחה הרבה שהייתה לו בהשגת הלוחות כדי להסביר לעם ישראל כמה גדול חטאם, שהוא שבר את הלוחות למרות הכל.

[15] נושא זה נידון בהרחבה בשיעור סיבת הבחירה

[16] למשל, בקטע "עלינו לשבח" החותם את התפילה. מוטל עלינו להודות לה' על כך שיש לנו ייעוד לגרום לעולם לעזוב את אמונות השווא, ולתווך להם את דבר ה'.

[17] ספר דברים פרק ז פסוק יב

[18] ישנם עוד שני ציווים בפרשה על שמירת המצוות (פרק ח פסוקים א, ו) מהם עולה כי מעבר לכך ששמירת המצוות היא המקור לזכותנו על הארץ, גם כדאי לנו לשמור מצוות, כי זה מה שגורם לה' לקיים את עם ישראל, העובדה שיש להם ייעוד.

[19] רש"י ספר דברים פרק ז פסוק יב ד"ה והיה עקב תשמעון

עשוי לעניין אותך

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *