פרשת ערכין היא פרשה מאוד טעונה עקב העובדה שתוך כדי הפרשה מעריכים אנשים שונים במצבים אחרים בחיים, דבר שאינו מסתדר עם התפיסות הנהוגות היום לפיהן כל בני האדם שווים, ובוודאי לא פוליטיקלי קורקט. לכן, כדי לדון בפרשה זאת, אתחמק מהערכים והמספרים המוזכרים בה, ואדון בנושא הכללי של הפרשה – אדם שרואה אדם אחר ומחליט לתת את ערכו של אותו האדם לבית המקדש.
פרשיה זאת מעלה שתי שאלות עיקריות שעליהן אנסה לענות. השאלה הראשונה נוגעת למיקום הפרשייה. בפרק הקודם בספר ויקרא ה' לכאורה חותם את ספר ויקרא בכך שהוא מסכם ואומר מה השכר הצפוי למי שילך בחוקותיו וישמור את מצוותיו, ולחלופין, מהו העונש השמור במידה וחלילה לא יעשו זאת. לא זאת בלבד אלא שנאום זה נחתם בפסוק מסכם "אלה החקים והמשפטים והתורת אשר נתן ה' בינו ובין בני ישראל בהר סיני ביד משה". אם כך, מדוע לאחר שספר ויקרא לכאורה כבר נחתם ונגמר נזכרת התורה ומוסיפה לנו את פרשת ערכין?
שאלה שניה, מהותית יותר לתוכן הפרשיה, והיא מה גורם לאדם לתרום בצורה מוזרה כזאת? למה אדם שרוצה לתרום כסף למקדש לא פשוט תורם את סכום הכסף אותו הוא רוצה לתרום, ונזקק לאמירה "ערכך עלי" – אני מעריך אותך ותורם סכום כזה לבית המקדש?
על מנת לענות על שאלות אלו נחזור לנאום המופיע בפרק הקודם. כאמור, ה' מזהיר את העם שאם הם לא ישמרו את מצוותיו יבואו עליהם עונשים רעים וקשים. בסוף כל רצף של פורענויות אומר ה' שאם בני ישראל ימשיכו לחטוא, אז העונשים ידרדרו. הביטוי בו משתמש ה' כדי לומר שעם ישראל לא חוזר בתשובה הוא "הליכה בקרי". רש"י מסביר את הביטוי ואומר שהוא מצביע על ארעיות בקיום המצוות. על מנת שהעונשים ייפסקו החזרה בתשובה צריכה להיות תמידית וקבועה.
על אף שגם הרמב"ם, בדומה לרש"י, מפרש את לשון "קרי" כמקרה, הוא מבין את הפסוק באופן אחר לגמרי. המקרה איננו בהתנהגותם של עם ישראל שאינם יציבים במצוות, אלא בדיוק להפך. עם ישראל חושב שהעולם מתנהג בדרך מקרה, והעוונות והמעשים שלהם הם לא אלו שגורמים את העונשים, כך שאין סיבה שישתפרו במעשיהם ויחזרו בתשובה. כדי שעם ישראל יחזרו בתשובה, הם צריכים להבין שהעונשים אינם מקרה, אלא מעשה ידיו של הקב"ה. אם כן, הדרך לתשובה, מתחילה קודם כל בהכרה שמה שקורה במציאות נובע מהשגחת הבורא יתברך.
אם אדם חלילה מגיע למצב בו הוא מעורב בתאונת דרכים קלה. רק אם הוא מניח שישנה סיבה לכך שהייתה תאונה הוא יבוא ויבדוק האם האוטו שלו היה תקין או לא. במידה והוא חושב שהתאונה הייתה מקרה אין סיבה שיעשה בדיקה כזאת, ויגלה לדוגמה שהבלמים לא היו תקינים. במצב כזה הוא יחזור לנסוע כאילו לא קרה כלום, ובאופן מסתבר יגיע שוב לידי תאונה.
קריאה כזאת של פרשיית השכר והעונש מביאה לידי ההבנה ששכר מצווה מצווה ושכר עבירה עבירה. אדם שמאמין במקריות לא יתנהל בעולם של הקב"ה כמו שצריך, כי בעולם שלנו יש כללים. כימיה, פיזיקה, ביולוגיה. אדם שיזרע זרע, אם לא ישקה אותו, ודאי שהזרע לא יצמיח פרי של קיימא. לעומת זאת אדם שמבין שיש חוקיות בעולמו של הקב"ה יפעל על פי הכללים ויראה ברכה במעשה ידיו.
עם המטען הזה נחזור ונקרא את פרשת ערכין. שאלנו למה שהאדם יתרום בדרך כל כך מוזרה ויאמר שהוא תורם את ערכו של חברו. לפי הדרך בה קראנו את הפרק הקודם, מובן כי התורה רוצה לקדם חיבור בין המציאות לבין הבורא. שהאדם יהיה בידיעה שמה שקורה לו בעולם נובע מעת הבורא. על כן היא מעודדת את האדם לתרום לה' על ידי מה שהוא רואה במציאות. ראית תופעת טבע טובה, משהו שנראה יפיפה בעיניך? תכיר עליו תודה לבורא! תתרום כמותו לבית המקדש!
כך ניתן גם להבין את הקשר ההדוק שיש בין פרשיית הברכה והקללה שאמורה לסגור את ספר ויקרא לבין פרשיית ערכין שסוגרת אותה בפועל. נאום השמירה על המצוות אכן היה אמור לחתום את ספר ויקרא, אבל ה' רצה לתת לעם דרך ופתח להצליח לעמוד בדרישותיו ועל כן נותן לו במתנה את פרשת הערכים, המחנכת את האדם לראות את ה' בכל מקום.
אני רוצה לסיים בשלוש נקודות. הפורענות האחרונה המופיעה בפרשיית הקללות היא הגליית העם מארץ ישראל. בשלב זה התורה מתארת שעם ישראל מתוודה על עוונותיו "והתודו את עונם ואת עון אבתם במעלם אשר מעלו בי ואף אשר הלכו עמי בקרי". אולם במקום לעבור לעסוק בגאולה התורה מזכירה את הגלות בעוד פסוק "אף אני אלך עמם בקרי והבאתי אתם בארץ איביהם או אז יכנע לבבם הערל ואז ירצו את עונם", ורק לאחר מכן הקב"ה זוכר את הברית ומביא את הגאולה. מדוע הווידוי לא מספיק ויש צורך להזכיר שוב את הגלות?
לפי הקריאה שלנו בפרשת השכר והעונש ניתן לומר שזה חלק מהווידוי. עצם תפיסת העולם כפועל במקריות היא חטא. לכן הווידוי הוא לא רק על ההתנהלות הלא נכונה בעולם – "מעלם אשר מעלו בי", אלא גם תפיסת המציאות כמקרית "אשר הלכו עמי בקרי", הגורמת לסילוק הקב"ה מהעולם ולעונש שנגרם באופן ישיר.
הרמב"ן עונה על השאלה בדרך אחרת. הרמב"ן כותב כי לא מספיק הוידוי, אלא כדי להביא את הגאולה צריך ממש להכניע את הלב. לכן התורה מתארת עונש אחרון, חוסר הצלחה בגלות, המביא לתשובה האמיתית – כניעת הלב. אם נשתמש במושגים שלנו, לא מספיק רק להכיר בכך שהמציאות בעולם היא מעת הבורא יתברך, אלא צריך להכניע את הלב לכך ולפעול על פי ההכרה הזאת. קל לומר שהכל מה', אבל המשימה האמיתית היא להכניע את הלב שלנו למערכת זאת. לרצות לעבוד קשה ולא לחפש פתרונות קסם.
הנקודה השנייה היא שפרשיית ערכין נאמרה בספר ויקרא ולא בספר דברים. לפי מה שאמרנו, לכאורה, היה מקום לשים את פרשיית ערכין בספר דברים המדבר על בעיית ההתרחקות מהקודש, ושכחת הבורא. בכל זאת החלטת התורה היא לשים את זה דווקא בספר ויקרא, ספר העוסק בקדושה. אולי ניתן להפיק מכאן אמירה כי הקב"ה לא מלמד כאן את עם ישראל טריק שיעזור להם לזכור אותו ולהצליח להיות דתיים, אלא יש כאן אמירה אמיתית. הקדושה נמצאת בכל מקום, בדיוק כפי שהיא נמצאת במקדש, בחגים ובכהנים, כך היא נמצאת בכל מקום בטבע.
הנקודה השלישית והאחרונה היא ביישום הדבר אצלנו. לצערנו עדיין אין בית מקדש, כך שלא ניתן להקדיש אליו דברים. אך לנו חכמים תיקנו ברכות. הדרך שלנו לזכור שה' נמצא בכל מקום היא להגיד לו תודה באופן ספציפי על כל דבר ודבר. שנזכה לראות באמת את ה' בכל מקום ובכל דבר, ומתוך כך להוביל שתשרה שכינה במעשה ידינו.
