פרשת לך לך פותחת את סיפורו של אברם, ובכך גם את סיפורו של העם היהודי כולו. ה' מצווה את אברם ללכת לארץ ישראל ואת הציווי הזה נהוג לסמן כבחירה בעם ישראל. אולם החיסרון בו חשים הפרשנים הוא רקע לבחירה. או במילים אחרות מה גרם לה' לבחור באברם?
המדרש משלים את החסר ומספר סיפורים על הדרך בה אברם מגלה את הקב"ה ועל ההתמודדויות של אברם בחרן כנגד העבודה הזרה. וודאי שסיפורים אלו מציירים את אברם כאדם מרשים שראוי להיבחר בידי הקב"ה. אך הבעיה עדיין עומדת במקומה. גם אם ישנם מדרשים המתארים את גדולתו של אברם ואת סיבת בחירתו, התורה בחורת שלא לציין זאת, אם כן השאלה מה סיבת הבחירה באברם לפי התורה עוד עומדת וקיימת.
הרמב"ן נדרש לשאלה הזאת ואומר שסיבת הבחירה היא אכן זאת המופיעה במדרשים, והסיבה שהתורה לא כתבה אותה, היא כי התורה לא רצתה להתעסק באידיאולוגיות של עובדי עבודה זרה. על אף שנראה כי דברי הרמב"ן דחוקים מעט, העמדה בה הם שמים את היהדות כדת בעלת תוכן חיובי. היהדות היא לא רק הפך העבודה הזרה, היא לא באה מתוך התכתבות עם הדעות השגויות שיש בעולם באותה התקופה.
השפת אמת הולך בכיוון שונה. הוא אומר שהסיבה לבחירה באברם היא עצם הנכונות שלו להיבחר. ה' הפיץ קול קורא בעולם, לעזוב את מקומות התאווה וללכת לארץ כנען. אברם הוא זה שמקשיב לקול ונענה לציווי, ולכן הוא זה שנבחר להמשיך.
אולי כך גם ניתן להבין את המסע של תרח לארץ כנען. גם תרח שומע את הקול הקורא שה' מפיץ בעולם, אך הוא לא מבין שהדבר הוא בגדר ציווי -לוהי. אלא שכאן עולה השאלה, הרי גם תרח נענה לציווי ה-ל ויצא למסע אל ארץ כנען, אז מדוע הוא לא נבחר? אם תרח עשה בסוף את המעשה למה הוא לא מקבל את השכר כמו אברם?
יש הבדל במעשה אם יודעים שהוא צו שמיימי בשתי נקודות מרכזיות. הנקודה האחת היא רמת המחויבות. כשהאדם עושה משהו רק כי הוא חושב שהוא נכון אז יותר קל לו להתבלבל ולא לעשות אותו לבסוף. גם תרח שיוצא למסע בארץ כנען נעצר בסוף בחרן, ארץ האפשרויות הפתוחות של אותה התקופה. ברגע שהדבר בגדר ציווי המקום לוותר על הציווי ולא לקיימו מתערער. דוגמה נוספת לכך היא יעקב שרוצה לחזור לכנען וללכת מלבן, אבל עד שה' לא מצווה אותו באופן מפורש הדבר לא מסתייע בידו.
ההבדל השני הוא בהבנה שבציווי יש דברים שלא ברמת הבנתנו. כשהאדם עושה מעשה כי הוא חושב שהוא נכון הוא מכמת את הרווחים אל מול ההפסדים. אך כשהמעשה נובע מציווי האדם צריך להיות מוכן לזה שהוא לא מבין את כל הרווחים האפשריים מהמעשה. והנה כבר הציווי הראשון, הצו של ה' לאברם איננו מוגדר היטב. ה' לא אומר לאברם להיכן יגיע, אלא משאיר את המקום לוט בערפל, אל הארץ אשר אראך. ה' שולט ומוביל.
אם כן מוטל עלינו לכרות אוזן ולהאזין לצו ה-לוהי, ולהצליח להבין שהוא -לוהי. הברייתא בסוף מסכת אבות מדברת על קול שיוצא כל יום מהר סיני, ובוכה על עוון ביטול תורה. האם אנחנו שומעים אותו? האם אנחנו מקשיבים לו?
אבל בסופו של דבר חייבים גם להעלות את האפשרות הפשוטה, אותה מעלה המהר"ל. הסיבה שהציווי לאברם מגיע בלי רקע, היא כי התורה אומרת שאין צורך ברקע. הקב"ה בחר באברם בלא תלות במעשיו. כך גם כל יהודי נבחר בין אם הוא אדם ערכי ובין אם לא.
אולם כאן, צריך לעמוד על נקודה חשובה. הבחירה בעם ישראל איננה אמירה שעם ישראל הכי טובים ומגיע להם הכל, כפי שסברו הנאצים ימח שמם לגבי עצמם. ה' לא פונה אל אברם ואומר לו שמגיעים לו כל אוצרות העולם, וכך גם לזרעו אחריו. היהדות פותחת בציווי. הבחירה באברם איננה פריבילגיה, כי אם חובה. חובה להיות המתווך בין העולם לבין הקב"ה. ולכן כבר בציווי הראשון ה' אומר לאברם שברכתו של אברם היא לא רק לו ולזרעו, אלא "ונברכו בך כל משפחות האדמה".
אולי בגלל זה התורה מזכירה שלוט הולך עם אברם. אזכור זה מופיע לפני הרשימה של כל האנשים שאברם לוקח איתו למסע, ולכאורה מיותר. אולם ניתן לטעון שמטרת אזכור זה היא לומר שאברם מבין את רצונו של ה' ומאמץ בשלב הזה את לוט. כמו שהציווי על אברם גורם לו לעשות חסד, כך גם הציווי על עם ישראל אמור לגרום להם לעשות חסד.
